"אמא מעולם לא התגברה"

"שישה ימים בהיסטוריה רשומים, אחד מהם נזכור לעולמים. אמא אחת ושישה ילדים, במסע משותף, לזיכרון לחיים. אמונה תמימה וחוסן נפשי, גידלה משפחה עם עומס רגשי. תלאות, מהמרות ביחד כולם 'זיכרון לחיים' ושבח לבורא עולם. דמעה ניתן לנגב, כאב עם הזמן נשכח מהלב, עצב ויגון בשמחה מתערב, אך זיכרון לחיים תמיד מתעכב. חמישים שנה מאז חלפו. משפחות הוקמו והצלחות גרפו. מפעל חיים, אירועים, שמחות ואורות. אך זיכרון חיים נשאר לדורות"

את השיר הזה 'זיכרון לחיים' כתב חיים שלום מזוז, לזכרו של אביו חיים (חויתה) מזוז שנפל במלחמת ששת הימים. חיים, שנקרא על שם אביו, נולד כחודשיים לאחר שאביו יצא אל הקרב ההוא ממנו לא שב. השיר נכתב לציון חמישים שנה למלחמה, הוא הולחן על ידי בן נפתלי והושמע השנה בתחנות הרדיו ובטקס הזיכרון.

"בהתחלה לא ידענו כל כך מה לעשות איתו" אומר משה, בנו של חיים. "בסוף החלטנו גם להוציא אותו על דיסק ולהפיץ, כדי שזה יגיע לכולם. השיר כל כך פשוט, אך יחד עם זאת כל כך עוצמתי. במספר שורות בודדות הוא מצליח להעביר באופן חד ומדויק את כל החיים שעברו, החיים שלנו בלי אבא ועם אמא שהייתה אבלה עד יומה האחרון".

חיים (חויתה) מזוז נולד וגדל בטיטואן שבדרום תוניס. הוא למד תורה מפי אביו ולאחר מכן עבר ללמוד ב'חדר' שבעיירתו. כאשר הגיל לגיל 18 נישא לעתוקה. שנה לאחר מכן, כאשר כבר נולדה לבני הזוג ביתם הבכורה דינה, פנו לרב שמואל עידן, פעיל העלייה בתוניס ועלו ארצה. הם התיישבו ביבנה. חיים היה מגיע עם שחר לתפילה בבית הכנסת לעולי תוניס על שם רבי יוסף בוכריז, שברחוב הסמוך לביתו ומשם המשיך לעבודתו בבית חרושת לחוטי טקסטיל. בכל שעה פנויה הוא שהה בבית הכנסת או עם ילדיו, אותם לימד את קורא וכתוב. כתבה שהתפרסמה לאחר מותו בעיתון 'פנים אל פנים' תיארה את שגרת החיים בבית: "והאישה, שרה עתוקה, ביתו של רבי משו חדד תלמיד חכם וסוחר, כמעט לא יצאה את פתח הבית. הילדים רכים היו, והכסף שהבעל השתכר לא היה רב. כל היום טפלה בילדיה והבית במערומיו. דל. מפעם לפעם הייתה מתווספת מיטה. מה שמחה כשהעלה הפתיע אותה כאשר קנה כיריים של גז לביתם. אלה היו ה"מותרות" היחידים בבית. יותר אין כל. אך רק שחוק הילדים הנאים, עיניהם השחורות והנאות. רק אלו הפיגו את אפרוריות האווירה הקודרת".

כאשר הגיע יום הגיוס למלחמה ההיא ורבים מהשכנים כבר נקראו ליחידותיהם, סברו בני המשפחה כי חיים כבר לא יגויס, גם הוא עצמו סבר כך. וגם אם כן, בשל העובדה שהוא אב לחמישה ילדים קטנים ואישתו בהריון מתקדם, יהיה זה לשירות עזר בתחומי העיר. ואז הגיע צו הגיוס, כשבועיים לפני המלחמה. באותם בגדים בהם נהג ללכת לבית החרושת הלך למקום הריכוז של יחידתו. כשחזר לביתו ביום שישי, כשעה לפני כניסת השבת, סיפר לכולם את אשר עבר עליו ואת ההכשרה שעבר לשימוש בכלי הנשק השונים.

מספר ימים לאחר מכן נפל חיים מזוז בקרב בעזה. בני המשפחה לא ידעו מה קרא בדיוק בשדה הקרב והסתפקו רק בהודעה הזאת, שנשלחה לעתוקה, משר הביטחון דאז רב-אלוף משה דיין: "גברת עתוקה מזוז היקרה" נכתב בו "הרשי נא לי להשתתף בכל לב באבלך, שלך של דינה, אריה, אסתר, משה ומרגלית בהילקח מכם חויתה ז"ל. חויתה מזוז ז"ל נתן את חייו למען מולדתו. הוא נפל בקרב שנערך בעזה ביום חמישי כ"ט באייר תשכ"ז (8.6.67). חויתה ז"ל היה נאמן לתפקיד ולחבריו".

בשנים שלאחר מכן אספו בני המשפחה כל פיסת מידע בדבר נפילתו של אבי המשפחה. אחד מהחברים שהיה איתו בקרב סיפר: "היה זה לאחר קרבות מרים שנערכו בעזה, העיר נכבשה, הצבא הכובש המשיך בדרכו ושוב התקוממו התושבים והחיילים המצרים שישבו בה. שוב נערך קרב עקוב מדם והעיר עזה חזרה ונכבשה. עתה השאירו בעיר חיל מצב לשמירה, גם חויתה ישב עם חבר באחת העמדות. מפקדו עבר בין העמדות ופיקח על המצב. הוא מצא את חויתה רועד, זו הייתה טבילת האש הראשונה שלו. רק הוא וחברו בעמדה ומסביב אש וכדורים וצליפות פגזים, מסביב רק מוות. חויתה ראה כמה מחיילי יחידתו נפצעים, נהרגים והוא חשש לחייו: 'מה יהיה על ילדיו, דינה, אריה, אסתר, משה ומרגלית? ומה יהיה על אישתו, היושבת בבית והיא בחודש האחרון להריונה? המפקד שמע את להמות ליבו והעבירו אותו לעמדה שקטנה יותר. כאן נשמעו קולות צליפה בודדים. ואז לפתע בא כדור של צלף ערבי. הכדור הזה פגע ביד חברו, שעמד לידו, עבר אותה ופגע בליבו של חויתה. הוא הספיק לגנוח גניחה קלה. נפל ומת".

בבית משפחת מזוז התייצב ראש המועצה המקומית ביבנה, שלמה מלכה ויחד איתו גם פקידת לשכת הסעד. הם מצאו את האישה ההרה, יחד עם אימה הקשישה שהתגוררה בסמוך, וחמישה ילדים רכים ששיחקו בחצר. את זעקות הכאב שבקעו מהבית, שמעו כל השכנים. למחרת הובא חיים (חויתה) מזוז למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בירושלים.

כחצי שנה לאחר מכן לאחר מכן ביקר העיתונאי ישראל ארליך בבית המשפחה, וכך כתב: "הבית דל וריק. דירה קטנה בשיכון החולות של יבנה. קירות צבועים ביד לא אמונה בגוונים כחולים. מטבח דל וריק. שני חדרים, חמש מיטות, שמלות ובגדי לבן תלויים על מסמרים תקועים בגבי הדלתות. לא ארון, לא מקרר, לא שולחן. מיטות דלות, מיטת תינוק שינה, כסאות מעטים, קירות ריקים. ובבית סובבת האישה עתוקה מזוז קהת חושים. וסובבים הילדים, דינה הבכורה בת השבע, אריה בן החמש, אסתר בת ארבע, משה בן שלוש, מרגלית בת שנתיים ובמיטת התינוק שוכב וישן חיים חויתה. הוא בן ארבעה חודשים, נושא את שם אביו שנפל במלחמה חודש ימים טרם היוולדו. האישה, טרם מלאו לה שלושים שנה, וכבר חשך עליה עולמה".

"אני הייתי בן פחות משלוש כשאבא נהרג" אומר משה, חיים אחי נולד כחודשיים לאחר מכן והוא היה כל עולמה של אמא שלי. כל מה שאני יודע היום זה מסיפורים ששמעתי, גם על אבא וגם על מה שקרה בשדה הקרב. זיכרונות אישיים אין לי ממנו, הייתי קטן מידי".

מתי ידעתם מה בדיוק קרה שם?

"אז הדברים היו נראים אחרת לגמרי, לא הייתה תקשורת וגם לא נידבו לנו יותר מידי פרטים. שמענו חלקים מחברים שהיו איתו ומהמפקד. הם עלו רק חמש שנים קודם לכן מתוניס ואמא לא ידעה עברית, אז גם היה לה קשה להבין. העיתונאי ישראל ארליך, שביקר אצלנו בבית אחרי שאבא נהרג כתב ספר 'במעלות גיבורים', על הלוחמים הדתיים והחרדים במלחמה ורק אז קשרנו את כל הקצוות. זה היה בקיץ 97, חצי שנה לאחר מכן אמא נפטרה".

איך נראו החיים שלכם אחרי שאבא נהרג?

"מציאות מאוד מאוד לא פשוטה, מלחמת הישרדות. אמא נשארה לבד עם חמישה ילדים ובהריון. בית עני מאוד. זאת הייתה המציאות שלנו, בתור ילד אתה חי אותה כי זה הדבר היחיד שאתה מכיר. כשבגרתי יכולתי להבין יותר. והיום, כשאני נשוי ואבא לארבעה ילדים, האבדה הזאת מתחדדת וקשה עוד יותר".  

אמא דיברה עליו?

"בקושי, כמעט ולא. כל הדברים שאני יודע עליו הגיעו אליי מאנשים אחרים. איש טוב, ירא שמיים, חכם מאוד ונחבא אל הכלים. אמא מעולם לא התגברה על המוות שלו ועברה חיים קשים. אני זוכר בעיקר אמא בוכה, בחגים, בערבי שבת וגם בימים רגילים. יש זיכרון אחד שצרוב בי חזק עד היום ואני לא אשכח את זה לעולם. זה היה יום שישי והיא בישלה לשבת, עמדה מעל הגז ובכתה בכי מר. אנחנו, חמישה קטנטנים, התאספנו סביבה ובכינו ביחד איתה".

עתוקה נפטרה בגיל 62, היא הספיקה לחתן את חמשת ילדיה הגדולים, חיים נישא לאחר מותה. "למרות הכל גדלנו לתפארת, מאוד מלוכדים ואוהבים ואני חושב שאמא ואבא גאים בנו מאוד" מסכם משה.