מר ביטחון, שחקן נשמה

אל"מ (במיל) אריה איטח מנהל את אגף הביטחון באשדוד מזה כ-13 שנה. איטח מאד מוערך בתחומו ומבצע במסגרת הכנות העיר אשדוד לחירום מודלים נלמדים ומשמש כעיר מדגימה במסגרתה מגיעים אנשים מרשויות אחרות ללמוד.

על קירות משרדו תלויות עשרות עדויות לשת"פים עם גופים בטחוניים שונים, יחידות משטרה, חטיבות צה"ליות ורבים אחרים. בין שלל התעודות והמגנים, מתנוססת תמונתו של צחי בנו, שנהרג בקרב על הבופור בלבנון. אין רגע בחייו של אריה איטח בו הוא לא חושב על צחי, זוכר ומתגעגע, אבל כשהוא בעבודה הוא שם לעצמו מחסומים. לא נותן לשכול ולאבל הפרטי שלו להשפיע על מצב רוחו או חלילה על קבלת ההחלטות שלו.

איטח השתחרר מצה"ל בדרגת אל"מ בשנת 2000, מעט לאחר הטרגדיה המשפחתית בה איבדו את צחי, שהיה חייל בשירות סדיר ושירת בלבנון, שם נהרג מפגיעת טיל במוצב הבופור. זמן קצר לאחר מכן הצטרף לעיריית אשדוד, לתפקיד קצין הביטחון העירוני. באותם ימים העיר נהנתה משקט בטחוני ומהיסטוריה נקיה מארועים חבלניים כאלה או אחרים. למרות זאת שקד איטח על כתיבת תכנית חירום לעיר. "העיר אשדוד הייתה בין הערים הראשונות כשכבר ב-2007 כתבה תרחיש ייחוס לעיר אשדוד", מספר איטח, "התרחיש נכתב בהתייחס לכך כי העיר בעלת מספר מוקדים אסטרטגים והצפי היה כי הירי יתמקד במוקדים האלו מסביב ולא בפנים העיר".

איך התחלתם לטפל בבעיה?

"בנינו מערך התרעה וצפירה בכל רחבי העיר. בתחילה היו 13 צופרים שנתנו מענה בעיקר לימי הזיכרון. כיום ממוקמים כ-70 צופרים בכל העיר ולמרות זאת עד היום יש תלונות של תושבים שלא שומעים את האזעקה אך זה נובע בעיקר עקב שימוש במזגנים, חלונות סגורים, מוזיקה או רעש בבית, שמפריעים למשמע האזעקה".

אזעקה זה רק חלק אחד.

"ברור. הנקודה השנייה הייתה מיגון ומקלטים בעיקר באזורים הישנים בהם יש מקלטים ציבוריים וצריך היה לחדד את הנחיות בעיקר בקרב אוכלוסייה שלא יכולה להגיע תוך 45 שניות".

ומה מבחינת מתן מענה לארועים? הרי לא כל הרקטות יורטו על ידי כיפת ברזל.

"בנינו מערך מסודר המשלב משטרה, ביטחון עירוני, שיטור משולב ופקע"ר. במקרה של נפילת רקטה בעיר ברור לכולם בדיוק מה סדר הפעולות מהרגע בה לוקחים את הזירה, מגיעים לרקטה ומחלצים אותה, מנטרלים מפגעים מסכני חיים ומעבירים את המשך הטיפול לאנשי התפעול והרווחה".

איך זה לגור ביבנה ולנהל את אשדוד בשעת חירום?

"כמעט ולא ראיתי את יבנה במשך כל התקופה! במשך 26 לילות ישנתי במשרד, אשתי הייתה באה להביא לי בגדים ועל מקלחת אני מעדיף שלא לדבר"...

כאב שקול בטח לא היה לך קל. לראות את כל מה שקורה, חיילים שנופלים..

"זה אף פעם לא קל. כל פעם שראיתי לוויה של חייל בטלוויזיה, זה החזיר אותי 14 שנים אחורה, לקבר של צחי. אמרתי לעצמי בצורה חד משמעית 'אם לא תיתן מעצמך 100%, לא תרפא עצמך לעולם' והפכתי את המשבר שלי למנוף. אני לא איש קריירה אלא שחקן נשמה ואני לא עושה את זה בשביל הכסף אלא מתוך תחושה של שליחות".

מה הביא אתכם חזרה ליבנה?

"חזרנו ליבנה אחרי 10 שנים מבחינה רגשית. אנחנו מרגישים מאד מחוברים לישוב, ורצינו גם להיות קרובים פיזית למקום בו טמון צחי, בחלקה צבאית של בית העלמין ביבנה".

אתה מתכוון לפרוש בקרוב לגמלאות?

"יש מחשבות על זה. ברגע שארגיש שיש צעירים וטובים נעביר להם את מקל המנהיגות ונלך לכתוב ספר זכרונות".

אתה רואה את עצמך משתלב במערכת העירונית ביבנה?

"זו בהחלט אפשרות. יש לי הרבה מה לתרום לעיר. אני חושב שיבנה זקוקה לחשיבה מחוץ לקופסא ויכולה להיות הפנינה של השפלה".