"שלום בית" חלום או מציאות?

כיצד יוצרים ומשמרים את  האושר והשמחה בבית היהודי?

בפרשת השבוע,פרשת שמות, התורה מספרת לנו על שעבוד עם ישראל במצרים, "ויַּעֲבִדוּ  אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ", מסבירה הגמרא שנבעה מכך שהעבידו את הגברים בעבודות המסורתיות של הנשים ואת הנשים בעבודות הגברים.

מה הקושי לבצע את העבודות השייכות לבן הזוג, למה בכלל יש מציאות של עבודות המנוכסות לאחד מבני הזוג?

אכן בחברה הכללית משקיעים מאמצים רבים ליצור שוויון בין המינים, בעבר נכתבו עבודות מחקר בהן טענו שאין הבדל מהותי נפשי בין המינים, שההרגשות והמחשבות של שניהם שווים,אך המציאות שונה, הגבר הוא זה שאחראי בדרך כלל על הכנסות הבית, אגב כל גבר יהודי חותם תחת  החופה על הכתובה שבין היתר הוא מתחייב  לפרנס את אשתו, בכל בית נורמלי מי שמנהל את משק הבית, אחראי על הבישולים, הניקיון והכביסה זו האישה, לגבר קשה להישאר זמן רב בבית כבייביסיטר של ילדיו...

מי אמור להיות "הבוס" בבית, הגבר,האישה,שניהם יחד, או אף לא אחד?

בעוד שבמשך הדורות הדעות השתנו ע"י הוגי הדעות והחוקרים.דעתה של התורה לא השתנתה מאז נתינתה ועד היום הזה. מה דעת התורה, האם צרכי הגבר וצרכי האישה שונים או שווים?

הרמב"ם מגדולי הפילוסופים ופוסקי ההלכה בעולם היהודי כותב בספרו ההלכתי (בהלכות אישות פרק י"ט) כללי ההתנהגות של בני הזוג האמורים ליצור ולשמר את הגשר שבין  בני הזוג. בסיכום ההלכה הרמב"ם כותב שהבעל מתחייב לכבד את אשתו, לאהוב אותה ולא לכעוס עליה, האישה מתחייבת בכבודו ולירא ממנו.

במבט ראשון דברי הרמב"ם מצביעים על מעמדה הנחות כביכול של האישהומזכירים  את ימי הביניים בהם הייתה כשפחה. אך בניתוח דבריו אנו מגלים, שאומנם בני הזוג שונים אחד מהשני ונושאים בתפקידים שונים אך לא נחותים.

אהבה וכבוד הם שני מרכיבים חשובים בשמירה על זוגיות בריאה יש דעה נפוצה שאין דבר שעומד מול האהבה, אך המציאות שונה, אנו רואים זוגות אוהבים שמערכת היחסים מתערערת ואף מתפוררת, כי יש צורך בדבר נוסף וחשוב לצורך שמירה בריאה של הזוגיות, כבוד הדדי.

הסיבה שיש צורך בדבר נוסף מלבד רגש האהבה כי באהבה לא ברור אם הוא אוהב את בן זוגו או שאוהב את עצמו ונעזר בבן זוגו למלא את רצונו וברגע שבן הזוג לא יספק את צרכיו ייפסק רגש אהבה, נכון כפי שכותב הרבי הרש"ב, הרבי החמישי של חסידות חב"ד, שלמרות ששורש כל אהבה היא אהבת עצמו אך  לא כל אהבה היא אגואיסטית באותה דרגה, אפשר להגיע לאכפתיות וכבוד לזולת אך המניע היא אהבת עצמו.

הכבוד אל הזולת נובע מהזולת, מתכונותיו, מיכולותיו, מהערכה אליו. את ההבדל בין אהבה לכבוד אפשר למצא בחיי היום יום, הבעל רוצה לצאת לטיול אתגרים אך האישה עושה כל מאמץ שבעלה לא יצא מפני שאוהבת אותו וחוששת שיפגע. האשה מעוניינת בזר פרחים והבעל חושב שישנם דברים אחרים חשובים לאשה שבהם צריך להשקיע, התנהגות זו יכולה לערער את יציבות הבית כי כל אחד שומע או רואה את ההתנגדות לרצונותיו ולא מרגיש את הדאגה  אליו.

בכבוד אנו מעניקים לשני את מה שהוא רוצה, הדרך הפרקטית לכבד את האחר זה ע"י מילוי רצונו.

הרמב"ם שהכיר את צרכיהם של בני זוג ידע שלאשה חשוב שאצל בעלה היא תהיה הדבר היקר ביותר ולכן דרש לכבדה יותר מגופו, לעומתה הצורך הרגשי של הבעל שירגיש שסומכים עליו,שהוא מוכשר ומוצלח שהוא בעל המרות בבית,

אך חז"ל מציינים "איזה אשה כשרה העושה רצון בעלה" אשה חכמה מעצבת את רצון בעלה,גורמת לבעל שרצונותיו יהיו כרצונה מבלי לגרום לו לוותר על סמכותו.

אכן כיבוד צרכי בן הזוג גם אם לא תמיד תואמים לרצונותיו הם הבסיס לשלום הבית.