אנגלית, שפת אם

כשאלוהים חילק סובלנות הוא לא נכנס לכתה של פנינה. הוגן יהיה להודות גם כשהוא חילק רטלין אז הוא פסח על הספסל של האלה מקודם אך עדיין, יותר מידי מקרים של זלזול חוסר אמון שגרמו לא אחת לי ולשאר בני כתתי לתחושות מבוכה וחוסר אמון מוחלט במערכת החינוך בגלל מורה אחת שלא אהבה לאהוב אותנו. תסמכו עלינו שהחזרנו לה בחזרה אבל ככה זה לא צריך להיות. תנו לנו מורות סחבקיות שעושות קצת נו נו נו כשצריך בלי הרבה רעש שלרוץ לספר להורים ולמנהלת.

הכל טוב, אנחנו ילדים וגם אנו טועים מידי פעם. רק אל תתנו לנו מורות כמו פנינה, המורה לאנגלית. ילדים חכמים, לא פראיירים, ובהמשך להתבטאות האחרונה כמו שכבר ציינתי מקודם, שמרנו לעצמנו את הזכות המלאה לעשות לה איזה טריק בסוף שנת הלימודים של כתה ח'.

עכשיו תשכחו מהעניין, כי על איך ומה היה שם אתם לא תשמעו. 50% מהמעורבים דאז כבר נשואים עם ילדים וחראם על הפדיחות. לא שזה תירוץ לרווקים חס ושלום, רק שלנו יש פחות למי לדפוק חשבון. מודים. מכל מקום – ילדים שעושים שטויות הם סה''כ די בריאים. הראש עובד. ילד אמור לטעות, הגיוני. ביקורת לא לגיטימית משביתה שמחות והופכת כל חלום לבדיחה. לא יודע, לו היתה פנינה מחזירה את הכדורגל שהחרימה לי, אולי בכלל לא הייתי מרים משקולות. אך אין לי טענות. שמח שהרמתי הורדתי ועוד אחזור חלילה. בזכות האהבה הזו זכיתי לקיים מצווה ולעזור לחבר טוב לא מזמן.

התקשר אמר שהוא רוצה להתאמן בבית כי ''אין לי כח ללכת למכון''. אמרתי לו בסדר. עשינו כמה סידורים והרמנו לו אחלה חדר כושר בביתו שנמצא באשדוד. מיטת לחיצה, מוטות לידיים ובר של מתח. זה מספיק בשביל להפעיל כל פינה בגוף. כל מה שנתר כעת זה לעמוד לבשל 3 שעות ביום ולשרוף חצי משכורת כל חודש. אבל בסדר. אם מר חבר רוצה אז מר חבר יקבל.

באתי הסברתי הדגמתי ואמרתי להתראות. בדרך החוצה נזכרתי למה תמיד המגושם ישב בשורה אחרונה בכיתה של פנינה. נגחתי קשות במוט של המתח אשר היה תלוי מעל מפתן הדלת. ראשי הסתחרר והתחלתי רואה כל מיני צבעים צורות ונקודות. ככה מאבדים הכרה. מילא זה היה בגלל אמסטרדם. אבל לא. קומה תשיעית, דירה עם מזגן שעושה טובה שהוא עובד, בעיר שנמצאת בטווח של הקסאמים.

הבלת''ם גרם לי להשאיר את כישורי הנהיגה שלי בצד במצב שהראש לא עובד כמו שצריך. מר חבר התעקש להחזיר אותי עד ליבנה בעצמו אך הפצרתי בו להוריד אותי בתחנה מרכזית שבאזור הסיטי ''שחרר כפרה הכל טוב, שווארמה אחת ואני חוזר מפה ישר במונית הביתה''. מר חבר נאלץ להאמין והוריד אותי בתחנה כשם שבקשתי. בכל זאת ילד ילד, אך גדול מספיק כדי להחליט לבד. ניגבתי שאריות של טחינה מהשולחן והפנים, שילמתי על הארוחה והתקדמתי חזרה לכוון היציאה מהתחנה המרכזית כדי לתפוס מונית הביתה כשלפתע אני שומע מוזיקה שאני כל כך אוהב בעוצמה שהייתה מעמידה את כל נווה אילן על הרגליים וגורמת לה להזמין לי צוותים של ימ''מ הביתה.

איזה היפ הופ לפנים!! עשיתי אחורה פנה חזק לכוון הרעש וכל החבר'ה. מסתבר שיש שם סטודיו לריקוד בתחנה המרכזית עצמה מול אזור הרציפים. וואוו. לפרק זמן מפתיע שחכתי את פשר מעשיי ושקעתי בים של תנועה וגלים של צליל. הבטתי מהצד שבוי. הלכתי לקנות שקית במבה וחזרתי. מסך מתכת שיורד מהתקרה עד לכדי חצי מטר מהרצפה מקשה עליי את הראות. אבל לא אכפת לי לשבת על הרצפה בשביל טופאק. הבחנתי שקבוצות הרקדנים מתחלפות ומכאן הסקתי שמדובר בהבדלי רמות או גלאים. או שזה בכלל היה סגנון המוזיקה. למען הסר ספק העזתי לשאול את אחד מהחבר'ה שרקדו שם ובדיוק יצאו להפסקה. בחרתי אותו מתוך קבוצה של שמונה רקדנים שישבו על הרצפה בסמוך לקיר, שעונים. היה לי נוח לבחור אותו. ישב בצד. פינתי כזה ומתבודד. חשבתי לעצמי שהוא מהשקטים הביישנים ולכן מתוך רצון ליצור רושם יתמסר לשאלתי בתשובה מפורטת שתספק אותי פלוס. אז שאלתי מה הסיפור פה של הקבוצות ואיך זה מתחלק.

הופתעתי, הבחור הביישן ענה לי באנגלית רהוטה שלא מזכירה צבר ולפיכך התנצלתי על פנייתי אליו בשפה שהוא לא מבין. ואז הוא אמר לי ''זה בסדר, אני מבין ומדבר עברית ואני ישראלי לחלוטין''. הופתעתי בשנית. העברית שלו היתה ללא רבב או מבטא. גם האנגלית. הכיצד זה ייתכן? לא צריך סקרנות מספיק למות בגלל החום אז הייתי חייב לשאול ''תגיד אחי, כמה שירים שמעת עד שהגעת לאנגלית כל כך טובה?'' והוא עונה לי חד משמעית : ''זה פחות מוזיקה. אני חי בבית עם אמא מורה לאנגלית'', ואז שאלתי אם במקרה קוראים לה פנינה. שנינו שתקנו.

 שבת שלום חזק ומבורך.

ברק שטורך