'מילה כסלע'

בסוף השבוע שעבר, ללא כל סיבה ראויה ונראית לעין, החליטו הנשים שבחיי שאנחנו נוסעים לבזבז את מיטב כספנו בכל מיני בתי-עסק וחנויות באחד המרכזים המסחריים הגדולים.

על סדר היום היו מספר רכישות, חלקן נחוצות ומרביתן ממש לא, כאלו שיש בהן צורך אמיתי, ורבות אחרות שנועדו אך ורק לצמצם את יכולתי לצאת לפנסיה בלי לעמוד בתור באחד מבתי התמחוי המרכזיים.

בחנות הראשונה אליה נכנסנו, העוסקת בממכר נעליים, לא איתרנו את המוכר או המוכרת. הסתובבנו כה וכה, חיפשנו, ביקשנו לנו זבן, ואולם כזה אין.

בחנו את הסחורה על המדפים, ודווקא מצאנו זוג או שניים שהניחו את דעתנו וזממנו עליהם – ואז, היות ואנו לא מורגלים בלקיחת סחורה מבלי לשלם עליה, יצאנו אט-אט במהירות מהחנות, כשלא רק שלא קנינו כלום – אלא שגם חשנו כסוג של גנבים – כי הרי אם לא היה במקום מוכר – איך ידעו שלא גנבנו משהו? הרי לא ראו אותנו לא לוקחים כלום, אז אולי לקחנו?

מיהרנו להסתלק משם.

בחנות השנייה, שעניינה אספקת ציוד ספורט, דווקא הייתה זבנית. לא אחת, שתיים. שתיהן היו מוטלות ליד הקופה, לאוזניהן אזניות אדומות ולבנות, ומבטן המזוגג מלמד שהן לא אתנו. מן הסתם מאזינות לאיזו להקה עכשווית ששירתה הייתה מצמררת את אוזניי שלי, אבל ניכר היה בהן שלהן המוזיקה הזו עושה משהו עמוק.

ניסיונותינו לפתח עמן שיחה עניינית נענו בנענוע ראש בלתי מחייב שיכול היה להתפרש בהחלט כ: "כן, יש לנו", וגם כ: "לא, אזל בדיוק אתמול".

מכיוון שכך, המשכנו להקשות, ולשאלה מאד ספציפית נענינו לבסוף על-ידי המבוגרת האחראית מביניהן ש: "ננננצצצצטטטט".

כלומר, אין.

בחנות הבאה, כוחותינו דלים משהו, ביקשנו לשבת לשנייה על אחד הכיסאות הפזורים במרחביה, אלא שלדאבוננו הכיסאות, הסתבר, לא היו בתפקיד, כי אם חלק מעיצוב החנות, ועל אף שהיו אכן כיסאות במהותם, לא לצורך זה הניחו אותם במקומם, ועוד בטרם נגע ישבננו בזווית הכרית, נקלטנו בזווית עינו של המוכר, שאמר לנו בקול מאד נחוש: "אסור לשבת על הכיסאות".

כשאמרנו שאנחנו בסך הכל מעט עייפים ורוצים לשבת לשנייה – אמר לנו המוכר במתק שפתיים: "יש ספסלים בחוץ", שלטעמי זה קצת סותר את העניין שלשמו המוכר ובעלי החנות התכנסו, לא? מה הסיכוי שאם אשב על הספסל בחוץ אקנה משהו מתוך החנות?

יצאנו.

בחנות הבאה הבהירה לנו המוכרת שאסור להוריד את החולצות המקופלות מהמדף, ושיש מספיק חולצות לדוגמא פתוחות על הדוכן.

אמרנו שדווקא מהצבע שאנחנו מבקשים ומהגזרה אין פתוח על הדוכן, אבל היא אמרה ש"זה אותו דבר, רק התפר שונה, והכיס, והצווארון".

בדרך לאוטו חלפנו על פני דוכן שמראש ידענו שאסור לנו למדוד את הצמידים שהיו פזורים עליו, וליד מעמד עגילים שהבנו לבד שאסור להזיז אותם ממקומם אלא לראותם בלבד.

כשהגענו הביתה ביקשתי מהנשים שחיות אתי שיניחו לי לנפשי, וכששאלו אותי אם אני רוצה מחר לבוא אתן לסנטר אחר כדי לנסות את מזלנו, השבתי חד משמעית: "ננננצצצצטטטט".

שבת מבורכת,

שלכם, רובי