כשתשוקה וחלום הופכים למציאות – אדי ישראל חושף את בית הספר לצילום -חשיפה

אדי ישראל בן 48 נשוי ואב לשלושה , תושב העיר אשקלון, הביא את הבשורה לדרום, שצילום זו אומנות הטמונה בכל אחד ואחת מאתנו. בחודש  אוקטובר 2017 הוא פתח את שעריו של בית הספר לצילום חשיפה, ומאז הוא מצליח לעורר את חיידק הצילום הרדום, בעשרות  אנשים שרוצים לדעת לצלם מתוך משמעות במצלמה שלהם.

בגיל 12 גילה אדי את העניין הראשוני בצילום, ילד סקרן שרוצה להבין איך בכלל נוצרת תמונה, הוא לקח את מצלמת הפילם, שהייתה חבויה עמוק בארון של אבא ניסה ובדק מה מסתתר בתוך הקופסא הקטנה הזו ,הוא תהה איך מחור כזה קטן נוצרת תמונה גדולה וצבעונית , איך קורה שמצליחים להקפיא את הרגע הזה, שהוא בכה, צחק ,התחפש לכיפה אדומה...הרצון ללמוד הוביל אותו לקרוא בספרים ולחפש מקורות, שיספקו לו את המענה.

מתי ידעת שצילום הוא מה שאתה רוצה לעשות בחיים?

"אני חושב שאף פעם לא ממש ידעתי. זה משהו שבוער בתוכך ומתפשט וזורם כמו חיידק".

"כשלקחתי את המצלמה פשוט "שיחקתי " אתה ולמדתי את הדברים תוך כדי ניסויים וטעויות , קראתי המון, צפיתי בסרטונים בסקרנות, רציתי להגיע לתוצאות הכי טובות"

"בתחילה, צילם בעיקר אנשים ופרצופים אולם לאחר זמן קצר יחסית, החליט  לנצור רגעים  משמעותיים. זה הדבר היחיד שהרגיע אותי הייתי בורח שעות מהבית עם המצלמה ומתנסה אתה".

רוב ילדותו היה ילד של הים, בורח לחופים הקסומים של אשקלון עם החבר'ה נהנה מגלישת גלים ואופנועים, השיעור היחיד שעניין אותו בלימודים היה אומנות, מתוך תפיסה שיש פחות מה לעשות עם חומרי הלימוד שלומדים בבית הספר כהכנה לחיים האמתיים. אך בכל זאת  תהה היכן יוכל ליהנות מהתחביב החדש, והחל לצלם את טקסי בית הספר בו למד. התשוקה המשיכה לבעור ומהר מאוד מצא את עצמו מתנדב לעיתונים מקומיים באשקלון ומתעד עבורם את חיי לילה בעיר.

"הייתה לי שאיפה להתפרנס מזה אבל קודם כל היה חשוב לי להתמקצע, אמרתי לעצמי תלמד לשלוט בזה, תאהב את מה שאתה עושה ותהנה מהדרך, ברגע שתתמקצע תוכל גם להתפרנס מזה "

"רציתי כל הזמן ללמוד איך הדברים קורים, הייתי יושב עם גרפיקאים של העיתון ועובר איתם על עריכת תמונות, נוסע לבית הדפוס עד שהעיתון יוצא, ומחלק אותו בעצמי , אין אושר מזה היה לראות את הקרדיט שלי חתום מתחת לתמונות של אנשים שמחים שמבלים, או כתבות שער".

בשירותו הצבאי רצה לשרת כצלם צבאי, אך הוא לא התקבל, עם זאת, מהר מאוד מצא את עצמו ביחידה שסופח אליה, מצלם טקסים צבאיים, מוזמן למסיבות פרידה ממפקדים לתעד ועוד פרויקטים.

נוצר רגעים משמעותיים

לאחר השירות הצבאי פנה אליו צלם מעריב מאשדוד  בשם קלוד אפללו, והציע לו להגיש מועמדות לתפקיד עוזר צלם של עיתון מעריב בדרום .

"כשקלוד התקשר הוא שאל אותי קודם כל אם למדתי צילום, אמרתי לו שלא, אז הוא ענה לי אם כך אתה תצליח. אתה עשוי מהחומר שמגיע מהתשוקה ואלו אנשים שעפים גבוה. שלחתי את התמונות למערכת עיתון מעריב, ואחרי שלשה ימים, התקבלתי  לתפקיד צלם גיבוי, מה שהפך תוך חודש לצלם ראשי, בשל אירוע טרגי שקרה לקלוד".

"באותה עת החלה האינתיפאדה ברצועת עזה, במערכת בקשו צלם שיכנס לעזה לצלם, ואני שמונע מאדרנלין מהרעל הזה של עיתונאים אבל מהסוג שמתעד קפצתי על ההזדמנות, לא חשבתי על הסיכונים, פשוט ראיתי את עצמי בשליחות להביא את המציאות הכי קרוב שיש. זה מצחיק... אבל ככל שהזמן עבר הבנתי, כמה כח יש לתמונה אחת, כמה היא יכלה להשפיע ולשנות  ולקיים דיונים שלמים של סדרי עולם"

"עם הזמן התחביב המדהים הפך למשהו מקצועי יותר, מצאתי את עצמי עם עולם של צלמים ואנשי תקשורת, מספרים את המציאות שחיים תושבי הדרום".

לא פחדת לצלם בזמן האינתיפאדה ?

"לא, לא פחדתי אולי קצת בהתחלה כן, הרתיע חששתי. אבל מהר מאוד הבנתי שהמצלמה זה הנשק שלי. שהיא פותחת לי דלתות כאילו מגנה עליי, שבמקום לפחד אני יכול לתעד עוד פריים מדהים של מציאות באחד המקומות המעניינים בעולם, ולנצור פיסת היסטוריה משלי. פחד זה רגש שנמצא בשליטה שלנו. הוא מופיע ומיד אפשר להתגבר עליו ולהפוך אותו לאדרנלין שמניע אותך לעוף".

מבין התמונות שצילמת יש משהו שכן הצליח לגעת בך?

"אחת התמונות שנחרטו אצלי בזיכרון, זו תמונה שזכתה בלא מעט פרסים לצערי בנסיבות כואבות. בטקס אזכרה למשפחת חטואל שנרצחה, לפתע החל ירי על ציר כיסופים, כולם נשכבו על האדמה מאחורי המכוניות.. ורק אני מוצא את עצמי רץ ממקום למקום ומחפש את ךתעד את הפריים, כי יודע שעוד רגע גם כשזה ייגמר העדות היחידה היא מה שייקלט לי בתוך העדשה. ואין לי זמן לפחד או להיכנס ללחץ.

הירי הפך לכבד יותר ומסיבי קיבלנו הוראה לשכב כולם.. נשכבתי על הכביש שאני רואה מולי אב שמחבק את ביתו הקטנה המבוהלת שוכבים, הוא מגונן עליה ומאחוריו השלט עקירת ישובים ניצחון לטרור.. כן אלו היו ימי ההתנתקות הכואבת, הבנתי שכנראה הם יודעים מה שהם אומרים והנקודה האסטרטגית שלנו לשלוט כבר לא תהיה.."

"בזמן שצילמתי בגבול הרצועה הרגשתי שיש שם משהו חזק, נחשפתי לכל אנשי התקשורת  והצלמים  וזיהיתי הזדמנות , ראיתי איך כל אחד נלחם על תמונה או הסקופ שיביא,  מה שהביא אותי לחשוב, למה להילחם אחד בשני כשאפשר לעבוד ביחד.. ואכן הפכנו לקולגות וחברים, שעוזרים אחד לשני ונהנים מהשעות של ביחד. את המלחמות השארנו לרמת המערכת שם למעלה.."

"הרגשנו סוג של שליחים, שגרירים של מדינת ישראל, להביא את המציאות כמו שהיא כמה שיותר מהר לעיני הקורא העולם, ולגרום לדעת הקהל להיות לטובתנו.. כי בצד השני הם היו אלופים ביחסי ציבור.

אז בתקופה הזאת עבדתי עם משרד החוץ, ושמחתי להבין שתמונות שלי משפיעות על דעת הקהל בעולם, ובעצם מצאתי את עצמי  שותף להסברה הישראלית בצורה זו או אחרת. היום אני יכול להעיד, שגם בימים אלה כשהדרום בוער מהעפיפונים, והירי ממשיך הכתבים והצלמים עובדים יחד. זו הייתה תקופה מטורפת ומרגשת, יש לי געגועים לתקופה הזו ... למרות שאני לא יודע אם אחזור להיות צלם חדשות, זה עדיין בוער בתוכי, אני יודע שיצרתי שם משהו טוב בתקופה טובה ועל כך אני שמח"

מה מיוחד בצילום תמונה חדשותית ?

"במעריב  חיפשתי את ערך המוסף שמעביר מסר. להבדיל מווידאו שבונה סיפור בכמה דקות מהדורה, בצילום הפריים האחד שאתה מביא, מספר את כל מה שהיה שם כל היום. אז הבנתי, כמה תמונה יכלה להשפיע ולשנות דעת קהל ".

 "התאהבתי בזה אני חייב להודות. לא חשבתי להיות צלם חדשות, ככל שנחשפתי לעולם הזה, חשבתי לעצמי איך אני יכול להביא יותר, הבנתי כמה תמונה אחת יכלה לשנות דברים כמה השפעה יש לתמונה איך התמונה נוגעת, גורמת לצופה האנושי להתרגש מרגע מסוים שהצלחתי ללכוד, ואז הבנתי שיום אחד ארצה ללמד צילום"

מה אתה הכי אוהב לצלם?

"אנשים! אני אוהב לצלם אנשים בדרך מעניינת ולא שגרתית, בלי לביים תמונה, אני שם דגש על  לנצור את הרגע,  שאחר כך נותן לדמיון הצופה להשלים את הסיפור"

"טיפוס מגה חברותי "

מאז ועד היום הופיעו תצלומיו של אדי בעיתונים, מקומונים ואתרים שונים בארץ ובעולם, בחלקם גם קיבל פרסים מכובדים ותמונתו אף הגיע לחדר הסגול בבית הלבן כשהעניק  את תמונה של משפחה שעומדת במרכז הבית ההרוס שלה שנפגע מרקטת קאסם בשדרות  לנשיא אובמה.

הפרידה ממעריב הייתה עבור אדי הפתעה גדולה, אחרי 25 שנה במרתון מטורף של החיים הוא מצא את עצמו מחפש אחר מימוש התשוקה והשלמת הריקנות הזאת. עם הזמן החל לרקום את החלום.

"אחרי מעריב עלתה השאלה למי אני אצלם ? מה אני אעשה עם התמונות שלי ? איך אוכל להמשיך לגעת באנשים ? זיהיתי פוטנציאל בפייסבוק , דיווחתי בדף הפרטי שלי שיתפתי תמונות של רגעים חשובים בחדשות , ותמונות ממקומות יפים ואנשים שראיתי וצילמתי, הפכתי להיות צלם חברתי וחברותי משהו חדש נפתח, התחלתי גם לכתוב לתת את הפרשנות שלי לתמונות, למצבים לסיטואציות במדינה. קיבלתי תגובות מפתיעות ובעיקר הרבה שאלות...

פנו אליי ושאלו אותי איך יוצאת לך תמונה כזו .. לא ידעתי להסביר, כל הזמן אמרתי שזה בא לי  מבפנים, אנשים החלו לעקוב אחריי הדף שלי, "אדי ישראל אוצר רגעים" הזמינו אותי לצלם בחתונות  ואירועים פרטיים ולא יכולתי לסרב, הלכתי לכל מקום בתפקיד צלם ובתפקיד חבר שבא לבלות איתם ביום שמחתם".

"יום אחד התקשרה אליי חברה ושאלה אותי אם אני מלמד צילום, ומאז זה התפשט כמו גל שלא הצלחתי לעצור, אנשים שונים שאלו אותי דגשים על צילום, ובקשו שאלמד אותם, זה תפס אותי אמרתי כנראה שאני יכול.

כינסתי סדנה קטנה של  חמישה אנשים, הסברתי להם על המצלמות שלהם צילמנו קצת.. אחרי שעתיים הם פונות אליי ואומרות,  אז מתי אתה פותח את הקורס ? אמרתי הנה למדתן  זה מספיק,  הם אמרו שרק פתחתי להם את התיאבון ושהם רוצים קורס מקצועי, לא הייתי בטוח שיצליח ".

התסכול הופך ליתרון

"במסעי בעולם הצילום חוותי המון תסכולים, למדתי ממש בהדרגה כל דבר, בעיקר למדתי מטעויות ואיך מכל דבר אני משתפר. אמרתי לעצמי אם אני אלמד פעם  צילום, אני אלמד אותם קודם מה לא נכון  לעשות, אני אחסוך להם את התסכולים שאני חוויתי, ואתן להם את הפתרונות על מגש של כסף .ידעתי שאני רוצה להעביר את זה בשיטה שהיא לא לימודית ,אני לא קורא לעצמי מורה ולא קורא לעצמי מנהל, קוראים לי אדי מנטור, מדריך, ואני פה בשביל להעיר את החיידק הטמון בכל אחד, כי מי שנחשף אליו מגלה שהעולם בחוץ כל כך יפה ורוצה רק לתעד את מה שהעיניים רואות מבעד לעדשה. "

" הכלי שהפך למצרך אצל כל ילד נער ומבוגר במכשיר הסלולרי שלנו פשוט כולם מצלמים.. אז אם כבר מצלמים. בואו נלמד להפיק מזה את המיטב נטפל ונעצים את עצמנו בעזרתו" אומר אדי.

"פתחתי את הקורס הראשון יחד עם צפריר ניר, עם הידע המקצועי שלו וניסיון שלי, ידעתי יחד שנצליח להקים קורס מקצועי . משם התחילו הקבוצות לגדול אט אט, תחילה לימדנו בחנות הצילום דיגימן ואח"כ במתנסים, אבל כל הזמן הרגשתי שזה לא זה, שאני צריך יותר, אני רוצה לתת להם יותר זמן, יותר שעות, יותר תחושה של בית" .

"הבוגרים סיימו ובקשו להתמקצע בתחומים שונים בענף, ואז אמרתי רגע צריך מקום לכל זה, בית כזה שיבואו צלמים מכל הארץ, יחד ילמדו ויעשירו את עולמם, יצרו שיתופי פעולה וחברויות ,רציתי לבנות קהילת צלמים , ואז עם הרבה אומץ החלטתי לפתוח את בית הספר במקום רשמי שהוא שלי – וקראתי לו חשיפה. חשיפה לעולם יפה יותר, חשיפה זה השילוש הקדוש של תמונה טובה, חשיפה נכונה תביא את אפקט ה-woow"

"בית הספר בשבילי זה בית, יש כאן סטודיו אינטימי לצילום והתנסות מעשית, כיתת אמן חמימה. זה מקום שנותן לנפש של באיי הקורס לעוף, לפתוח את הדמיון לטפל בעצמם בנפש שלהם ולהתרחב אל עבר אופקים חדשים. היום בית הספר משלב הרצאות העשרה, קורסים שונים החל מיסודות הצילום, פוטושופ, לייטרום, תאורה מעשית, סדנאות צילום משולבות עם טיולים של משפחה אחת גדולה "

 "אני מעריץ את אלה שבאים ללמוד, שיש להם בכלל את היכולת ומגשימים, זה לא פשוט  לפנות כמה שעות מהחיים בשביל  לראות את החיים בנקודת מבט קצת אחרת, ויותר מרגש שאפשר לתרגם את זה לתמונה".

כיום בתמונות שמצלם אדי נוהג לשזור רגעים משמעותיים עבורו, לפעמים מילים משירים המחברים אותו לשורשים של ארץ ישראל. התפיסה של אדי זה שדרך התמונה אנחנו יוצרים עולמות חדשים, והוא ממשיך להדהד את המתנה הזו לכל החפץ בכך. 

אדי פיתח את התחום שלו, והבין שדרך הצילום יכול לעזור לכל כך הרבה אנשים עם הכלי הזה. לכן החליט ללכת וללמוד את מקצוע הפוטותרפיה בה משלבים פסיכולוגיה עם צילום. היום הוא מקיים סדנאות וקורסים לצילום לנערים בסיכון, לנוער שחווה חרדה בעוטף עזה. גורם להם להוציא את מה שיושב להם על הלב דרך התמונות. ויוצר איתם תערוכה מרהיבה, שמשחררת ומעצימה אותם.

מה גורם לך לאושר ?

"בעידן של היום כולם מצלמים, אנשים מתעדים רגעים שכבר לא יהיו יותר,  כשאני רואה שהם יוצרים עושים שינוי בחיים, מגיעים מכל רחבי הארץ לעיתים שעתיים נסיעה רק בשביל ללמוד אצלי, חלקם פתחו עסק חדש של צילום ומצליחים מאוד. כאשר הם פותחים את המחשבות והיצירתיות בראש אני מתמלא בסיפוק. אני מקבל טלפונים מבני הזוג של בוגרי הקורסים, כמה בני/בנות הזוג שלהם  עברו שינוי, כמה הם רגועים יותר נפתחו ורואים את החיים בצורה חיובית יותר. כשאני יודע שזה עושה להם טוב, אני יודע שהצלחתי  ואין אושר גדול מזה"

מה החזון שלך?

"שבית הספר  - חשיפה יכיל יותר מגוון עשיר של קורסים וסדנאות העשרה, שהדרום הפריפריה באמת תפנים שיש פה כל כך הרבה מה לתת לעצמם, ובצורה יצירתית, יש לי מלא רעיונות כמו צילום רחוב, - הריון ,ילדים, בעלי חיים, נופים, סטודיו, והחלום זה להוציא טיולי צלמים  לחו"ל,  אני כבר מתכנן את זה..."

לפרטים אודות בית הספר לחשיפה לחצו כאן

או בדף הפייסבוק – חשיפה בית הספר לצילום