12.01.20 / 20:24
'מילה כסלע' - על שופטים בישראל ויתר פרעושים
השופט איתן אורנשטיין, וזה ידוע, מתמחה בפירוקים.
בעת שהמדינה כולה סוערת סביב עניינים שברומו של עולם במספר מתחמי עניין מרכזיים: חסינות נתניהו, הפלונטר הפוליטי, מזג האוויר, הפגנת השרירים הג'ינג'ית של טראמפ באירן – אני מבקש להידרש דווקא לעניין פעוט ושולי, כמעט פרפראה, כמעט גיחוך גרוטסקי – בשולי פרשיות עו"ד אפי נווה הבלתי נלאה.
ביום שלישי בשבוע שעבר התיר בית המשפט לפרסם את תמלולי התכתבויותיו של נווה עם "השופט הבכיר", הלא הוא השופט איתן אורנשטיין - אשר התקמבן והתמנגל עם נווה במסגרת תפקידו כיו"ר לשכת עורכי הדין וחבר בוועדה למינוי שופטים – טרם שמונה לתפקיד הרם של נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב.
עכשיו, תראו עד כמה אני קטנוני – כי בעת שכל התקשורת מבקשת להתמקד בהתכתבויות הענייניות של השופט הנאה והפרקליט הנווה – באשר לקידום מינויו של אורנשטיין לתפקיד הנשיא וההשתדלויות שהתבקש נווה לעשות לטובת העניין, והתמורות המבוקשות ממנו בגין מאמצים חבריים אלה – הנה אני מתעקש לדבוק דווקא בנקודה הפצפונת, המלמדת לטעמי יותר מכל על אופיים של השניים.
בהתכתבות מחודש מאי, לאחר חילופי דברים סתמיים של תחילת שיחה חברית, שואל הגבר נווה את הגבר אורנשטיין: "פירקת אותה?".
עכשיו, תראו – ברור שכולנו מייד מבינים מה משמעות הביטוי הגברתני-גברברי הזה – וממש לא משנה שיש מצב שהגברברים התכוונו (לפי כלי תקשורת אחד לפחות) דווקא לבקשה לפירוק חברת 'אור סיטי נדל"ן' של ענבל אור. שכן, גם כאן יש בעיה מאד קשה מן ההיבט המוסרי, לאחר משברי הנפש של ענבל אור ולאחר ביטויי משבר זה ברשתות החברתיות לאחר שהופץ בהן סרטון מיני של הגברת אור ביום לא טוב במיוחד.
עצם הביטוי בקונוטציה הזו ובכל הקשר שהוא, לא רק שהוא סר-טעם ודוחה ומגעיל ומחפיץ וגובל בהטרדה מינית שאיננה נעשית במישרין מול הקורבן – אלא שהתכתובת הזו בין נווה לבין אורנשטיין, המלמדת על קרבה מסוימת הנהוגה בין היתר בקבוצות גברים מגהקים ומפריחי נפיחות הנמצאים בגפם, בסגנון מילואים - מבהירה כי עסקינן בשני ניאנדרטלים – שאיתרע מזלם ולרוע מזלנו – חרצו ועדיין חורצים וייתכן שימשיכו לחרוץ – גורלות וחיים.
כשהייתי קטן החלטתי שאעסוק באחד משלושת המקצועות הבאים: רופא, עורך-דין/שופט, אדריכל. זאת, מן הטעם שכל אחד מעיסוקים אלה נראה בעיניי הכי סמוך וקרוב ל...אלוהים, לא אחר.
למותר לציין שלבסוף החיים הביאו אותי לעיסוק הכי נחשק – שהרי הנה אני כותב אליכם דברים אלה, מה שמלמד על כך שתכניות לחוד ומציאות לחוד – אולם זה לא מה שחשוב.
החשוב הוא שבראייתי, אורנשטיין כשופט – עושה מלאכה הנדמית בתנאים אופטימליים לעבודתו של אלוהים: סידור העניינים בחיי אנשים, חריצת דרך וקביעת החלטות משנות חיים, לשבט או לחסד.
ואולם, כאשר אני שומע שאורנשטיין ונווה מבררים את ענייני פירוקה של ענבל באופן הגס והירוד הזה הם מתבהרים כאנשים בשר ודם – אולם מן הסוג הירוד, בוודאי לא אלוהים, ומאד רחוקים מאלוהות או מבכירות כלשהי.
מערכת יחסים אינטימית מעין זו בין עורך-דין לשופט אפשרית בין היתר בקרב העם היושב בציון משום השיטה הפוליטית המעוותת, המאפשרת לקוניוקטורים ולאינטרסנטים לקבוע מי תהיה השכבה שתנהל את חיינו – במסגרת הוועדה לצ'יפור שופטים.
החוק כאן צריך להשתנות כך שהעם יקבע את היושבים בכס, באמצעות בחירות, כנהוג בארה"ב – הדמוקרטיה הגדולה בעולם, ובמדינות רבות נוספות.
מצב בו עורך-דין שואל שופט האם הוא "פירק אותה" – מלמד עד כמה מפורקת לחתיכות שיטת הממשל בכלל ומערכת המשפט שלנו בפרט, ועד כמה גורלנו מופקד בידי אנשים שאינם ראויים לכך.
גם אם הם מתמחים בפירוקים.
שבת טובה וסוערת.
תודה עבור תשומת הלב.
רובי
