קרב חייו

ספטמבר 2005. אני חוזרת מלימודי קולנוע תיעודי הביתה, ליבנה, ומרגישה שהסרט הראשון שאני רוצה להכין הוא סרט על אבא שלי, רפי מוקדי, רב-סרן, ד"ר, שנפל במלחמת ששת הימים. זה סיפור מעניין על מדען, בוגר הפקולטה לחקלאות ברחובות, שהשפיע מאוד על חקר הקרקע והמים בארץ; מילואימניק נמרץ, מפקד פלוגת הסיור של חטיבת שריון, שזכה בצל"ש על דבקותו במטרה ועל גבורתו בקרב הפריצה לרמת הגולן ב-9 ביוני 1967; ובעיקר, איש משפחה נהדר ואבא נפלא לשני אחיי הצעירים ממני, ולי. שנים רבות אני רוצה לספר את הסיפור, ועכשיו, כך אני מרגישה, זה הזמן.

הסיפור די ברור לי, כך אני חושבת אז, בשלהי 2005, אבל בכל זאת, חשוב כמובן להשלים פרטים.

רק שנתיים מאוחר יותר, כשהתחקיר לסרט יסתיים, ותוך כדי הצילומים והעריכה, שיימשכו שנתיים נוספות, אבין עד כמה לא הכרתי את מה שקרה באמת במשך שמונה ימים ביוני 1967. יתברר לי, כי לאחר הקרב ב-9 ביוני, אבי ניטש פצוע בשטח.

 לילות במעבדה

באותה תקופה, שבה אני מתחילה בתחקיר, בתי, יעל, משתחררת משירותה הצבאי בצה"ל ומציעה לי את עזרתה בעשיית הסרט, עד לתחילת לימודיה הגבוהים. יחד אנחנו ממשיכות בתחקיר ולאט לאט אנחנו לומדות להכיר את דמותו של רפי – אבא שלי וסבא של יעל.

אנחנו נפגשות עם קרובי משפחה רבים, קרובים יותר וקרובים פחות, ושומעות מהם על רפי הילד, שגדל בתל אביב בשנות ה-30' וה-40' של המאה הקודמת עם אמו, ורד, לאחר שנפרדה מאביו, הצייר משה מוקדי.

אנחנו לומדות, שכבר כנער בלטה בו אהבת הארץ. בחופשות הקיץ היה נוסע אל דודיו במושבה יבנאל כדי לתת כתף בעבודה החקלאית. הוא גם היה פעיל מאוד בנוער ההגנה. אנחנו שומעות שכשבגר מעט, רפי השתתף יחד עם חבריו בפעולות שונות של ההגנה, שבהן, על אף גילם הצעיר, הם גילו אחוות לוחמים אמיצה. דמותו של רפי הצעיר מתחילה להצטייר בדמיוננו, ואנחנו פונות להכיר את רפי הבוגר.

החברים לעבודה בפקולטה לחקלאות ברחובות, שם רפי למד והדריך, נענים לפניותינו ברצון. גם בטכניון, שם הוא היה מרצה בכיר וחוקר, העמיתים משתפים איתנו פעולה בשמחה. לכל אחד יש סיפור שהוא רוצה לחלוק איתנו.

למשל, שלא פעם, האור במעבדה של רפי דלק עד השעות הקטנות של הלילה. לא רק הוא עבד בה מאוחר כל כך. גם הסטודנטים הצעירים, שאותם הוא עניין בשאלה המדעית שהעסיקה אותו, נהגו להישאר איתו במעבדה, וביחד הם היו מחפשים דרכי פתרון ותשובות. לא רק על הצעירים רפי השפיע.

כשראה את הנושא של עבודת הדוקטור של אחד מחבריו ללימודים, הציע נושא שנראה לו מבטיח יותר. החבר קיבל את ההצעה וגם המנחה שלו חשב שההצעה טובה מאוד ואישר אותה. בשלהי שנת 1964, כשרפי הגיע לטכניון, ההתרגשות הייתה רבה. הסטודנטים והסגל הרגישו שמתפתח משהו אחר, חדשני, מקורי. רפי היה בתנופת עשייה קדחתנית ומבטיחה.

אני זוכרת את שנות ילדותי ברחובות, כשגרנו בקרבת הפקולטה לחקלאות. אני זוכרת את הכיף בשבתות, את ה"קפיצות" של אבא שלי למעבדה בשעות הערב וגם – איך יצא שוב ושוב למילואים.

מפקד הפלס"ר

עם מי הוא שירת במילואים? על זה, בתחילת התחקיר, אני יודעת מעט מאוד. אני מכירה רק חבר אחד, עזרא, ששירת איתו במילואים ושמר על קשר במהלך כל השנים מאז 1967.

עזרא שמח מאוד להיפגש עם יעל ואיתי. אנחנו לומדות ממנו על רפי כמפקד הפלס"ר של חטיבה 8. הוא מתאר בפנינו את הקשר שהתפתח בינו לבין רפי, המפקד שלו. הסיפור שלו מוביל אותנו עד לשעות שלפני הקרב על רמת הגולן. בנוסף, עזרא מקשר אותנו עם לוחם נוסף מהפלוגה, זהר.

גם זהר שמח מאוד לפגישה. הוא אומר שהוא מחכה לשיחה הזאת מאז 1967. מסתבר, שזהר היה ביחד עם רפי בחלק מהקרב, וכך אנחנו לומדות מעט על השלב הזה. זהר מעלה שמות של אנשים אחדים מהפלס"ר ומהחטיבה, שאיתם אנחנו יוצרות קשר.

מפגישה לפגישה אנחנו שומעות על עוד ועוד אנשים, שאותם אנחנו מאתרות. מפגישה לפגישה אנחנו לומדות עוד ועוד על סיפור הקרב של רפי, בכל פעם מנקודת מבט אחרת. רוב האנשים משתפים אותנו ברצון בסיפור שלהם. הם רוצים לדבר, לחלוק.

בחלק מהמקרים, השיחה איתנו היא הפעם הראשונה שבה הם מספרים את סיפור המלחמה של עצמם. לפעמים, בני משפחתם מצטרפים לפגישה, שהרי מעולם לא שמעו מה עבר על האיש שאיתם. רק מעטים אינם זוכרים מה עבר עליהם במילואים ובמלחמה, ואינם יכולים לתרום לתחקיר שלנו.

דמותו של רפי העולה מדברי המילואימניקים מאוד ברורה לנו. אותן תכונות שפגשנו בחייו האזרחיים בולטות גם כאן. אבל כמה נתונים על הקרב, ובעיקר על מה שקרה אחרי הקרב, לא כל כך מסתדרים לנו עם מה שידענו כל השנים.

אנחנו פונות לעוד ועוד אנשים מיחידות נוספות בחטיבה ומחוץ לחטיבה ומרחיבות ומעמיקות את ההיכרות שלנו עם הקרב ועם הימים שאחריו. אנחנו בוחנות אין ספור מסמכים, תעודות, דו"חות, תמונות ופרסומים כדי להצליב מידע ולהשלים את התמונה. גם בארכיון צה"ל אנחנו מוצאות חומרים, ומה שעולה מעבודת המחקר הענקית הזאת הוא סיפור שונה מזה המקובל.

מתגלה לנו פער מזעזע בין המסירות הטוטאלית של רפי בקרב, לבין העשייה הדלה של החטיבה למענו, בימים שלאחר מכן.

בהדרגה, הסרט שרצינו לספר בו את כל מהלך חייו של רפי, משתנה, והסיפור של סוף חייו, הקרב שבו הוא נפגע והימים הבאים שבהם לא היה ידוע היכן הוא, הופך לדבר העיקרי בו.

פקודה ברשת הקשר

מתוך תחושת נאמנות לרפי, יעל מחליטה לדחות את כל תוכניותיה האישיות ולהקדיש את כל כולה להכנת הסרט. אנחנו מכינות אותו לגמרי בעצמנו: חוקרות, מביימות, מצלמות ועורכות. אנחנו עוברות תקופה לא פשוטה. הגילויים קשים, בלתי נתפסים, מכאיבים.

תקלות טכניות לא חסרות. אנחנו מרגישות שאנחנו במרוץ נגד הזמן. כבר עכשיו האיתור של החומרים בני עשרות השנים הוא יעד לא קל; לא כדאי שיעבור זמן נוסף. אנחנו מתפקדות כאישה אחת. ללא היררכיה. ללא חלוקת תפקידים.

אחד האתגרים המרכזיים איתו אנחנו מתמודדות הוא גיבוש קו הפעולה שלנו לגבי דמויות שהתנהלותן בסיפור אינה מחמיאה להן, בלשון המעטה. אנחנו עוברות תהליך רצוף בדילמות אתיות נוקבות, שמחייב קבלת החלטות לא פשוטות, בעיקר לגבי אנשים שאינם בחיים.

בסופו של דבר, המטרה שאנחנו מציבות לעצמנו היא להוציא לאור את הסיפור האמיתי של רפי, מבלי לפגוע באנשים אחרים או במשפחותיהם. אנחנו מחליטות ליצור סרט מאופק.

בשנתיים הבאות אנחנו מצלמות ועורכות את הסרט ונותנות לו את השם: אם תמשוך צפונה. השם הזה מבוסס על פקודה שרפי קיבל, ברשת הקשר, בזמן הקרב: לפנות צפונה כדי למשוך אחריו את הכוח. משום מה, ההוראה הברורה הזו מהקרב, אינה משמשת כקצה חוט לתכנון חיפושים אחריו.

כשרפי יימצא שמונה ימים אחרי הקרב, הוא כבר לא יהיה בחיים. הוא יימצא בדיוק במקום שאליו הוא נשלח על ידי החטיבה במהלך הקרב. מי שיוביל את החיפושים שיביאו למציאתו של רפי הוא חברו לעבודה בטכניון, אזרח ולא איש צבא!

הסרט שאנחנו יוצרות ממחיש את אי הוודאות ואת אווירת המסתורין ששררו בימים שבהם לא היה ידוע איפה רפי. הוא מדלג בין סיפור הקרב של רפי לבין אירועי הימים הארוכים, שבהם הוא היה לבד בשטח. בנוסף, הוא נותן הצצות קצרות אל חייו של רפי עד לזמן הקרב.

הקרב

במאי 1967, בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים, חיכה רב סרן ד"ר רפי מוקדי בקוצר רוח להיקרא להשתתף במאמץ להגנה על המדינה. בעודו במעבדתו בטכניון, הצו הגיע.

לאחר ימי התארגנות ולחימה של חטיבה 8 בגזרה הדרומית, עלו כוחות מהחטיבה ורפי ביניהם לצפון הארץ. שם הוטל על החטיבה לבצע את קרב הפריצה לרמת הגולן. כמפקד פלוגת הסיור החטיבתית, הקים רפי צוות סיור שתפקידו יהיה להוביל את החטיבה, ולקח על עצמו לעמוד בראש הצוות.

קרב הפריצה היה רצוף שיבושים והסתבכויות. נאמן לשליחותו, עשה רפי כל מה שהוא יכול כדי להחזיר את מהלך הקרב למסלול וכדי לחסוך בנפגעים מקרב אנשי החטיבה. כשמפקד גדוד הטנקים נפצע, הוא עלה על טנק הפיקוד, לקח על עצמו את הפיקוד על הגדוד, ובהוראת המח"ט המשיך במאמציו להפנות את הטנקים לכיוון המיועד. בשיאם של מאמציו אלה נפגע כשהוא על הטנק ונפל ליד הטנק. הטנק התרחק, הצוות התפנה, ובחטיבה לא ידעו איפה רפי.

למחרת, 10 ביוני 1967, המלחמה הסתיימה. שבוע ימים אחר כך, ב-17 ביוני 1967, רפי נמצא במקום שאליו הוא נשלח על ידי החטיבה, אך כבר לא היה בחיים.

לאחר מותו הוענק לו על ידי הרמטכ"ל, רב אלוף דוד אלעזר, אות המופת על שגילה אומץ לב בקרב ברמת הגולן. בין היתר כתב הרמטכ"ל: "תוך כדי הסתערות על היעד, נפגע הטנק ממנו פיקד רס"ן רפי מוקדי על ידי פגז ותותחו שותק. על אף זאת המשיך לפקד על היחידה חשף את גופו והפעיל את מקלע המפקד שבצריח לעבר עמדות אויב בטווחים קצרים ביותר. תוך כדי פעולות אלו נפגע".

הסרט

הסרט "אם תמשוך צפונה" הוקרן לראשונה בפסטיבל לקולנוע יהודי בירושלים ובסינמטקים ברחבי הארץ לפני כשנתיים, והצופים סיפרו על חוויה עצמתית, שלא עוזבת אותם במשך ימים אחר כך. גם קולנוע "חן" ברחובות הקרין אותו בשנת 2011 בהצלחה רבה.

עכשיו, לקראת אירועי יום הזיכרון ויום העצמאות, הסרט חוזר לקולנוע "חן" ברחובות. אלה הקרנות לא מסחריות. הן נועדו לספר את הסיפור החשוב הזה, בתקווה שיהיה בכוחו לתרום למניעתם של מקרים דומים בצבא ומחוץ לצבא. ברוח זו, את ההכנסות מההקרנות תורמת המשפחה לתחום החילוץ וההצלה באמצעות "קרן ליאור בוקר לתמיכה במערך הכבאות וההצלה בישראל".

ההקרנות בקולנוע "חן": שבת (13 באפריל) בשעה 17:00; יום שני (15 באפריל) בשעה 21:55; יום רביעי (17 באפריל) בשעה 21:50.