01.09.16 / 16:19
איך אנו מגיבים כאשר קבצן פונה אלינו בבקשה להכניס את היד לכיס ולהוציא מטבע ? האם הכנסת היד לכיס תתבצע מחוסר ברירה או בשמחה? או בכלל נאמר לקבצן "לך,בטלן, תעבוד ותביא פרנסה לביתך.."
הרמב"ם עוסק בחשיבות הגדולה של נתינת צדקה במיוחד בחודש אלול,הנובעת מהרצון הגדול להרבות בזכויות לקראת יום הדין ובכך יטו את הכף לזכות גם אם לא מגיע לנו לזכות בדין.
אין ספק שהעמל בהשגת הפרנסה מקשה עלינו לפזר את הכנסותינו לכל פושט יד ,אך כיצד עושים זאת בשמחה?
האם נתינת הצדקה היא זכות או גם חובה?
פרשתינו פרשת ראה, עוסקת במצוות הצדקה, היא נוקטת במספר לשונות. תחילה, בפסוק "נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן" בלשון נדבה ובהמשך " אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹקֶיךָ" מלשון מתנה. "נדבה", הוא מעשה חסד הנובע מהרצון הטוב של הנדיב ואילו "מתנה" ניתנת בזכות המקבל . כמתנה שהאדם מעניקה רק למישהו שמגיע לו מכל סיבה שהיא,מתוך הוקרה על מעשיו או בעקבות שמחה שמתקיימת במעונו. כן מתנת הצדקה ניתנת בזכות העני המקבל בדין את שלו.
כיצד יש להתייחס לצדקה ? כחסד שאנו עושים עם הנזקק או כחובה שאנו מתחייבים להעניק לעני?
השולחן ערוך,ספר ההלכה המרכזי של העם היהודי, פוסק שכל יהודי חייב לתת צדקה בהתאם ליכולתו ולצרכי הקהילה. באם היה מנסה להתחמק בית הדין היה בודק את יכולתו וכופה עליו להשתתף בהחזקת הנזקקים. מדברי השולחן ערוך אנו למדים שכל זמן שיש נזקקים ישנה חובה להפריש צדקה. מדוע פרשתינו נוקטת בתחילה את לשון "נדבה"-התנדבות, ביחס לצדקה?
במבט שטחי אנו מסתכלים על הצדקה ככלי חברתי לבניית חברה בריאה הדואגת לחלשים. הכנסת היד לכיס גורמת להמעיט מממונו של התורם, אך מה לא עושים בשביל לעזור למי שאין לו?? אך כאשר אנו מתבוננים במקורות אנו מגלים שהצדקה דומה לזריעה , על מנת שחקלאי יהנה מיבולו הוא חייב לפתוח את כיסו ולרכוש זרעים, כך הצדקה היא אומנם מחסירה ממון הנותן אך היא המפתח לעושר.
הצדקה היא המצווה היחידה שה' מתיר לאדם לנסות אותו. הגמרא מספרת על מפגש בין רבי יוחנן לבנו של ריש לקיש. הילד נתבקש לומר פסוק ואמר "עשר תעשר" ושאל מדוע כתוב פעמיים,עשר תעשר? ענה רבי יוחנן: "עשר בשביל שתתעשר.... לך תנסה את ה'" שאל הילד האם מותר לנסות את ה' ונענה ,רק במצוות הצדקה, כדברי הנביא זכריה "וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת...וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי".
הרבי מליובאוויטש מוסיף, לא רק במקרה שליהודי יש ממון הוא מחוייב לתת צדקה ורואה ברכה בעמלו, אלא גם אדם שנותן מעבר ליכולת שלו הוא יוצר כלי לצאת ממצוקות כלכליות. נמצא, שבהחלט אפשר להתייחס אל מצוות הצדקה כאל אותו סוחר שנקלע לחובות רבים והבנק מעניק לו הלוואה נוספת, גורם לו להיות בעל חוב גדול יותר מתוך אמונה שבכסף זה יוכל לשקם את עסקיו ולהחזיר החובות.
מה המיוחד במצוות הצדקה שהיא יוצרת כלי לברכה והמנעות מנתינת צדקה מונעת את הברכה?
בורא העולם יכל לברוא עולם שלכל ברואיו תהיה פרנסה בשפע כשם שאנו רואים כיצד הוא מכלכל בכבוד את כל בעלי החיים, אך, ה' בורא העולם, רצה שהעולם יהיה מלא בחסד ונתינה, האפשרית רק במקרה שישנם עניים ועשירים.
האדם שזכה לעושר הוא "הבנקאי" שאמור לתת לעני בעת הצורך די מחסורו. באם הוא מבצע את תפקידו נאמנה,הוא בנקאי טוב, נותנים לו להמשיך לשמור על הכסף, אך אם אינו ממלא תפקידו מעבירים את הפיקדון לאדם אחר.
האדם שאין לו יכולת כלכלית אינו חייב לתת צדקה, באם עושה מאמץ לתת נחשב כ "נדבה"ומהר מאוד הוא יזכה לתת מתוך חובה "מתנת ידו" כאשר ה' מעניק לו ברכה בפרנסה.לכן התורה מזכירה את שתי הלשונות תחילה "נדבה" ולאחר מכן "מתנה"
כשנבין שהממון ניתן לנו כפיקדון,אם נשתמש נכון בו בסיוע לנזקק בעת הצורך נזכה לברכה והצלחה ולא נפסיק לחייך ולשמוח כל זמן שנוכל להכניס את היד לכיס ולתת צדקה.
