לא מפסיק להוביל
07.08.14 / 19:06
חבר מועצת העיר מאיר בן הרוש, שבימים כתיקונם עוסק בפעילות חברתית וקהילתית, ניהל במהלך ימי הלחימה את כל מערך ההובלה של הכלים הכבדים של צה"ל, שעבדו מסביב לשעון. היום, כמה ימים אחרי, הוא מתפנה לספר על המבצע המורכב, האומץ הרב לשהות בעוטף עזה כשפצמ"רים נורים ללא הרף ועל ההישג הגדול שבהשמדת המנהרות
טלי בנדו לאופר
"אתה נוסע כ"כ קרוב ללחימה, אתה יודע שטילים נופלים סביבך וכל הזמן רק מתפלל לצאת מזה בשלום", מספר לנו השבוע חבר המועצה, מאיר בן הרוש.
לאלו שלא יודעים, נגלה כי בן הרוש הינו אזרח עובד צה"ל ב-39 השנים האחרונות ומועסק כמנהל מערך ההובלה הכבדה, כך שהמבצע האחרון שכולנו תקווה שנמצא מאחורינו, "צוק איתן", סיפק לו המון תעסוקה.
"אנחנו היינו אלו שהובילו את כל הטנקים, טרקטורים, נגמ"שים, נמרים ובקיצור כל רכב כבד שהיו זקוקים לו בלחימה - אנחנו אלו שמניידים אותו".
כמה כאלו הורדתם לדרום?
"אסור לי לתת נתונים כאלו, אבל אני בהחלט יכול לומר שמדובר בכמויות גדולות".
בן הרוש מספר כי גם בזמן שגרה העבודה אינה קלה או פשוטה הכלל, "קשה לנהל מערכת כזו מסובכת של תכנון, ביצוע וניוד יחידות לכל מיני תרגילים ומבצעים למיניהם. זו עבודה עם המון תכנון. כל הלחימה, התקופה האחרונה, התחילה מ'שובו בנים', מחטיפת שלושת הנערים. ברגע שהגזרה הדרומית החלה להתחמם נאלצנו להזרים כלים דרומה כי צה"ל הוריד כוחות לדרום. התעסוקה שאנו מבצעים היא 24 שעות ביממה, כשלכל מוביל יש שני נהגים. העבודה מתאפיינת בנהגים מאוד מקצועיים שאמורים להעביר כלים כבדים כמו מרכבה וכלים שמשקלם מגיע ל-80 טון ויש לציין שרמת הסיכון של העובדים שנמצאים עמם הוא סיכון חיים יומיומי, כי הם צריכים להוביל את כל הטנקים לחזית, לגבול הלחימה. במקרים רבים נורו יריות לכיוונם. אנחנו נחושים להמשיך ולהיות דבקים במשימות כשהמטרה להוביל את הכוחות עד לקצה החזית, על מנת לא לבזבז זמן".
אתה יצאת לדרום?
"ברור. במשך כל הלחימה הייתי רק פעמיים בבית כי רצף האירועים לא מאפשר לי אישית להתנתק מהמערך הזה ולא להיות בשטח או בפעילות שהפיקודים ביחידות זקוקים לשירות שלנו".
היו חששות?
"בוודאי, אני יכול לתת לך כמה מקרים כאלו. היינו בקו החזית וכל הפצמ"רים נפלו לצידנו כי אנחנו נוסעים בנתיבים הקרובים לגבול. אזעקה אין לנו אפשרות לשמוע אזעקה ו-15 שניות זה לא רלוונטי עבורנו. אנחנו שומעים רק נפילה, וזה נופל מכול הכיוונים, 50-70 מטרלידנו. אנחנו כל הזמן מתפללים שלא יקרה כלום ואני יכול לציין שהפצמ"ר הראשון שפגע בחמישה חיילים שנהרגו, הייתי 45 דק' קודם שם בשטח הכינוס. אח"כ התברר לי שנפלו שם פצמ"רים. חשוב לי להגיד שכל העובדים שלי עבדו במשך כל הלחימה וקשה. הייתה התייצבות של 100% בעבודה כשהם עוזבים משפחות, ילדים ונשים. לא נשמעה שום תלונה על עייפות או משהו ואלו הדברים שמגבירים מוטיבציה כשאתה יוצא למשימות מאוד מסוכנות. לא פעם נאלצנו לחלץ טנקים או טרקטורים שנפגעו על מנת להוציא אותם מחוץ לאזור המסוכן. זה סיכון".
בן הרוש מספר כי על אף השעות הארוכות שהיה עסוק בניוד רכבים וכבודה לדרום, הייתה עוד פעילות שהיה חשוב לו לעסוק בה, "הוצאתי הרבה משאיות ורכבים לכל מיני אזורים בארץ על מנת להביא את כל הצ'ופרים האפשריים לחיילים, אם זה מגבעתיים, הרבה תרמו מיבנה, רחובות, ת"א ועוד. מאחר ואני מסתובב שם היה לי קל לספק להם. הדבר הכי מרגש שקרה לי במסגרת המבצע הוא שבאחד המקומות שהייתי צריך להעביר בו גדוד פגשתי את בן אחי, יאיר, שהוא לוחם בהנדסה קרבית וזה היה מפגש מאוד מרגש. לראות אותו יוצא כולו מאובק ומלוכלך מהלוחמה בעזה. עוד דבר מרגש קרה לי באחת מהכניסות של יחידת הצנחנים לעזה. פנה אלי חייל ב-12 בלילה וביקש לדבר עם אימא שלו בטלפון, נתתי לו והוא שוחח עמה חמש דק'. למחרת היא התקשרה אלי וביקשה להודות לי על השיחה, היא שמחה שהיא שמעה ממנו לאחר שישה ימים שלא ידעה מה קורה איתו".
עוד מספר בן הרוש כי חזה במנהרות, שהיו הופכות לאיום ממשי על חיינו כאן לולא גילויין וסתימתן על ידי חיילי צה"ל, "אספנו את הכלים שחופרים לגילוי המנהרות אז יצא שראינו אותן וזה מזעזע לראות איך הכל נמצא בשטח ישראל. זה דבר מאוד מפחיד רק לחשוב עליו. ביום שלישי כשהחלה הפסקת האש, היינו באזור נחל עוז והייתה הפגזת פצמ"רים רבע שעה קודם וזה היה מפחיד. אתה כל הזמן מתפלל לצאת מזה ועברנו את זה בשלום.
אבל מה שמניע אותך זה שאתה יודע שהבנים שלנו נלחמים בתוך עזה ואנחנו נמצאים מאה מטר מהם. אתה חייב לספק להם את הכלים כדי שיוכלו לבצע את המשימה כמו שצריך. גם שהיינו צריכים להוציא כלים כדי שהחיילים יתרעננו ולקחת גדודים אחרים שיחליפו אותם, עשינו את זה באהבה כי אין לנו ארץ אחרת".
