"הגבר הנשוי צץ בלי כוונה בספר"

בשנות העשרים לחייה, אתי שחר הייתה מאוהבת בגבר נשוי. בימים ההם היא ניהלה קריירה משטרתית ענפה, חיה חיים בריאים וטובים בעיר ירושלים, עד שנכנס לחייה הגבר הנשוי בו התאהבה כלות וניהלה איתו רומן סודי.

"זו הייתה אהבה עזה שלא יכולתי לשתף", נזכרת אתי, "הוא היה מאוד טוטאלי ופחד להתגרש, אני פחדתי מהמשפחה שלו ומשערורייה".

זה היה הרגע בו אתי החליטה להתקשר למוקד הטלפוני של ער"ן (עזרה ראשונה נפשית), לבקש את עזרתם ולימים להתנדב במוקד. "סיפרתי בטלפון את כל מה שאני חווה ועוברת, זה מאוד עזר לי להחליט לעזוב את הקשר. ברגע שהחלטתי שזה נגמר, זה נגמר בבת אחת". לדבריה, מה שמסתיים מהר מדי ולא בצורת תהליך, חוזר באיזשהו שלב בחיים. ואכן כך קרה.

30 ומשהו שנים מאוחר יותר, כשהיא כבר נשואה, אם לשלושה וסבתא לארבעה נכדים, הגבר הנשוי חזר לחייה, הפעם כדמות בספרה החדש "רסיסים ושבר ענן".

איך מכניסים זיכרון כזה לספר שחשוף לכל?

"זה לא היה מכוון, התת מודע שולט בנו. הגבר הנשוי צץ בלי כוונה בספר, 30 ומשהו שנים אחרי. פתאום גיליתי שאני נמצאת בתוך הסיפור".

עד כמה את מביאה את חייך לתוך הספרים שלך?

"גם אם אני לא רוצה, זה צץ בפנים. אני יושבת וחוקרת עם עצמי מאיפה הדברים שכתבתי הגיעו ואז מבינה שמהחיים. אני לא מאמינה שיש מישהו שכותב ולא מביא משהו מעצמו".

ממשפט אחד ספר שלם

אתי שחר ("בת 50-60" כדבריה) היא סופרת יבנאית. רוב חייה גדלה בעיר הבירה ירושלים, וביבנה היא מתגוררת למעלה מעשור. תחת שמה ניצבים שישה ספרים שראו אור: ארבעה ספרי ילדים ושני רומנים למבוגרים, האחרון ביניהם "רסיסים ושבר ענן" יצא בפסח האחרון.

אתי שירתה 28 שנים במשטרת ישראל. "עצם היותי במשטרה, זה מה שעצר אותי מלכתוב. אם הייתי כותבת, הייתי צריכה לבקש אישור כדי לפרסם. רציתי לעזוב ולכתוב, אבל לא מצאתי דרך נאותה לצאת מוקדם ולשמר את הגמול", היא מסבירה.

עד שיום אחד, בגיל 49, אתי החליטה לקום ולעזוב את מקומה הוותיק במשטרה. "הצלחתי לעזוב בעידוד פרישה, אנשים היו בשוק כשקמתי והלכתי. יום אחרי הפרישה כתבתי את הספר הראשון שלי, זה היה אצלי בגרון", היא מספרת בגאווה.

ממתי את כותבת?

"מגיל מאוד צעיר אני כותבת למגירה. בכיתה ג' כתבתי בפתקים המון רעיונות שחשבתי שאני צריכה לכתוב עליהם. הייתי יושבת בתור בקופת החולים, מסתכלת על אנשים ועל כל אחד מהם יכולתי לכתוב. היה לי דמיון מאוד פורה".

הספרים הראשונים שלך פנו לילדים. מה משך אותך לכתוב לקהל הצעיר?

"תמיד אהבתי למצוא פטנטים לילדים, חפצים שלא מיועדים לצעצועים והופכים לצעצועים הכי מועדפים. הספר הראשון שלי 'הספסל של סבא בני' נכתב כשהייתי אמא לשני ילדים, ואבא שלי הביא שרפרף קטן הביתה שהילדים לקחו ושיחקו בו יותר מכל המשחקים שהיו בבית".

איפה נולד המעבר לקהל הבוגר?

"אף פעם לא חשבתי לכתוב ספר גדול, אני לא בנאדם שיושב הרבה שעות על כיסא. רציתי לכתוב ספר עם כמה סיפורים קצרים, הקראתי את אחד הסיפורים לחבר טוב שלי והוא אמר לי שזו התחלה של סיפור גדול. איך שאמרתי לו 'בחיים לא' זה התחיל לרוץ. הייתי בכמה מפגשים בסדנה של כתיבה יוצרת וממשפט אחד ששמעתי התפתח ספר שלם".

הכתיבה היא חלום או תחביב?

"היא בהחלט חלום שהתגשם, אבל אני מסתכלת על זה כתחביב כי אני לא משתכרת מזה".

למה בעצם?

"היום קשה מאוד להתפרס מכתיבה. אם הייתי כותבת לפני 25 שנים כמו שרציתי, היום הייתי במקום אחר לגמרי, הייתי יותר מפורסמת כי אז לא הייתה תחרות כמו היום. ההוצאות לאור בוחרות להסתכל עסקית, מסתכלים רק על סופר שהוא מפורסם או שחקן עם סיפור. הסופרים הבכירים כבר תפסו את מעמדם, וגם הם משתכרים פחות".

כנראה שגם אין כבר קהל גדול של קוראים.

"היום אנשים קוראים פחות, הנוער עסוק במחשבים ואין לו זמן. זה גם הרבה תלוי במשפחה. אם ההורים רגילים לקרוא ספרים זה עובר לילדים. יש אנשים שלא יכולים בלי לקרוא, אבל פחות ופחות".

תהליך מרגש

היא בעלת תואר ראשון במדעי הרוח והחברה, חברה באגודת הסופרים העברים, מתנדבת במרכז לגישור בנס ציונה ופעילה במוקד של ער"ן בתל אביב. "לשמוע על הקו במשך ארבע שעות אנשים במצוקה זה לא פשוט, אבל כשאני עוזרת לאנשים כאלה אני מרגישה שעשיתי את שלי", היא אומרת.

היום אתי לא עובדת. היא מתנדבת למען הקהילה, משתדלת ליהנות מהחיים, לבקר את הנכדים ולכתוב בלילות. "אני מתעוררת בשתיים בלילה, לא מצליחה לישון ויושבת לכתוב. זו הכתיבה הכי טובה כי אני מאוד מרוכזת בשעות האלה".

המון עיסוקים. איך מתנהל היומיום שלך?

"הימים שלי לא מתוכננים, אני בנאדם מאוד ספונטני. אני יכולה לדבר איתך ומחר לטוס ליפן", היא מסבירה ומתארת לי את סדר היום העמוס שמחכה לה אחרי הריאיון איתי, כאשר על הבוקר היא לא פספסה את השהות בחדר כושר בקאנטרי ובבריכה.

הספר "רסיסים ושבר ענן" בהוצאת "חממה ספרותית" של סטימצקי מונה 286 עמודים של רומן סוחף בין הגיבורה דלי לגיא אהובה הנשוי. הרומן מביא סיפור אהבה חזק שמוביל למשבר כבד. בנוסף, מסתמן כי הרומן מעלה תהיות רבות בנושאים הנוגעים לכולנו ובעיקר מביא תשובות מנקודת מבטה של אתי.

מה מיוחד בספר?

"הוא כתוב כמו תסריט ויכול להיות סרט טוב. לאורך כל הספר יש מתח והדמויות מעניינות וצבעוניות".

ממה מורכבת העלילה?

"יש בה דיון מוסרי, ביקורת על המיסטיקנים, נושא הירושה ששוב מוכיח שהוא לפעמים פוגע ביחסי משפחה טובים. עולה גם עניין של ילד שנולד מחוץ לנישואים ועתידו שעומד בסימן שאלה, הכל בפנים כתוב ופתור לפי דעתי כסופרת".

מאיפה נולד השם לספר?

"בהתחלה רציתי לקרוא לו רסיסים", היא צוחקת. "דיברתי עם מכשפה אחת, מיסטיקנית, שאלתי אותה אם יהיה לספר סיכוי להצליח והיא אמרה לי שאני צריכה לשנות את השם שלו. יש המון רסיסים בסיפור, שבר הענן הוא הבום שגרם לעלילה להתקיים".

את הספר כתבה אתי במשך ארבע שנים, כשבין לבין הוציאה עוד שני ספרי ילדים. "מרגש אותי התהליך. התחושה היא כמו אם שאוהבת כל ילד שלה, ככה כל ספר בשבילי", אתי מספרת וחיוך מרוח על שפתיה.

יש מחשבה על הרומן הבא?

"ברגע שהוצאתי לאור את הספר, כבר נכנסתי ל'היריון' חדש ואני דואגת להיריון הזה. אני חושבת על רומן נוסף למבוגרים. אני מאוד נרגשת מהרעיון, זה יהיה על אישיות אמיתית מהתקופה העותומאנית".

נשמע מאתגר.

"ברומן הראשון שלי 'פסיעות בשביל החלב' אני מתארת שאני מתגוררת בבית שכילדה מאוד סיקרן אותי. מי שגר שם היה בנאדם שעניין אותי בגלל האישיות והלבוש שלו. אחרי שכתבתי את הספר גיליתי שהבית היה של אישיות מהתקופה העותומאנית. אני עכשיו אוספת עליו חומר".

מה גילית?

"אני לא יכולה לספר. כתיבת הספר הזה מרגישה לי כמו דוקטורט. אני רוצה לסיים אותו מהר, גם תוך שלוש שנים זה טוב. כנראה שבאמצע אני אוציא עוד ספר ילדים".