ניימאר בגודל טבעי - ברזיל 2014
04.07.14 / 03:05
חבר המועצה רועי גבאי ארז את המזוודות ויצא לחוות את המונדיאל מקרוב. בימים אלו, בעודו שוהה בארץ הסמבה, תפס מעט זמן פנוי על מנת לשתף את קוראי "יבניתון" בחוויה של פעם בחיים
מאת: רועי גבאי
מונדיאל כשלעצמו הוא אירוע מכונן. בכל ארבע שנים, כל העולם, האוהדים של אותן נבחרות שהעפילו לטורניר וגם של אלה שלא, כולם עוקבים ומתעניינים במשחקים השונים. ברזיל כשלעצמה היא מדינה אקזוטית עם נופים מרהיבים, אנשים חמים ושמחים, קצב ברחובות, ומהווה מוקד תיירות מרכזי בעולם. כשמאחדים את שניהם לאירוע אחד - מונדיאל בברזיל - מקבלים אירוע של פעם בחיים.
רגע לפני שארחיב קצת על החוויה המדהימה, שלמען האמת, עדיין נמצאת בעיצומה בימים אלה, אשמח להציג מעט מספרים בקשר עם המונדיאל:
- למעלה מ-14 מיליארד דולר השקיעה ברזיל במונדיאל, יותר מכפליים ממה שהושקע בגרמניה 2006 ופי 3 ממה שהושקע במונדיאל האחרון בדרום אפריקה. תחזיקו חזק: קטאר מתכננת להוציא 150 מיליארד דולר על המונדיאל שאמור להתקיים אצלה בעוד 8 שנים!
- 64 המשחקים בטורניר של השנה משוחקים ב-12 אצטדיונים שונים, כאשר שישה מהם נבנו במיוחד לקראת המונדיאל, והשמועות אומרות ששניים מהם יהפכו לבתי כלא עם סיום המונדיאל, אם כי הדבר איננו רשמי וסופי בשלב זה.
- כ-3.7 מיליון תיירים צפויים להגיע לברזיל במהלך המונדיאל. אם כל תייר יוציא בממוצע 2,488 דולר במהלך שהותו, אזי הכלכלה הברזילאית תוסיף לעצמה כ- 3 מיליארד דולר.
- אם לרגע מישהו חשב שישראל לא לוקחת חלק במונדיאל הנוכחי בברזיל, אז לפי נתונים רשמיים של FIFA למעלה מ-111 אלף ישראלים רכשו כרטיסים למשחקים השונים, עובדה הממקמת את אוהדי ישראל במקום השני של רוכשי הכרטיסים מהמדינות שאינן משתתפות בטורניר.
- שליש מהצופים בישראל הם צופות – נשים, מה שמחדד את העובדה שהמונדיאל הוא של כולם.
שני המשחקים הראשונים שראיתי היו באצטדיון המארקאנה בריו דה ז'נרו, אותו אצטדיון שעתיד לארח את גמר המונדיאל. במשחק הראשון, בלגיה נגד רוסיה, היו כמעט 80 אלף צופים במגרש, ללא חלוקה ליציעים או למחנות הקבוצות. אי אפשר היה שלא לקחת חלק בחגיגות, בתלבושות הסגנוניות, בשירים, ובעיקר אי אפשר היה שלא להרגיש את המתח באוויר. במשחק השני, צרפת נגד אקוודור, פגשתי לראשונה בקהל דרום אמריקני, ששר לאורך כל המשחק, ללא הפסקה ובכל הכוח. בהחלט אפשר לסלוח על כך שהמשחק הסתיים ללא שערים. שיאו של המשחק היה בדקה ה-80, כאשר הקהל של אקוודור ניסה "לדחוף" את הנבחרת העייפה שכבר עשתה סימנים של ייאוש. האקוודוריים היו רחוקים שער אחד בלבד מעלייה היסטורית לשלב שמינית הגמר והקהל כולו נעמד על הרגליים ושר בספרדית "אנחנו מאמינים, זה אפשרי". כמובן שכל משחק שרואים באצטדיון זה בונוס כי את האווירה והחוויה סופגים ברחובות, בחופים, במסעדות ובפאבים המקומיים. ובכל זאת, יש זיכרונות שאקח איתי לאורך שנים, שלא לומר לכל החיים.
אני כותב שורות אלה ועדיין מנסה להתאושש מהמשחק השלישי שהייתי בו, האחרון (ומי יודע, אולי האחרון רק לבינתיים...). ברזיל נגד צ'ילה, שמינית גמר גביע העולם. גילוי נאות, אני אוהד ברזיל מילדותי וזו הפעם השנייה שאני מטייל בברזיל, אך זו הפעם הראשונה שאני זוכה לאווירת חג שכזו.
פגשתי לא מעט תיירים ומקומיים שאין ברשותם אף לא כרטיס אחד למשחק כלשהו, אך האווירה ברחובות שכונת "קופה-קבאנה" מספיקה כשלעצמה. לאכול אסאי על הבוקר, לספוג שמש בחוף הים, לשחק כדורגל על החוף, לאכול ארוחת צהריים כשברקע משחק וכשעשרות אוהדים מכל העולם מריעים, צועקים, קופצים ורוקדים, וארוחת ערב עם משחק נוסף. לקראת הלילה לצאת לסיבוב בפאבים המקומיים ולקינוח "פוטצ'יבולי"- כדורעף עם הרגל (לעיתים לשחק בעצמך, ולעיתים לראות את הביצועים הלא פחות ממרהיבים של המקומיים)- מישהו בקהל מתנגד לחיים שכאלה?
רבות דובר על המצב הפוליטי בברזיל, על ההפגנות ועל החשש ממקומיים שיעיבו על אווירת המונדיאל. דובר על הסיכון ברחובות ועל כך שברזיל היא מקום מסוכן בעבור התיירים. ואכן, ימים ספורים לפני תחילת המונדיאל אזרחים הבעירו צמיגים בקרבת האצטדיון והיו הפגנות רבות ברחבי המדינה. אבל מהרגע שהחגיגה התחילה, קרו מעט מאוד מקרים של מהומות או הפגנות (יכול להיות גם שזה קשור לכך שהמשטרה נמצאת בכל מקום...). עם זאת, החגיגה רחוקה מלהיות מושלמת. כמעט כל הרחובות לא צבועים בדגלים, כמות גדולה מאוד של הומלסים ברחובות והשירותים הציבוריים רחוקים מלתת מענה ראוי לציבור. המקומיים אומרים שכל עוד יש סיכוי שברזיל תזכה בגביע, הכל יהיה שקט, אבל אם, חס וחלילה, ברזיל תודח, ישרור כאוס. ההשקעה של המדינה במונדיאל הייתה גבוהה בהרבה מהאומדן הראשוני, ובנוסף לכך, על אף שהנשיא הקודם התחייב שכל הכסף יגיע ממקורות מימון פרטיים ומשקיעים ולא מקופת המדינה, בפועל זה לא מה שקרה. זו הפעם הראשונה בתולדות המונדיאל שבמשחק הפתיחה נשיא המדינה המארחת – ובמקרה זה נשיאת ברזיל – והנשיא של FIFA לא הוצגו ולא נשאו דברים. יותר מכך, כאשר הבמאי צילם לרגע את הנשיאה הברזילאית החלו קריאות בוז צורמות ושלל "ברכות" לעברה. מי יודע, אולי בהמשך הכלכלה הברזילאית תתייצב הודות לכמות התיירים והגדלת התוצר הלאומי, ואולי לא...
על אף הקשיים הכלכליים במדינה, פערי המעמדות ושאר בעיות פוליטיות, מדהים לראות את השמחה, את החום ואת החיוך הרחב של המקומיים כאשר מדברים על כדורגל. כל פעם שהנבחרת הלאומית משחקת המדינה עוצרת מלכת. חנויות, סופרים, ואפילו בתי מרקחת נסגרים לפני שמתחיל כל משחק של הנבחרת, ואין נפש חיה ברחובות. רק פאבים או מסעדות שמשדרים את המשחק נשארים פתוחים ובהם מתרכזים מקומיים ותיירים כדי לצפות במשחק. כל גול ילווה בקולות "נפצים" וחזיזים ויש כאלה שממשיכים במסורת המקומית והיא זריקת ניירות קרועים מחלונות הבתים – "קונפטי תוצרת בית", שהם מכינים לאורך המשחק (על אף שחוקק חוק האוסר זאת).
בכל מקרה, במשחק של ברזיל נגד צ'ילה ישבנו באצטדיון, אני ועוד כ-60 אלף אוהדים שהריעו ועודדו לאורך כל המשחק, ללא הפסקה. לא יכולנו לבקש שיהיה במשחק יותר ממה שראינו – תיקו עם שערים, כרטיסים צהובים, שער שנוי במחלוקת שנפסל, הארכה וכמובן פנדלים. בסיום 120 דקות מורטות עצבים ופנדלים, ברזיל עלתה לרבע גמר וניתן האות לחגיגות במגרש ומחוצה לו. הרשו לי לתאר רגע אחד קטן שנגע לליבי בסיום המשחק: אוהד "צהוב" ברזילאי, מחא כפיים לאוהד "אדום" צ'יליאני, כשזה דומע כולו ומחזיר במחיאות כפיים. מי ייתן ונבין כשאנו הולכים למגרשים ולאירועי ספורט שאכן "זה רק ספורט", ושכל אותן אמוציות ורגשות שהגוף חווה במהלך המשחק מסתיימות עם שריקת הסיום, ולאחריה – כולנו בני אדם, כולנו אחים.
המשך חג מונדיאל שמח!