שכר ועונש

כשאנו מדברים על חינוך הילדים מיד יעלו מושגים ששמענו כולנו, " גבולות, סמכות, ניהול רגשות, הכלה, שיקוף". מכירים ? זוכרים?. כשנשאלת השאלה, "מה קורה כשהילד לא מתנהג כפי שמצפים ממנו, או להפך, הילד מתנהג בדיוק כפי שאנו מצפים ?" יגיעו מיד התשובות "נעניש אותו" או "נעניק לו פרס".

פרס ועונש הם אמירה רחבה מאוד למגוון רחב של תגובות המתייחסות להתנהגות הילדים. הם כלי להשגת מטרה. שימוש לא נכון בכלים אילו יהפכו אותם למטרה בתהליך ואנו נפספס את יעודם.

כהנחת יסוד לכל התהליך אבהיר את עמדתי הנחרצת, לא משתמשים באלימות כנגד הילדים !!! לא מילולית ובטח ובטח לא פיזית. לא גוררים, לא סוטרים, לא מכים על הישבן, ממש לא. לכל אורך התהליך נדע ( אם יש צורך נלמד בצורה מקצועית ) לנהל את הרגשות שלנו. נדע לכבוש את הכעס שקיים.נשתמש בכל הכלים האחרים בכדי להעביר לילד את המסר.

לשיטתי,אני דוגלת בפניה להגיון של הילד, הסבר לגבי התוצאה מהתנהגות פחות מקובלת ומתן משובים חיוביים והעצמת הילד בעת שההתנהגות משתפרת. אסביר.

בכדי להגיע לרמה בה אפשר יהיה להעניק לילד את החינוך ע"פ דרכנו עלינו להצטייד תחילה בשני כלים ראשוניים ובסיסיים. זמן וסבלנות. בלעדיהם, גם אם יהיה לנו את הידע של פרופסור רולידר לא נצליח ליישם אותם.

מה מצפים להשיג כשמענישים. קודם כל שקט.שליטה על הילד.שהילד לא יחזור על המעשה.העצמת המעניש אל מול הנענש.

מה קורה בפועל. אנו מקבלים תוצאה קיצרת טווח. הילד יפסיק. יהיה שקט. הוא יפחד. ההורה ירגיש שליטה.

מה לא יקרה ? הילד לא יבין את ההגיון שמסתתר מאחורי דרישת ההורה. הוא לא יבין את ההשלכות של ההתנהגות שלו. הילד יפחד לטעות. יפחד לשתף ולחשוף טעויות שעשה. יראה בהוריו דמויות מאיימות. יהפוך לילד מרצה, חסר ביטחון. חווית העונש נחרטת במוחו של הילד כחוויה משפילה, כך הוא מרגיש. לא פעם נפגוש אותם בגיל מאוחר יותר והם יהיו אלימים.

והפרסים, מה איתם? אין תחושה טובה ונעימה יותר מלקבל פרסים, אין תחושה טובה יותר מלהעניק פרסים ( תשאלו את אראלה ממפעל הפיס).מבחינת הילד שווה להתאמץ ולהתנהג כפי שההורים מצפים. אך, "אליה וקוץ בה". בדיוק כמו בתהליך הענישה יצרנו מצב של תמחור. בגין התנהגות מסויימת העונש יהיה... בגין התנהגות מסויימת הפרס יהיה... כל זמן שמשוואת העונשים והפרסים תהיה נכונה בעיני הילד היא תתקיים אך אם הפרס לא יהיה גמול ראוי בעיניו הוא לא יקח חלק באותה עסקה שנכפתה עליו. זה פשוט לא יהיה משתלם מבחינתו.לכן בכדי לקיים את המצב שנוצר יהיה צורך להחמיר עונשים ומנגד להשתמש בפרסים שווים יותר. משוואה פשוטה ביותר.

מה זה אומר עלינו ההורים והמחנכים?

שאנחנו חלשים.לא הגענו מוכנים.אין לנו זמן ולא סבלנות לחנך את הילדים. אנחנו דור הסילון. הכל מהר, עכשיו ומיד. אין דחיית סיפוקים. העתיד פחות נחשב. הכל כאן ועכשיו.

אז מה הנכון בעיני ?לפנות להגיון של הילד. פניה מותאמת לכל ילד ע"פ גיל ויכולת הבנה. הילד חייב להבין מה התוצאה הטבעית של התנהגותו. זה לוקח זמן !!! מדובר על תהליך למידה, הבנה, הסקת מסקנות, ראיית הנולד. לא פשוט, לא פשוט, לא פשוט. מורכב, אבל שווה כל רגע של השקעה. הילד נבנה אחרת. הוא גדל לתוך סביבה שתדע לקבל את דעתו. הוא יהיה דעתן כיוון שיהיה לו ביטחון עצמי ענק.הוא ידע שיש לו למי לפנות.הוא יראה בהוריו שותפים לדרך ולא מאלפים.

איך עושים זאת? דוגמא, הילד יוצא מהחדר כשהוא לא מסודר.להחזיר אותו לחדר להסביר לו שצעצועים שאינם במקומם ילכו לאיבוד.לסדר יחד איתו בשלב ראשון. שיבין, שידע מה לעשות. בפעמים הבאות, צעצועים שלא יוחזרו למקומם פשוט תחביאו. בשלב מסוים הילד יבין שהוא נשאר בלי צעצועים כיוון שהוא לא מסדר אותם. הוא ישאל ואתם תסבירו את סיבת היעלמותם. זו דוגמא אחת קטנה.

הרעיון הכללי :פנו להגיונו של הילד. כבדו אותו כאדם חושב. זה יקרה, לא מיד, אבל זה יקרה.תאמינו בעצמכם ובילדים.

זכרו, פרסים ועונשים טובים ויעילים לטווח זמן קצר.שיטת ההגיון הבריא הינה כלי לחיים שלמים.

שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ. כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ. מישלי

שלכם באהבה רגינה הגננת