30.03.17 / 21:34
אהלן חבר'ה מה העניינים?
מרגשות אותי במיוחד שתי סיבות למסיבה: עוד כמה ימים אחגוג חזרה לחיים משיקום קשה שהגיע לקיצו לאחר מוות קליני שנמשך חודש וחצי. קצת לפני כן יופיע פסח, חג שהוא סמל לאביב פחמים ובשורה על המופלטה שמתקרבת ובאה מאידך, ושווה כל ביס מגיסא.
לא שמועד זה שונה מהאפורים שמודפסים חגיגית בפינת המשבצת על גבי לוח השנה. סוכות, יום העצמאות, ראש השנה. חגים של קראחנות בשולחן. העם הזה פשוט אוהב לאכול והרבה. לא שיש בעיה עם לאכול, והרבה, רק שמן הראוי להודות שחג האביב הוא היחיד באמת שנסיבותיו מצדיקות את השחיתויות בגן הסנהדרין בצהרי היום שלאחר ערב החג, והמסך שמתמר בשמי נווה אילן ומריח כמו חלום מתוק של אווזי. מן שובל שרוף כזה, שגונב לך מבט עוקב שמתחיל בנשימה עולה קצת גבוה ומגרד צמרות ברושים, עד שאתה מגיע למקור הריח ומגלה שמעונו בחצר של שכן שווה ערך לקבוצה שאתה הכי שונא, אז אתה מתחיל לקלל אותו בלב ונוסע להוריד עצבים על מאנצ'ז בילו כי השלוש כיפ כיף בעשר מהקופה, כמובן אשמים שלא הספקת להוציא צלעות בזמן לפני שיספיקו להפשיר חלילה ובמחילה מהשכן היקר, להפוך את הקערה על פיה ואת הדשא שלך לירוק יותר.
אבל זה מה שיפה אצל יבנאים למעט שבק ס'. כשהגשם יורד כולם נרטבים. אין פה שיישאר רעב בעיר שלי אלולא ידפוק על איזשהי דלת. מגדילי הראש וקטני האמונה יוותרו על נפנף בעיר וירחיקו עד לפארק הירקון כדי לשחות בערמות של פקקים ואשפה, רק בשביל שיהיה להם תירוץ לשקר שהם נהינו מכל רגע ולהצטלם סלפי משדר נוחות למרות שעשר המכות ביחד כואבות פחות מחוויית השתלבות לאיילון דרום בצהרי חול המועד.
אבל עברנו את פרעה, אז מגיע לנו לאכול לכן נשתה נשמח ונתקע בורקסים (כשל"פ), פירות ויוגש לנו תה עם בוטנים בסוף הארוחה כדי שנדחף את שכבר בלענו עוד טיפה למטה ונפנה מקום לסטייקים של מחר. צבא מרכבים מיצרי שלם אף טבע בים שאנחנו חצינו כמו חיילי קומנדו. אולי כי פעם היינו עם שעובד קשה ולא מפחד מדרך ארוכה באמת. אז איך לעזאזל הפכנו לעם של קיצורים, החוצה ים מלא בוודקה רדבול במקום חיילים ממצריים, בזמן שאנו רוכבים על אופניים חשמליות במקום פדליות. פעם צעצועים נועדו למשחק, היום הם מתחילים לנסוע כשעומדים עליהם.
בזמנים שכבר לא נרים טלפון ונמסור אהבה, למדנו לדבר בלוגואים. אם השכן יזמין אותי למנגל, אשלח לו סמיילי מחייך ואם חרון אפי ימות מהריח בלי לקבל הזמנה לצלחת, אז הסמיילי שלי יחייך באדום. חיים פעם אחת, לא חבל לבזבז את זה? ילדים שמדקלמים מספרי טלפון למשלוח סמסים עבור מתמודדים בתוכניות ריאלטי לא יכולים להיות אלופים בכדורגל שכונות, מחבואים או מדרכות. חבל שהם לא יודעים מה הם מפסידים.
חבל שאין פיקוח על הכסף שילדים יונקים אוטומטית מההורים רק בגלל שהאחרונים לא רוצים להגיד להם לא. חבל שאין פיקוח על נערות שמקדמות פרובוקציות מיניות ברשת, רק בגלל שזה הצליח כל כך לישראלית אחת שנתפסה מקיימת יחסי מין עם שלט של יס. איפה ההורים? לא סביר שילדה בת 14 תכתוב לבן גילה מהפייסבוק שהוא החיים, הנסיך, המלך היפה שלה, ואחרי שלוש דקות תכתוב את זה לעוד ארבעה חברים שלו. מת העולם, נשרף הים, התמימות נסוגה לאחור.
וחמור מכך, כל דור שעובר השבחה שלילית, הוא האמא והאבא של הדור הבא. פראיירים לא מתים אף פעם, רק נולדים מחדש. מסתבר שכשמאוהבים ברגע ונהנים מהחיים, שוכחים להישיר מבט מחוץ לתמונה השלמה ונתקעים בבועה שאטומה לכיף, חכמת חיים שבריאה לנשמה ותזוזה אלסטית שבריאה לגוף. חבל.
יבנה שלי הגיע הזמן להשתחרר. רוצים שתשאירו בבית את האופניים החשמליים לא רק בגלל שאתם נראים על זה מצחיק כמו הפסלים המיותרים של האופניים המפוזרים ברחבי העיר, אלא בעיקר כי זה בריא. וכן, אתם נראים על זה מצחיק. שזה עוד סיבה מעולה להעיף אותן לפח ושיקחו את בית האח איתן ביחד. תקראו, תכתבו, תמסרו ותרוצו. אם תיפלו, אז תיפלו עוד פעם. בסוף כולם קמים. חיו בכח אחרת לא תחוו. נסו זאת בבית בחצר או במקום אחר. תאמינו לי זה עובד. עברתי כמה דברים ולכן יש לי קצת ניסיון בחיים גם בלמות.
