22.03.17 / 15:26
פרשת השבוע מתארת את עשיית המשכן. האופן בו אנו פועלים, משאיר את חותמנו בעולם הזה. העשייה המיוחדת של כל אדם היא משמעות חייו
שתי הפרשיות האחרונות של ספר שמות, ויקהל פקודי מתארות את בניית המשכן.
בניית המשכן כבר תוארה לפני כן בפירוט , בפרשיות הקודמות תרומה תצווה. נראה שיש פה חזרה כביכול מיותרת. בפרשת תרומה תצווה מצווה ה' על בניית המשכן ובפרשיות ויקהל פקודי מתואר הביצוע, באותו פירוט מילה במילה.
הפרשנים כבר התייחסו לשאלה זו. האברבנל שואל: " והיה מספיק שיאמר ויעשו...כאשר ציווה ה' את משה כן עשו. ומה צריך לפרט הדברים פעם אחר פעם?" למה צריך פירוט כפול? פעם מה צריך לעשות ופעם מה נעשה?
על כך משיב הרב שמשון רפאל הירש: ..."ואם לא נטעה, הרי כוונת כל החזרות והפירוטים האלה היא ללמדנו : הן בעשיית המשכן, הן בהבאתו אל משה, הן בהקמתו - היו כל הכוונות וכל המשמעויות המסומלות במשכן ובכליו לנגד עיני העוסקים במלאכה, והכל בכלליו ובפרטיו נעשה והובא והוקם ברוח אותן כוונות". כלומר הפעם השנייה, הפירוט בפרשתנו, באה ללמדנו שבכל מעשה ומעשה הייתה כוונה של העושה בעשייה.
יש לעשות ויש לעשות. יש מה שהבוס ביקש שתעשה ויש מה שאתה עושה. יש הגדרת התפקיד ויש האופן שבו תבצע אותו. שני אנשים שנדרשים לעשות את אותה עבודה יעשו אותה כל אחד בדרכו ומהות ההבדל הוא כוונת הלב, החותם האישי . אפילו כשמדובר בתפקיד כביכול פשוט, שעושה "האדם הפשוט", יש לכל אחד את העומק שלו היכולת והדרך שלו לתת משמעות לחייו.
האדם נדרש לקחת הנהגה על החיים. כל אחד בדרך המיוחדת שלו, הדרך שתביא את עצמך לידי ביטוי בחיים, ייתן את המשמעות לחייך.
הביטוי החוזר בפרשה הוא " חוכמת הלב" האופן שבו תביא את הדברים מהלב זה האופן שבו תשאיר את החותם שלך בעולם. כשעושים משהו מהלב מרגישים חיים. כשעושים פעולה טכנית ללא לב, אין בה חיים בעבודה וגם באדם משהו מתנוון.
יהי רצון וחיינו יהיו מלאי משמעות.
