עדות של דור שלישי

מאז ומעולם לא היה נושא שהרתיע אותי יותר מדיבורים על השואה והזוועות שהתרחשו שם. הטקסים שערכו בבית הספר גרמו לי לסיוטים בלילות ופחדים. לא רציתי בכלל שידברו איתי על המסע לפולין כי ידעתי שלשם אני לא אצא. ולמרות זאת, השנה בפעם הראשונה התחייבתי להיחשף לנושא בשיעורי היסטוריה. תחילה זה לא היה פשוט אך בשלב מסוים הרגשתי כי אני רוצה לדעת עוד על הנושא, רוצה ללמוד, להכיר והכי חשוב, להבין. להבין מה עומד מאחורי כל הסיפורים, הספרים, העדויות והאנשים. 

כשהגענו לאושוויץ. עבר לי רעד בגוף כאשר ראיתי כמה המקום גדול, כמה בלוקים יש שם ועל איזה שטח ענק הוא משתרע. נכנסנו אל הבלוקים והתבוננו בחפצים שהשאירו האנשים מאחור. הבלוק שזיעזע אותי יותר מכל היה הבלוק שבו ירדנו אל הצינוק. הסתכלתי דרך חור קטן אל עבר חדר קטן וחשוך שמרוב חושך לא יכולתי לראות מהו גודלו או מה נמצא בו, תוך שניות אחדות הזזתי את ראשי. היו שם הרבה חדרים כמותו. המשכנו עד שהגענו בסוף המסדרון לחדר קטנטן ששימש גם הוא לעינויים. הרגשתי את המחנק בגרון ודמעות זלגו על לחיי, רציתי כבר לצאת משם ולא לשוב לעולם.

אך לפני שעזבנו את המקום ערכנו טקס קצר, טקס שהיה משמעותי מאוד. התכנסנו כל חברי המשלחת באחד החדרים בבלוקים והתיישבנו שם. בשלב זה כל פעם נעמד מישהו שאדם ממשפחתו נרצח בשואה, כל אחד הקריא את שמות הקרובים אליו, היו כאלה שהקריאו אחד והיו לצערי שיותר. הזדעזעתי למראה וכמות השמות האינסופית משפחות שלמות שנמחקו. אך לא ידעתי איך להביע רגש. כל חבריי בכו, הסתכלתי עליהם, רציתי גם לבכות, רציתי גם להשתחרר אך לא הצלחתי. 

בבוקר יום שלישי הגענו לעיירה בשם טרנוב, שם נכנסנו ליער. ביער היו מגודרים שטחים מסוימים בגדרות נמוכים בצבעים כחול ולבן. המדריכה הסבירה לנו שאלה הם בורות ירי, בלילה אחד הובאו לשם כעשרת אלפים פולנים ורצחו אותם. הבור שמשך שם את העין הוא בור גדול שמקושט מאוד. תחילה התפלאתי כיצד יכול להיות שמקשטים כך קבר, בכל כך הרבה צבעים, עפיפונים ודגלים, עד שהבנתי שזהו הבור של הילדים. הילדים, זה מה ששבר אותי. הסתכלתי על הקבר הגדול, העברתי בראשי את הסיטואציה של ילדים קטנים הנלקחים מהוריהם ונשלחים לתוך בור גדול. חשבתי באותו רגע על שירו של יהודה פוליקר, פרח. ברגע זה רציתי את אימא, רציתי הביתה, רציתי שאימא תחבק אותי כל כך חזק לא תעזוב, לא רציתי להישאר שם יותר.

ביום שישי לאחר שהיינו במיידנק נכנסנו אל אווירת השבת. הלכנו לבית כנסת שנמצא בעיר ורשה, כולנו לבושים בחולצות לבנות ונקיות. נכנסו אל בית הכנסת והתיישבנו, הגענו קצת לפני שהתחילה התפילה, אחרינו הגיעו עוד שתי משלחות וגם תושבי המקום. התפילה הייתה קצת שונה, היא הייתה ארוכה אך מרגשת. היא נתנה לי הרגשה של בית. למרות שהייתי עייפה מאוד, תשושה מהיום הארוך, מלאת חומר למחשבה לגבי מה שראיתי, נהניתי להיות בבית הכנסת לשמוע את התפילה, להקשיב ולשיר מזמורים על יום השישי באמצע ורשה. התמלאתי גאווה. 

אני לעולם לא אוכל לסכם חוויה כזו, היו רגעים שרציתי לברוח, אך היו גם כאלה שחשתי גאה במי שאני ובמקום ממנו אני באה. זוהי בהחלט חוויה שלא אשכח, חוויה שהעלתה אצלי הרבה מחשבות לטוב ולרע. מצד אחד יש את הרוע שקיים שם כל הזמן, שאליו מתלווה הפחד לחיות בעולם כזה. אולם יש תמיד את התקווה והגאווה, הגאווה במדינה שלנו. מדינה שמתקיימת למרות השנאה הרודפת אותנו, אנחנו קיימים ואנחנו נמשיך להתקיים.

רוין אסי.

המסע לפולין הוא באמת מסע משמעותי, לא משנה מה הסיבה לצאת למסע. יש אנשים שצריכים את זה, אנשים שצריכים את כל הרגש, הבכי, סיפורים טרגיים וקורעי לב. יש אנשים שלא צריכים ולא רוצים את זה, אנשים שמעדיפים לחיות את הרגע, להריץ לחלק המהנה, כמוני. זאת הסיבה שהמסע לפולין היה משמעותי בשבילי, כי הוא הכריח אותי להתמודד עם כל אלה, הסיפורים הטרגיים, הבכי והרגש. לא להריץ לחלק המהנה ובאמת להעריך כל חלק בחיים שלי, אני מאחל לכל אחד לצאת למסע כזה, זה לא חייב להיות פולין. מסע שייתן לך פרספקיטבה על החיים שלך ויגרום לך באמת לשבת ולהתמודד עם כל מה שניסית לברוח ממנו.

ליאור אבוקרט.

לפני כחודש יצאתי עם חבריי לשכבה למסע בפולין.

למסע כולנו יצאנו מוכנים להתרגש מהסיפורים והמראות המזעזעים וללמוד על העבר הנורא של העם היהודי. במהלך המסע ביקרנו בבתי קברות, מחנות וגטאות. בכל מקום ובנסיעות למדנו ושמענו עוד סיפורים וחוויות נוראיות של אנשים שחיו בשואה, כמו שהמדריכים נהגו לומר- לא ניתן ללכת עם שישה מיליון אנשים, אפשר ללכת עם אחד. בזמן המסע שמענו גם על החיים שהיו לפני השואה, אחרי דבר כל כך נורא קשה לדמיין מה היה לפני אבל גילינו שחיי היהודים לפני השואה היו משגשגים ושמחים היו קהילות גדולות ושמחות שפשוט נמחקו.

הביקורים במחנות היו קשים, לראות את הצריף דרך תמונה זה לא כמו להיות בתוכו עם המיטות והשמיכות, אפילו שהן משוחזרות קשה לעצור את הדמעות והרגשות שמציפות מהמחשבה שבאותו מקום שבו אנחנו עומדים הכל קרה.

רון כהן.