איש של אנשים

צילומים באדיבות המשפחה 

שלמה (סלומון) בנון נולד במרוקו לפני 67 שנים, כילד השלישי למשפחה ברוכת ילדים שבהמשך מנתה 15 נפשות. כשהיה בן 5 נדבק שלמה בנון בחיידק במרוקו ומאחר והרפואה שם לא הייתה מפותחת, הציעו לאמו לקחת את הילד לבדיקות בצרפת אך היא סרבה, למרות שידעה כי יכולות להיות לכך השלכות ארוכות טווח על הילד.

חיים: "לפי דעתי אני חושב שהיא הרגישה אשמה כל ימי חייה ולכת היה בבת עיניה, האהוב שלה והיא כל הזמן הגנה עליו וטיפלה בו. כשהיה נער ביבנה, ניצלו גורמים עברייניים את תמימותו של שלמה והשפיעו עליו לבצע כל מיני מעשי פשיעה קטנים, שגרמו למעצרו מפעם לפעם ואמא הייתה הולכת כל פעם ופועלת לשחרורו, אך לאחר שהתבגר והבין כי הוא מנוצל, הפסיק עם מעשים אלו".

דני: "שלמה היה איש של אנשים, היה אדם שחשוב לו המגע הבין אישי עם כל מי שנמצא מסביבו, בין אם זה קרוב משפחה, השכן או הבן של השכן. בגלל המצב האישי הרגיש שלו היה חשוב לו כל הזמן לעשות טוב לאחרים. שלמה היה אדם שלא יכול היה לעבוד בעבודה מסודרת לכן עשה כל מיני חלטורות כאלה. לו היו השירותים החברתיים הקיימים היום, הוא לא היה נעצר אפילו ליום אחד כי היה מוגדר כבלתי שפיט".

חיים: "לשלמה הייתה יכולת לתקשר עם כל סוגי האנשים בכל סוגי הרמות החל מילד ועד לאחרון הפרופסורים. לא יודע איזה יכולת גאונית זו לדעת לתקשר בכל הרמות עם כל סוגי הבריות".

דני: "שלמה היה חלק מהנוף היבנאי לאורך כל שנותיה. הוא היה עם שיער ארוך משנות ה-60, שמזכיר את וודסטוק והחיפושיות. הוא היה כל הזמן מסתובב בין האנשים והיה מעודכן כל הזמן מי התחתן עם מי, מי נפטר ומי עבר לגור איפה.

שלמה מעולם לא אובחן בצורה מקצועית ולא ניתן לדעת עם היה על הרצף האוטיסטי או שמא סבל מתסמונת אספרגר, אך ללא ספק היה מעל הסטנדרט ביכולת להתחבר עם אנשים, לאבחן אותם ולתקשר איתם ברמה שלהם.

דני: "שלמה לא יכל להתביית ולהתייצב ולכן הוא עבד בעבודות מזדמנות כל הזמן".

חיים: "הוא היה אלוף החפלות. כל הסבלות והארגון של החפלות ברחבי הארץ, אין חפלה בישראל שהוא לא ישב עם הנגנים, ארגן את הרמקולים והתעסק עם ההרכבה והפירוק של הציוד".

דני: "ב-18 השנים האחרונות הוא הקדיש את חייו לטפל באמא השכולה שלנו פה בבית הזה. הוא קיבל את זה על עצמו ולא הרשה לנו להתערב. אמא מאד העריכה את זה והבינה שהוא עושה את זה כי אין לנו חיים משלו.

חיים: "הוא לא יכול היה בלעדיה. הוא שנא אותי על זה שהוצאתי מפה את אמא, שכרתי לה דירה כי הייתה צריכה טיפול סיעודי צמוד עם מטפלת, ואחרי שנתיים וחצי לא הייתה ברירה והיא נכנסה לבית אבות".

בשנות ה-20 לחייו שלמה היה גבר יפה תואר. הוא היה בחור רזה, גבוה עם עיניים גדולות ושיער מסודר, ממש עלם יפה תואר. שלמה עזר לכל מי שהיה רק יכול ובהתראה של שעתיים היה מגיע לאדם שאין לו אוכל ומביא לו אוכל.

המראה החזותי שלו למי שלא מכיר אותו היה מאיים, שלא לאמר מפחיד. הוא היה בחור גדול, שהלך באמצע הכביש עם שיער ארוך ופזור, ואפילו בימים קרים וגשומים היה עם מכנס קצר, חולצה פתוחה וסנדלים.  מצד שני, אלו שגדלו כאן היו מחבקים אותו, היו מחכים למגע הבין אישי הזה.

חיים: "הייתה שלשום אישה מאילת שהגיעה לפה וסיפרה שכל פעם שהיה בא לחפלה עם הנגנים באילת היה מביא מתנות לילדים שלה, לה, מתעניין בשלומה ומשפחתה, וזאת לאחר שהכירו במקרה".

אחד הסימנים המזהים של שלמה בנון היה עצם העובדה שנסע בטרמפים ממקום למקום. מעולם לא הוציא רישיון נהיגה אך עובדה זו לא מנעה ממנו להגיע למחוז חפצו, לעתים במהירות גבוהה יותר מאשר היה צריך לנהוג בעצמו.

חיים: "עשרות שנים שאנחנו מקימים מדי שנה סוכה פה בחצר. שלמה היה מחכה לצאת ראש השנה והיה נוסע בטרמפים לחולות ראשון כשהוא מצויד בחבל ומסור.  נכנס לתוך החולות מחפש את קני הסוף הכי עבים והכי ארוכים, מנסר, קושר וגורר אותם לכביש שם היה תופס טרמפ עם אחת המשאיות ומביא אותם לפה לחצר, כך שבצאת כיפור היינו כולם מתכנסים להקמת הסוכה.

יום אחד יצאתי מנהריה בדרך ליבנה. בצומת הצ'ק פוסט קלטתי אותו ועצרתי לידו תוך שאני קורא לו לעלות אליי לרכב. הוא אמר לי לנסוע כי הוא עוד רוצה להישאר פה באזור. נסעתי ליבנה וכשהגעתי לכאן לבית כבר ראיתי אותו כאן!"

דני: "הוא היה חבר של כל נהגי המוניות וכל נהגי המשאיות במדינה. לא היה נהג שלא הכיר אותו באופן אישי ולכן כשראו אותו היו עוצרים ולוקחים אותו על הדרך. מצד שני, אותו נהג היה יודע שכשתהיה בר מצווה לבן שלו, שלמה יגיע וישאל מה צריך לעשות ואיך אפשר לעזור. הכל היה אצלו בראש. בגלל זה אני מעריך שזה אספרגר מכיוון שהייתה לו יכולת מופלאה לזכור פרטים".

למרות האהבה הגדולה שהרעיף על הסובבים אותו והיחס החם שקיבל חזרה, שלמה מעולם לא קיים מערכת יחסים זוגית ארוכת טווח ולא הקים משפחה.

חיים: "היו לי נסיונות לחבר אותו שלוש פעמים. בפעם הראשונה אמר לי 'תעזוב אני לא בעניין', פעם שניה אמר לי 'תשמע, אני לא בנוי לזה', פעם שלישית אמר לי 'תשמע אח יקר, תרד מהסוגיה הזו כי אני בשביל כוס חלב לא קונה פרה שלמה'".

דני: "הוא היה כל כך רגיש והוא הבין שבמסגרת המוגבלויות שלו הוא לא יכול לקבל על עצמו מסגרת כזו של הורות. הוא לא מסוגל להתחייב למערכת יחסים שמבקשת ממנו לשלם משכנתא, ללכת לעבודה מסודרת... לכן הוא עבד בחפלות כי מתחילים ב21:00 ומסיימים כשמסיימים ולמחרת לא צריך לקום מוקדם בבוקר".

הוא לא פתח תיק רפואי מימיו. הבנאדם לא ראה רופא עד גיל 60, אין לו רקורד רפואי. הוא גם לא היה בשום משרד ממשלתי, לא רישיון נהיגה ולא דרכון. אין שום רקורד עליו אך מצד שני בתוך יבנה כולם הכירו אותו, כולם אהבו אותו וכולם נתנו לו חיבוק חם.

חיים: "הוא עבר בשוק סוחר סוחר, הכיר אותם בשמם וידע מה הם צריכים. מעת לעת הם נעזרו בו לעבודה וגם שילמו לו על זה. מאד אהבו ומאד כיבדו אותו. גם בימים האלה נתקלנו בתושבי יבנה רבים, חלקם בעלי עסקים מוכרים, שביקשו להביא לפה אוכל וכיבוד כדי לכבד את שלמה ואת זכרו. מאות אנשים מגיעים לפה מדי יום ורבים מהם אנחנו לא מכירים".

דני: "היה לו טוב לב בלתי תלוי. הוא תמיד סרב לקבל תמורה מהאנשים להם עזר, הוא עשה את זה מכל הלב כי אהב את האנשים וזה עשה לו טוב. אם מישהו רצה לתת לו משהו בחזרה הוא היה מתעצבן. לא היה בו רוע, כשהיה מתרגז זה היה על משהו רגעי, אך זה היה עובר לו מהר והוא אף פעם לא נטר טינה.

לסיכום, הוא היה איש של אנשים עם טוב לב שופע ויכולת בלתי מוסברת לתקשר עם ילד בן 4 כמו שעם צבי גוב ארי או עם הרב הראשי. זאת מעלה שהוא קיבל מאבא, שהיה שליח ציבור וכולם אהבו אותו. הוא לא רשם כלום אבל ידע להגיד לכל אחד מתי היומולדת שלו ותמיד היה מגיע ומביא מתנה, כשהוא יודע איפה כל אחד גר.

דני : "שלמה לא טיפל בעצמו. כשהרופאים אמרו לו שיש לו סוכר וכולסטרול וצריך לקחת כדורים, הוא לא הסכים. כשאמרו לו שזה מסכן את חייו זה לא היה אכפת לו".

חיים: "כל כך מתאים לו למות בשינה. מבלי להטריח אף אחד, הוא נפטר באופן שבו הוא אמר 'אני לא רוצה להציק לכם. אני נפרד מכם ללא כל טירחה מצדכם, אני הרבה שנים לבד ואני לא רוצה להפריע לכם'".