04.04.16 / 12:05
בפרשתנו אנו למדים על מצות ברית המילה שצריכה להיעשות ביום השמיני להולדת הוולד: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". למדו חז"ל מהמילה "וביום" שהכתוב מתכוון ליום ולא לילה. יוצא מכך שהדין שאין עורכים את מצות המילה בלילה התקבל רק אחרי מתן תורה. לפני כן יכלה המילה להיעשות גם בלילה.
בפועל, לכאורה, כבר בפר' לך לך אנו למדים על כל פרטי דיני מצות ברית המילה ובין היתר גם על כך שהיא צריכה להיעשות ביום השמיני ולא בלילה כפי שהגמרא מביאה במסכת שבת (קלב).
אם כן, נשאלת השאלה מה נתחדש כאן על הציווי למול ביום ולא בלילה, שהיה כבר ידוע קודם?
בזמן שבנ"י היו במצרים משה מודיע לבני ישראל שעליהם לקחת שה (כבש או עז) ב-י' בניסן ולשחוט אותו בי"ד בניסן, בשעת בין הערביים והיה נאכל בליל ט"ו בניסן - בלילה ולא קודם חשיכה, זהו קורבן הפסח.
בזמן שהותם במצרים, הרבה מבני ישראל לא קיבלו על עצמם למול. על כן, ביקש הקב"ה ממשה שיעשה את קורבן הפסח וגזר שהריח שלו יגיע לכל ארבע רוחות העולם, בנ"י שלא יכלו לעמוד בפיתוי של הריח נתכנסו אצל משה וביקשו לאכול מקורבן הפסח שלו. משה רבנו, מצידו מסר לבנ"י את הציווי של "כל ערל לא יאכל בו", דהיינו שרק אם ימולו יוכלו לאכול. מסופר שבנ"י מיד הלכו ומלו את עצמם ואחרי שמלו היו מסובין ואוכלין פסחיהם במצרים.
ממדרש זה מובן שבנ"י מלו את עצמם בליל פסח ולא בשעות היום, שהרי קורבן פסח נעשה בלילה. יוצא אם כן שהמילה שעשו היתה בלילה. ברית זאת נקראת שלא בזמנה מאחר וכולם כבר היו בוגרים, שהרי זמנה של ברית הוא היום השמיני להולדת הולד .
מהפסוק "בן שמונת ימים" בפר' לך לך לומדים את הדינים רק לגביי מילה בזמנה (כלומר, תינוק שמלים אותו ביום השמיני), אך לגביי מילה שאיננה בזמנה, כפי שמביא המדרש שהיה במצרים, למדים שהיא צריכה להיעשות ביום, זאת מן האות ו' החיבור של "וביום השמיני" שמחברת את הברית שאיננה בזמנה לדיני ברית שבזמנה דבר שהתחדש בפרשתנו.
מדוע יש הבדל בקיום מצות ברית שאיננה בזמנה לאחר מתן תורה שצריכה להיעשות רק ביום?
ההכנה ליציאת מצרים הייתה על ידי שתי מצוות, דם הפסח ודם המילה, כדי שבעת שיצאו ממצרים יהיו בידם שתי מצוות אלו. פסח הוא מלשון דילוג, ומילה עניינה הוא "ברית עולם" עם הקב"ה-קשר נצחי בלי שום הגבלות של זמן לילה או יום.
לפני מתן תורה, כשבנ"י היו ברשות הטומאה והיו צריכים לעבור לתחום הקדושה במהרה, המצוות האלו גרמו להם לעבור ממ"ט (49) שערי טומאה ועד לגילוי של "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה". לכן לא הייתה משמעות לגבולות של זמן בין לילה ויום.
לאחר מתן תורה, נכנסו בנ"י לתחום של "סדר" בקדושה ולקיום של ברית עולם על ידי מצות ברית המילה. רק אז מצוות המילה הפכה לעבודה על פי סדר ברור לפי מדידות והגבלות שבו קיימים הבדלים בין יום ובין לילה ובתוך כך הציווי של מילה ניתן דווקא ביום השמיני ולא בלילה.
ההוראה מהאמור כלפינו היא שכמו שביציאת מצרים יצאו מן המיצר והרע אל מתן תורה והטוב, כך גם בעבודה הרוחנית של יהודי, יציאה מהמיצרים וכל מה שמפריע לקדושה צריכה להתקיים בכל דור ודור ובכל יום ויום.
כאשר צריך לצאת "ממצרים", יש לדעת שאין קיימים בכך שום מדידות והגבלות, כמו שכלפי הרצון העליון, כאשר אדם עובר עבירה אין הבדל בין קלה שבקלה לחמורה שבחמורה, שהרי מצד הרצון העליון כל המצוות שוות. כך גם בקדושה צריך לעבוד את ה' מתוך נכונות לשמור אפילו על דקדוק קל של דברי סופרים ללא שום שיקולים וחישובים.
בברכת שבוע טוב
הרב יעקב סוסי
בית חב"ד א.ת אשדוד
