ליהיא לפיד: צריך וצריך

"כי בא לי", היא אמרה אז. מתבוננת בכולנו שעמדנו סביבה, מנסים לשכנע אותה לוותר.

ואני זוכרת שהתבוננתי בה עומדת ככה, עם שתי ידיים על המותניים בביטחון הזה שיש רק לילדה קטנה שיודעת שהיא אהובה.
הביטחון שכל ילד כל כך צריך.

והיא התבוננה בי באותה הפעם חזרה, לא מבינה למה אני צוחקת, ואז חיבקתי אותה. חזק.
ואם לא אימא שלה שם, הייתי נותנת לה לא רק מה שבא לה, אלא גם את הירח והכוכבים.

ונזכרתי כמה הרגיז אותי, עם הילדים שלי, ה"בא לי" הזה. כאילו הכול מגיע להם. ואיך שהם התחילו להבין ניסיתי להסביר להם שיש חוקים ויש סדר ויש מה שאפשר ומה שאי אפשר.
ואי אפשר יותר מממתק אחד בקיוסק או צעצוע אחד בחנות הצעצועים. וצריך לבחור בין ממתק לצעצוע.
כי ילדים צריכים לדעת גבולות.

× × ×

"לא החודש", אימא הייתה אומרת לנו, הילדים. ואנחנו לא התווכחנו.
ידענו שיש חודשים כאלה, שאין. ככה זה עם עצמאים. וכילדים של עצמאים שתקנו. גם אם ממש היינו צריכים משהו. וחיכינו. וידענו שאם יהיה, או כשיהיה, אז ההורים יפנקו אותנו.
ומגיל צעיר ידענו שיש מילה כזו "לא". ויש מילה כזו "אין".
ויש גם "אי אפשר עכשיו".

ולא התביישתי או כעסתי כשלא היה ולא בזבזתי כשכן היה. כי ידעתי שזו כזו נדנדה בחיים. יש חודשים גשומים, ויש אביב. וצריך סבלנות.
ויש דברים שגם לא יהיו לי בחיים. וזה בסדר.
"כשאת תעבדי", אימא שלי אמרה לי ולא סיימה אף פעם את המשפט.
וסבתא ציפורה הסתכלה עליי פורסת לחם ואמרה, "מי שלא יודע לחתוך לחם לא יודע להרוויח כסף".

× × ×

ומגיל צעיר עבדתי. דור שלישי לנשים עובדות. סבתא עבדה מהבית, תפרה חזיות ופחדה תמיד שהשכנים ילשינו עליה למס הכנסה, עוסקת זעירה שכמוה. מעקמת את אצבעותיה שמחזיקות את הבד שנע על המכונה. אצבעות שבסוף ימיה רעדו כאילו הן עדיין מחפשות את החור במחט, כדי להשחיל בה קצה חוט בלתי נראה של חלומות שהתפוגגו.

והייתי מחזיקה את ידה הרועדת בידי, והיא שאלה אם אני אני או אחותי. ולא היה אכפת לי שהיא לא יודעת מי אני, כי אני ידעתי מי היא.
וידעתי שאני צריכה לבוא יותר.
אימא שלי עבדה מחוץ לבית, ועד היום העסק שלהם והיא זה כמו גוף אחד ונשמה אחת.
ומזל שישנו אבא שלי שלפעמים מכריח אותה ללכת הביתה. וקצת לנוח.

× × ×

ועברו כמה שנים, והקטנה פחות עמדה עם ידיים על המותניים. והיא כבר למדה כמה שיעורים בחיים. למדה שחברות לא תמיד נאמנות ולפעמים גם פוגעות. ושישנן גם אלו שיהיו איתך בלב ובנשמה.
וחשבתי על כמה מוקדם היום טופחים על פני ילדינו החיים. ובייחוד לילדות.
והנה היא קצת יותר גדולה היום. ופתאום ראיתי משהו שמצא חן בעיניה. קלטתי אותה רואה אותו.
"רוצה?" שאלתי אותה.
"לא נעים לי", היא אמרה, וראיתי בעיניים שלה שהיא ממש רוצה את תיק הבד הקטן.
וחשבתי על מה קורה לנו עם השנים. ואיך אנחנו לומדות לאט לאט את החוקים.
ואיזה כיף שאני דודה, ולא צריכה להיות חינוכית, ואפילו שקנינו כבר ממתק, קניתי לה גם את התיק הקטן.
והיא שמחה כאילו הורידו לה את הירח.

× × ×

וחשבתי על כל ה"בא לי" שלימדו אותנו לא להגיד.
כי אנחנו צריכות להיות בסדר. וטובות. ולהבין שיש סדרי עדיפויות.
כי צריך לתת דוגמה. ולהיות הגיונית. וצריך לשים לב ולא לפגוע. ולשמור על כל מילה. ולבקש יפה סליחה אם פגעתי.
וצריך לעשות סידורים, כי אי אפשר שלא. וצריך לטפל. ולקפל.

וישנה העבודה. והנה אני מאחרת. זה הפקק הזה שלא לקחתי בחשבון (הוא כאן רק מימי האדם הקדמון) וצריך לצלצל שאני מאחרת. ושוב אני אגיע אחרונה. ובלי אוויר.
ואני צריכה לחזור לעשות התעמלות. כי חורף זה לא תירוץ.
אבל זו כן סיבה טובה להישאר בערב בבית עם נעלי בית. ולא לזוז.
וקצת שוקולד גם מותר לפעמים.
כי אחת לכמה זמן, פשוט בא לי.

× × ×

מבחינה מוזיקלית נתקעתי בשנות ה־90, אבל השבוע ראיתי את ביונסה עם הבטן הגדולה. וזהו, מעכשיו גם אני מעריצה. היא העבירה שיעור נפלא למיליוני נערות בעולם, על אהבת הגוף הנשי, האמיתי.
והיא הזכירה לי את הילדה הקטנה ההיא, שעמדה עם שתי ידיים על המותניים ואמרה לנו: בא לי.

× × ×

וגם לי וגם לכל אחת לפעמים בא לעמוד כמו אותה ילדה קטנה, עם ידיים על המותניים ולהגיד: בא לי.
ובעצם יש דבר אחד שבא לי יותר מזה.
בא לי להגיד פעם אחת בקול גדול את כל הדברים האלה שצריך וצריך ועוד יש לי על הראש ולא הספקתי ולא סידרתי ולא ארגנתי ולא פתרתי ולא טיפלתי.
בא לי לצעוק: לא בא לי.