22.09.16 / 12:45
המצווה הראשונה בפרשתנו היא מצוות ביכורים. במצווה זו על היהודי להביא את ביכורי תבואתו לבית המקדש והיא נועדה לבטא את רגשי תודתו העמוקים על הטוב והשפע שהקב"ה מעניק לו.
מצוות ביכורים חלה רק על פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ואלו הם שבעת המינים שמהם נוהגים לאכול בט"ו בשבט.
יכולנו לחשוב שכל מי שכבר קיבל את נחלתו וזכה לראות פירות מנטיעותיו יהיה מחויב בהבאת ביכורים, גם במידה שאחרים עדיין לא קיבלו את נחלתם, אנו מגלים שלא כך הוא הדבר.
התורה קובעת שכל עוד לא נכבשה כל הארץ ועדיין לא חולקה לכלל ישראל – אין חובה להביא ביכורים.
קביעה זו, לכאורה, אינה מובנת. אם כבר זכה היהודי בחלקו בארץ ישראל והוא יושב בנחלתו ונטע אילנות וראה פירות, מדוע שלא יביא ביכורים מיד על מנת להביע את רגשי תודתו?
ביאור הדבר הוא, מטרתה של מצוות הביכורים מבטאת את תודתו של היהודי לקב"ה על שלמות הטוב ועל שמחה מושלמת.
לפיכך, כל עוד ישנו יהודי שעדיין לא קיבל את נחלתו, הרי שגם השמחה אינה שמחה שלימה אצל היהודי שכבר יושב בנחלתו ונהנה מפרי נטיעותיו. זוהי אפוא הסיבה שאי אפשר עדיין להביא ביכורים כל עוד השמחה אינה שלימה.
מהי ההוראה עבורנו מפרשה זו?
בחודש הרחמים והסליחות, צריך להיות בהרגשתו של יהודי היא שאינו מסוגל ליהנות מהקשר שלו עם הקב"ה בשעה שהוא יודע שישנם עוד המוני יהודים שבכלל לא יודעים על מציאותו של הקב"ה.
הוא אינו יכול ליהנות מהתפילות של ראש השנה או מהרוחניות של יום הכפורים כשהוא לא עשה את כל התלוי בו על מנת לקרב יהודי נוסף.
רק כשהוא מביא הנאה רוחנית ליהודים נוספים ומקשר אותם לקב"ה, אז הוא מרגיש הנאה אמיתית בקשר האישי שלו עם הקדוש ברוך הוא.
כתיבה וחתימה טובה .
שבת שלום/הרב יעקב סוסי
בית חב"ד
