"אני אוהבת לגור ביבנה"

אליני אינפורזטו לא חשבה להגיע לישראל מעולם. גם לא לטיול קצר כתיירת. בטח לא חשבה שתגור כאן ביבנה שלוש שנים, תתאהב בישראל ואפילו תפתח, יחד עם בעלה, בתהליך גיור שירחיק אותה אלפי שנות אור מחייה, תרבותה ודתה אי שם בברזיל. אליני נשארה בארץ בעקבות אהבתה הגדולה לריקוד הפלמנקו אותו היא לומדת כאן בישראל ואף מופיעה במסגרת להקת "רמנגאר", כל זאת חודשים מספר לאחר שבעלה כבר עזב את ארצנו. 

אם תשאלו מה לצעירה ברזילאית וליבנה, הסיפור הוא כזה: באוגוסט 2012 הגיעה אליני עם בעלה מרסיו לישראל, זאת במסגרת לימודיו לדוקטורט בארכיאולוגיה. הם השתכנו אצל בני זוג מיבנה, מיכל ורונן, אותם הכיר מרסיו בביקוריו הקודמים בארץ. "זו הייתה החלטה קשה, לא ידעתי מה אעשה כאן", עונה אליני על השאלה אם לא היה קשה לה לעזוב את מולדתה.

אליני, אשר לימדה פלמנקו בעיר מגוריה סאו פאולו, החלה לבדוק מה קורה בזירת הפלמנקו הישראלית וראתה כי טוב.

"השם הראשון שראיתי היה להקת רמנגאר. התחלתי לראות סרטונים וממש התלהבתי, הבנתי שאני יכולה לעשות את זה, לעזוב את ברזיל. ראיתי הזדמנות להשקיע בעצמי ולהתפתח בתחום. זה באמת הדבר הכי טוב שקרה לי. כאן אני מתפתחת".

להקה "רמנגאר" מנוהלת על ידי קרן ואבנר פסח (המנהלים האמנותיים והכוריאוגרפים של הלהקה), המנהלים גם בית ספר מקצועי לפלמנקו בתל אביב ובירושלים.

אחרי שנה בישראל, חזרו אליני ובעלה מרסיו לברזיל, וכעבור שלושה חודשים נסע מרסיו לאנגליה להמשך לימודיו. אליני שרצתה פלמנקו קיבלה הצעה נדיבה ממארחיה ביבנה: לחזור לגור איתם, כל ההוצאות עליהם, ולרקוד פלמנקו ברמנגאר. "מאוד טוב ונחמד לי אצל מיכל ורונן", היא אומרת, "אני אוהבת לגור איתם. אני ממש אוהבת את ישראל, את האנשים ואת האווירה".

האנשים כאן חמים

מה ידעת על ישראל לפני שהגעת?

"ממש שום דבר", היא מצחקקת, "רק מה שאנחנו רואים בטלוויזיה, שזה שום דבר טוב כמו מלחמות ועימותים. לא היו לי שום ציפיות. כשהגעתי ראיתי שזו מדינה פשוט יפהפה".

ישראל שונה מברזיל?

"מאוד, אבל יש גם דברים מאוד דומים שזה האנשים. האנשים בישראל מאוד חמים ובגלל זה אני חשה כאן כל כך נוח, כי למרות שאני לא מבינה את השפה אני יכולה לתקשר עם האנשים, הם מבינים אותי וזה נחמד. אני לא מרגישה זרה לחלוטין".

את הראיון, הבנתם נכון, איננו מנהלות בעברית, בה מסוגלת אליני רק להזמין לעצמה "קפה הפוך" ולהודות למלצרית על כך ("תודה"). בזה זה מסתכם.

ניסית ללמוד עברית?

"זו שפה כל כך קשה! וואו! אבל לא ניסיתי עדיין אולפן, אני בטוח אלמד מתישהו".

לא חשבת לנסוע עם בעלך לאנגליה?

"הוא נמצא בדורהאם, שזו עיר קטנה בצפון אנגליה. יש בה אוניברסיטה בעלת שם אז בשבילו זה ייחודי וחשוב לקריירה, אבל עבורי לא. אין שם בתי ספר לריקוד וממש לא רציתי להחמיץ את ההזדמנות להיות עם קרן ואבנר שנה נוספת. עבורי הם המנטורים הכי טובים שיהיו לי אי פעם. מרסיו ואני קיימנו שיחה ארוכה על היתרונות והחסרונות של האפשרויות שעומדות לפנינו, ושנינו חשבנו שהדבר הטוב ביותר עבורי הוא לחזור לישראל. הוא מאוד תמך בזה, בעיקר כי התקופה שהוא צריך לשהות באנגליה היא יחסית קצרה, של עשרה חודשים, ואנחנו יכולים לבקר אחד את השנייה. אני חושבת שאנחנו מתנהלים ומסתדרים עם זה טוב". 

נשמע לא קל, אני לא הייתי מסוגלת.

"נכון, זה לא פשוט, אנחנו חיים בנפרד, אבל עדיין יחד. כמובן שאני מתגעגעת אליו, אנחנו מדברים כמה שאפשר בטלפון, הוא מאוד עסוק, משאירים המון הודעות אחד לשנייה, וכשמתאפשר אנחנו משוחחים בסקייפ. בדרך כלל בלילה ובסופי שבוע. אני תמיד מנסה לזכור למה אני כאן ומה אני רוצה להשיג. יש לי הזדמנות לרקוד ולהופיע עם הקבוצה וזה משהו גדול שאני רוצה לעצמי".

 יהדות זו גאווה

בימים אלה כאמור אליני מתגוררת ביבנה, אצל מיכל ורונן. בגלל מסירותה הגדולה ללימודים וללהקה היא אינה עובדת, אבל מסייעת לבני הבית בגידול הילדים.

מה את עושה כשאת רוצה משהו כמו בגד חדש או תספורת?

"כרגע הבאתי הרבה בגדים, את מכסת הכבודה שאפשר להכניס למטוס", היא צוחקת, "ואני גם מלמדת אבא של חבר פורטוגזית, הוא נוסע בקרוב לטיול בברזיל. אני מקווה שאתחיל ללמד יותר פלמנקו. כרגע אני מלמדת באופן פרטי חברים כי הם יודעים שאני צריכה כסף".

כשמרסיו יחזור מאנגליה תישארו כאן?

"מרסיו התאהב בישראל מזמן ואני בעקבותיו. אנחנו לא יהודים, אבל רוצים להתגייר, לנסות לפחות. בעלי עלה על זה ששם משפחתו הוא מגירוש ספרד. זה היה גילוי מרעיש ומיוחד בשבילו. הוא לא הפסיק להשוויץ". 

אבל למה להתגייר?

"כדי שנוכל להישאר בישראל באופן חוקי ולעבוד כאן".

תמירי את דתך כדי להישאר? זה לא דבר שחשוב לך?

"אני נוצרייה, אבל זה לא דבר שהיה נוכח או חשוב בחיי. נחמד לראות איך כאן אנשים מתייחסים ליהדות שלהם, זו בהחלט לא רק דת. זו גאווה, זה תחושת שייכות. בישראל אתה חי וכל ההיסטוריה שלך נמצאת פה איתך. בברזיל זה לא ככה. הכל התחיל כאן בישראל. כרגע עשינו את הצעד הראשון בתהליך הגיור, שזה למלא טפסים, וכרגע מחכים לקביעת ראיון. אם הראיון ילך טוב אתחיל לקחת שיעורים על יהדות ועברית. אני מקווה שזה יצליח, כי זה החלום. אני אומרת 'מקווה' כי הבירוקרטיה במדינה היא לא קלה, זה דבר שכבר הבנתי".

מה המשפחה אומרת על זה?

"הם לא רבים או מתווכחים איתי על זה, למרות שזה בטח לא קל כי אני בת יחידה. קשה לחוות דעה כשאתה לא כאן. אני בתוך החוויה הזאת, אני גרה כאן וזה רחוק ושונה מברזיל. אני מרגישה ממש בבית כאן. שום דבר לא גורם לי להרגיש לא בנוח".

הם לא חוששים בגלל המצב הביטחוני?

"כשהייתי כאן לראשונה הסברתי להם שזה לא המצב, שיש כאן הרבה דברים חוץ ממה שרואים בחדשות והם חשים בנוח. הם ממש בסדר עם זה, למרות שבהתחלה הם נורא דאגו. היום אם קורה משהו אני מספרת להם, אין סודות".

את צופה בחדשות?

"לא ממש, רק כשהחברים שלי מתלוננים אז אני יודעת מה קורה. לדוגמא, יוקר הדירות וזה שראש הממשלה לשעבר שרון נפטר, אבל לא מעבר לכך".

את לא מתגעגעת לברזיל?

"אני מתגעגעת להוריי מאוד. החלום של אמי עוד לפני שהגענו לכאן היה לראות את ישראל. אם הוריי היו כאן אני לא צריכה יותר כלום. זה יהיה מושלם". 

מתמרנת בפקקים

מסתבר שאימא ברזילאית אינה שונה מאימא פולניה. אל הפלמנקו הגיעה אליני רק לאחר שסיימה את חובה לאמה: תואר אקדמי.

"הייתי בת 24 וסיימתי ללמוד באוניברסיטה הוראת צרפתית ופורטוגזית", היא מספרת, "התחלתי ללמד בבית ספר בברזיל ובמקביל החלטתי לחפש מקום ללמוד לרקוד בו. כל חיי אהבתי לרקוד, אבל אמי לא הבינה מה זה הג'וק הזה. היא הייתה בטוחה שזה יעבור, שזה חלום ילדות".

בחיפושיה אחר בית ספר לריקוד נתקלה בסגנונות השונים: בלט, ג'ז, ריקודי בטן, ורק אחד מהם הציע את שאהבה נפשה: פלמנקו. "זה קסם לי אז הלכתי לנסות שיעור ניסיון ופשוט התאהבתי! הכרתי רקדן צעיר ומוכשר שהיה המורה הראשון שלי, הוא העניק לי הרבה ידע בתחום, אבל השנתיים האחרונות היו הכי מלמדות על תרבות ריקוד והמוסיקה. לקרן ואבנר יש המון ידע כי הם עבדו עם אנשים מאוד מוכשרים מספרד. יש להם ניסיון וידע שרק למעט יש. אני חושבת ששום דבר לא קורה ככה סתם, הכול עם סיבה, אז אני חשה אסירת תודה להם ולישראל כי הדברים שאני חווה כעת הם היקרים ביותר. אני לא חושבת שיכולתי לחוות אותם בברזיל אז אם נחזור לשאלה אם אני מתגעגעת? לא ממש כי אחרת כל זה לא היה קורה".

בכל זאת מוזר. חיית בברזיל 29 שנים.

"אני יודעת. גם אני אומרת לפעמים לעצמי איך אני לא מתגעגעת יותר, אבל אני פשוט לא. אני מאוד אוהבת את החיים שלי כאן.

אז את סאו פאולו החליפה אליני כאמור ביבנה. "יבנה נחמדה", היא מחווה דעה, "אני אוהבת לגור ביבנה אצל החברים שלי, אני אוהבת אותם, את הבית, וכעת יש גם פאב ביבנה, שזה כיף. אני לא ממש מכירה את העיר אבל את יודעת, הכל מאוד קרוב בישראל. גרתי בסאו פאולו שזו עיר ענקית, לעבודה הייתי עושה נסיעה של שעתיים בתוך העיר. בישראל בשעתיים את מגיעה לצפון או לדרום. זה מדהים".

אלו מקומות את הכי אוהבת?

"אני מאוד אוהבת את יפו, את האווירה, אני פשוט מרגישה טוב שם. הכול ביפו עתיק ומדהים, אולי אני נמשכת לזה בגלל בעלי הארכיאולוג. בכלל, ישראל היא גן עדן לארכיאולוגים וחובבי היסטוריה. אני מאוד אוהבת את שוק הפשפשים ואת הים התיכון. אני חושבת שזה אחד מהמקומות הכי יפים בעולם". 

שווה לשבת לשיחה עם אליני. מלבד זה שהיא יפהפייה אמיתית, אינטליגנטית, אמיצה ובעלת סיפור חיים מעניין, היא גורמת לך לחשוב קצת אחרת על המדינה בה אתה חי, לפחות לחמש הדקות הבאות. "איכות החיים בישראל גבוהה יותר מברזיל", היא מאבחנת, "אני יודעת שהמסים כאן גבוהים, אך נראה לי שמקבלים יותר בתמורה. בברזיל עדיף להיות עשיר כדי שתהיה לך איכות חיים נורמאלית, אחרת תעבוד בלי סוף, תהיה תשוש ועדיין לא יהיה לך מספיק. ברזיל היא גם ארץ ממש ענקית, זה מאוד מיוחד שבישראל אתה יכול לקום ולטייל בהתראה של רגע ולנסוע לדרום או לצפון. בברזיל זה מאוד יקר וצריך לתכנן הרבה זמן מראש כי מדובר במרחקים וטיסות. בישראל יודעים יותר לחיות וליהנות".

שמת לב גם לתכונות פחות טובות?

"כן, שמתי לב שמתלוננים הרבה בסופר ושאין סבלנות. הייתי במאפייה וחיכיתי שהקופאית תסיים לדבר בטלפון. חיכיתי בסבלנות ולא אמרתי כלום, אבל היא דיברה המון זמן ופשוט התעלמה ממני. זה לא היה כזה נחמד".

מה ישראלי בך?

"אני כבר מעורה בתרבות הנהיגה הישראלית. חברה שהסעתי החמיאה לי שהפכתי לישראלית כשראתה איך אני נוהגת בפקקים ומתמרנת. זה מאוד משמח אותי!".

איך האוכל הישראלי?

"וואו, נהדר".

איך הבשר? זה מרכיב חשוב לדרום אמריקאים.

"אני לא כזו חובבת בשר ויכולה לחיות בלעדיו, אבל את האמת? את הכי טעים אכלתי פה. מה שאני הכי אוהבת זה חומוס. אני יכולה לחיות רק עליו. ארוחת הבוקר שלי זו פיתה עם חומוס וקפה. מעולה!".

איך האימונים היומיומיים בלהקה מסתדרים עם המחויבות שלך למארחייך?

"מיכל ורונן מאוד מתחשבים בי ואני בכל יום שני אוספת את הילדים מבית הספר".

מה הכי היית רוצה שיקרה לך?

"הייתי מאוד רוצה לגדל ילדים בישראל עם בעלי ולהביא את ההורים שלי לכאן לתמיד. זו התוכנית הסודית שלי", היא צוחקת, "מאוד קשה לי לחשוב שאולי אצטרך לעזוב את ישראל".