הבל הבלים

פעם או פעמיים בשבוע, אני קופץ לאלי מ'אומצא' שבשבזי, שם הוא מפנק אותי באיזה נשנשו קטן לצהריים. שפר מזלי והמשרד של יבניתון נמצא מרחק 2 דקות הליכה מהקצביה של גיסי, וכשאלי שולח הודעה 'רעב?' כל מה שאני צריך לענות זה 'מתי להגיע?'

ביום רביעי האחרון זה היה שקשוקה חריפה בבאגט, ונכון שאין לזה קשר לבשר, אבל תהיו בטוחים שליקקתי את האצבעות. ברגע שהסתובבתי כדי לקום, נכנס למשרד של אלי איש יקר בשם דדי גינזבורסקי, שבין משפחתי למשפחתו שוררים קשרי חברות עמוקים, ואני חבר קרוב של שני בניו, סער ועומר.

דדי הוא איש דעתן, שעומד על שלו ולא מתבייש להשמיע את מחשבותיו בקול רם. ברוב הדברים אני מסכים איתו, אך אתמול, רגע לפני שהלכתי, עלה נושא עליו אנחנו חלוקים, חלוקים מאד. מה שהתחיל כהלצה מצדי, נגרר מהר מאד לויכוח לוהט, בו כל אחד פרש את משנתו והציג את טיעוניו, כשברור לשנינו כי אף אחד לא הולך להשתכנע ואין סיכוי כי נסכים על הדברים. סיימנו את זה בסופו של דבר בהסכמה שהזמן יעשה את שלו וימים יגידו בצדו של מי מאיתנו נמצא הצדק בסוגיה זו.

עזבתי את המקום לא לפני שנפרדנו בחיבוק חם, תוך הבנה כי אין לכל מה שקרה עכשיו כל השפעה על מידת החברות שלנו וההערכה ההדדית. כשיצאתי חייגתי לסער, בנו הבכור, שהנו פעיל ציבור אשדודי ידוע, ואמרתי לו כי הוא צריך ללמוד מאבא שלו איך לדבר בכזו תשוקה ולהט. הוא צחק והזמין אותי לאכול איתו צהריים ביום ראשון.

היום (חמישי) בבוקר הגעתי מוקדם ליבנה. איך שחניתי מתחת למשרד התקשרה רעייתי וסיפרה לי בגרון חנוק מדמעות כי דדי גינזבורסקי נפטר בלילה מדום לב והוא רק בן 63.

אני כותב שורות אלו שעות ספורות לאחר הוודע הבשורה ולא מוצא את המילים כדי להביע את מה שאני מרגיש. כן, הכל עובר בראש ברגעים האלה, אבל המסקנה אליה אני מגיע פעם אחר פעם היא שהכל הבל הבלים. אנחנו רבים ומתווכחים ומשקיעים כל כך הרבה אנרגיות על דברים מסוימים, כשבדיעבד יכלנו לנצל את הזמן הזה בצורה הרבה יותר טובה ונכונה.

אחרי הכל, אף אחד מאיתנו לא יכול להיות בטוח ב-100% איפה הוא יהיה בעוד שבוע, מחר, או אפילו בעוד שעה. יהי זכרו ברוך!