חינוך לא סנטימנטלי

לפני שנים רבות ערך מוסף 'סופשבוע' של 'מעריב' פרוייקט רחב-היקף אשר ליווה את הקמפיין המיתולוגי של משרד החינוך דאז - "מורה טוב, מורה לחיים", במסגרתו אנשי תקשורת סיפרו על המורה שלהם לחיים.

זה מה שפרסמתי אז, לא נגעתי. רלוונטי ואקטואלי יותר מתמיד - הורים, שימו לב ועין על ילדי הגן וילדי בית הספר, הילדים שלכם, הילדים שלנו, אהובינו.

                               ---

מורה שאי-אפשר לשכוח

('מעריב', 'סופשבוע', 31.8.2001)

אין ספק, מורה טוב הוא מורה לחיים. הבעיה היא שגם מורה רע.

על מערכת החינוך להיות מוגנת במיוחד מפני חדירתם של עשבים שוטים, אשר תחת להניח עבור הילדים ובני הנוער את התשתית לעתידם - מחבלים, חונקים ומשחיתים את הנפשות הזכות עדיין, ומסבים נזק רב, לעתים בלתי-הפיך.

כזוּ היתה מורתי, לא משנה שמות (חנה געש), המחנכת שלי בכתה א'.

הייתי בן שש וקצת, ילד עדין, אבל עם שגעונות משלו, ועם טמפרמנט אינדיבידואלי מאד. מורתי (כך קראנו למורינו ולמורותינו - מי ההין להעלות אז על דעתו לקרוא למורה בשמו/ה!!!) סברה מן הסתם שגילויי הטמפרמנט דנן היו מוגזמים. וכך, ביום מן הימים, כשתִרגלתי לי חוצפה קטנה ושגרתית למדי לגילי, כעסה עלי מורתי מאד ודרשה התנצלות פומבית, לפני כל הכיתה.

לך תתנצל בפומבי כשאתה בן שש. סירבתי.

כשמורתי הבינה שדרישתה לא תתמלא, היא פנתה אל הילדים בכיתה והורתה להם לקרוא לי "קיר". פשוטו כמשמעו. "מהיום רובי לא קיים. רובי הוא "קיר". ואם מישהו חייב לדבר אתו, אז לא קוראים לו רובי יותר - מעכשיו קוראים לו 'קיר'".

והם קראו. ועוד איך קראו. ילדים בכתה א' עושים בדרך כלל מה שהמורה אומרת להם. בייחוד כאשר הדבר פותח בפניהם אפשרות לשעשוע חדש.

וכך חלפו להם כמעט שלושה חודשים בהם מיום ליום, משעה לשעה, מדקה לדקה, ואפילו משניה לשניה - התכווצתי. יותר ויותר. נמקתי. גם בלילות, בעת שאת חלומותי עיטרה מורתי בדמות מכשפה עוטת שחורים ורכובה על מטאטא ירוק הנכנסת אל חדרי באישון לילה על-מנת לשאת אותי אל משכן הרוע שממנו היא באה.

בשלושה חודשים הפכתי לילד מוקטן, מיניאטורה. מוכה נפשית, מצולק, בכיין, שתקן. בלתי-נראה. בלתי נשמע. קיר. קיר עזוּב ועצוב.

ואז, ממש על הסף, קצת לפני שנמוגותי לגמרי, הבינה אמי שמשהו לא בסדר, ולאחר שהצליחה לדלות ממני את הסיבה לאומללותי הגוברת והולכת, נקטה בשיטה שהייתה מקובלת על אמהות גלותיות טובות, ותחת להתלונן על מורתי, עלתה אליה לרגל על-מנת להביע את סליחתי ולבקש את חנינתי, בצירוף תשורה קטנה, שאותה אני זוכר עד היום, מבעד לערפילי הכאב: מד טמפרטורות לנוי בצורת סירת עץ ועליה דקל קוקוס ירוק-כפות ובובת נערה שחומת-עור בכובע קש צהוב.

מורתי גרפה אליה את המתנה, קיבלה בבוז את תחינת הסליחה של אמי הטובה, חדלה לקרוא לי "קיר" וגם חדלה לקרוא לי בכלל.

חבריי לכיתה לא הפסיקו לקרוא לי "קיר" עד סוף אותה השנה.

את כל חבריי אלה הפסדתי לתמיד. הם לא שבו להיות חבריי - לא בתיכון וגם לא בתנועת הנוער וגם לא בגיל הצבא. וגם כיום.

ובסוף אותה שנה עברתי לכתה א' אחרת.

זהו. זה הסיפור שלי. זו המורה שלי שאי-אפשר לשכוח.

כמה חבל שלילדותי היפה והקסומה בראשון-לציון, אפופת ריחות הפרדסים ויקב וריח הים, חדר משב הרוח המצחין מצדה של המורה.

מתי כספי שר על ילדותו השניה, אבל אין ממש ילדות שניה. יש אחת וראשונה. ואחרונה. וצריך לשמור עליה מכל משמר. חנה געש מורתי, אין לי מושג היכן את היום, האם את קוראת שורות אלה, האם את בכלל בחיים, אבל אני רוצה שתדעי - על הנזק שגרמת לי, על הנזק שגרמת לאמי, על השיעור המכוער לחיים שלימדת את חבריי לכתה, שהיו זכים וטהורים כמוני, ואשר גם להם גרמת אותו הנזק, רק במהופך. על כל אלה, היום, בגיל 40, 34 שנים אחרי, מאושש, נשוי, אב לילדה מקסימה שעליה אגן תמיד מפני מכשפות מסוגך, פסיכולוג בהשכלתי ואיש תקשורת במקצועי, אינני שוכח, אינני סולח.

בכל האמור לגבייך נותרתי אותו ילד בן שש, חסר אונים, כואב ופגוע. היום, בגיל 40, מסתובב לו בעולם ילד בן שש ששונא אותך מאד.

רובי שטיינברג, גן-שורק