הסכסוך על פי שטורך

 כתב וצילם: ברק שטורך

אני אוהב להגיד את מה שאני חושב בזמנים הראויים לכך, תמיד. ובכל זאת, אין לי מושג למה מעולם לא שטחתי בטקסט כתוב או מוקלד את משנתי הפוליטית בשאלת יחסי יהודים-ערבים. בכל אופן אם לכך ערבות אוזניכן, מוטב כי תחדלו מלקרוא כי לא בכך עסקינני וממש צר לי לאכזב אתכם. סתם נו, לא באמת צר לי, אבל למען הסדר הטוב מוכן להודות בפה מלא שהצבעתי עבור ביבי לראשות הממשלה ושאני מכור לשווארמה של חג' כחיל ביפו. או במילים אחרות אוכל אצל ערבים. קצת מבלבל הא? ראיתי שלל פוסטים בפייסבוק אשר מכנים ''בוגד'' אנשים כמוני שלא דופקים חשבון לאפחד ואוכלים איפה שטעים להם רק כי טעים להם. אז בשמי ובשם כל מי שמבין בשווארמות אני אחלוק מספר מילים בעניין: תעיפו את העיניים שלכם מהצלחות שלנו ובמילים אחרות תתעסקו בשלכם. ואם תגידו שזה שלכם כי אנחנו בעצם תומכים בטרור שמאיים עליכם, אז נגיד לכם בחזרה להעביר ת'טחינה ולשחרר. תראו, אין לי בעיה עם מי שאין לו בעיה איתי ובפרט עם חבר'ה שמקפידים להוריד לי מהטופ של הכבש המסתובב נתח שומן כמעט מוגזם בגודלו וצרוב באופן מדויק אשר מפיץ ריח היכול לעורר תאבון גם אצל מתים. ובכלל, אני חושב שמיעוט רשע ומושפע הינו מנת חלקו של כל עם ועדה ובקיצור – חלאות יש בכל מקום. ובכל זאת, מעולם לא יכלתי להיות באמת שלם בדעותיי אלו כי אף פעם לא טרחתי לבדוק את הצד השני על בוריו ומכל הלב. אמנם אני חתיכת תולעת עיתונים, ספרים וגוגל, אך אין מקום ראוי יותר כדי לספוג את האקספוזיציה של שורש הסכסוך הזה יותר מאשר ללכת לרחוב, לדבר עם האנשים, לראות ולהרגיש.  ואם אפשר להוסיף קצת אוטנטיות של איסלאם קיצוני ונהרות של סחלב אז מה רע?? שלא תטעו. לא חשבתי לא תכננתי ולא העליתי על דעתי. בכלל, לו היו אומרים לי בבוקר שלישי עת התעוררתי, שאת הקפה המעורר אשתה באחת מסמטאות אל אקצא שבהר הבית אז הייתי שואל 'מה לקחתם?'.

להתעורר בצפון מדבר יהודה
6 בבוקר, השעון המעורר מתחיל לחפור כדי להזכיר לי שאני עדיין לא גאידמק ושצריך לקום לעבודה. זוגתי שתחייה כבר על הרגליים מחמש. מקצוענות. נכנסת ויוצאת חרש מהחדר, מתקתקת הופעה. מסתכל עליה בחצי עין, משחק אותה ישן כמו אלוף וקולט איך היא לוקחת את הצד של השעון בויכוח, ''מאמי קום שלא תאחר''. הפנמתי את המצב מצוין כי אני בחור ששונא לישון בעיקר בבוקר ולכן כשהשעון המשיך לצלצל הורדתי לו אחת והמשכתי לישון עד שבע וחצי. עוד רבע שעה צריך כבר להיות בדרך ובקושי פתחתי את העיניים. מגרד מהעין כמות צהוב שלא הייתה עוברת מכס, זורק עצמי מתחת לדוש ומצחצח שיניים על מאתיים. ככה זה כשגרים בפרבר ירושלמי. חייבים להספיק הכל חיש מהר לפני שנכנסים, אחרת הפקק מכאיב יותר מאשר תור עגלות בסופר יום לפני ערב ליל הסדר. ולמקרה שלא ספרתי לכם, אז משכנה של זוגתי מוען במעלה אדומים. כביכול זמן נסיעה קצוב  ממרכז העיר, אך העומסים של הבוקר מאריכים אותו לכדי נצח. אבל אל לנו להתלונן, שמנו טרקים במערכת ולקחנו מלא ירקות עם מלח בקופסא לנשנש בדרך. במבה לספורטאים. הקור הירושלמי הרביץ לנו באוטו, אך המוזיקה והמאנצ'ז חיממו את הלב. ככל שהפקק זחל והתקצר בדרך לתחנת היעד במרכזית ירושלים, מאנתי להשלים עם העובדה שהטריפ המשמח של הבוקר עם זוגתי הולך להגיע לקיצו ולכן הודעתי לה חד משמעית ''אמשיך איתך עד שנגיע למקום עבודתך'' והבטחתי שמשם כבר אסתדר בכוחות עצמי. היא שמחה, החליפה נתיב נסיעה ונטלה צרור של גמבות חתוכות מהקופסה. בטן מלאה, מזגן אש, רמקולים שבועטים בראש עם מוזיקה מעולה שמעיפה אנשים במסיבות שגורמות להם לחבק עצים ביער, מה צריך יותר?

שער שכם שמאלה

כבר ראיתי בעיני את האיחור הצפוי לעבודה, אך המוזה דחפה אותי לקיר, קשרה לי ת'ידיים ואנסה אותי להודיע על האיחור שיבוא בעזרת השם. אז נכנעתי והודעתי. מודה שהרגשתי הקלה, אחרי הכל קצת לא נעים להגיד שאתה בכלל חולה מושבת ולא יצאת מהבית כשאתה נמצא בערך 50 קילומטר ממנו בזמן שגשם זלעפות ממטיר לך על הרכב וסקאזי ממטיר לך ברמקולים. תוך שחרור אנחת רווחה הפניתי מעלה מבט מתלהב לנוכח יריעת שמיים רחבה של ענני כבשים. לאחר כמה עשרות מטרים של נסיעה וצוואר תפוס שמסתכל למעלה, נכנס לו לפריים שלט ירוק וגדול שהקפיד לגנוב את ההצגה והמבט, עם אותיות לבנות שהכריזו 'שער שכם שמאלה'. כאן נפל האסימון. זאת ההזדמנות אולי הכי טובה שיש לי לגעת בשורש הסכסוך ולהצליח לפתור אותו אחת ולתמיד. לפחות אצלי בראש. ללכת ולדבר עם האנשים, לראות ולהרגיש. נכון, אחים יהודים שלי נדקרים ונרצחים שם ע''י ילדות בזויות עם קוקיות ומספריים. ונכון. בלי ליווי, שכפ"ץ ואמל"ח רטוב או יבש להגנה עצמית, אף יהודי אחד עם סיבה אמיתית (מגורים) לא יעלה בדעתו להכנס לשם. 50% אחוז שחיטה. תוציאו את כל השוטרים הירוקים והכחולים שעושים שם את עבודתם מאוד נאמנה ופזורים כמו הגנגסטרים היחידים שבאמת שולטים ברובע המוסלמי. רוצה לנצל את הבמה כדי להעביר מסר ולזרוק הרבה אהבה למג''ב ירושלים. אני אוהב אתכם, נכנסתם לי ללב כבר מזמן ושמח שיצא לי לראות ולשוחח אתכם מקרוב. אנשים גברים ברמות הגבוהות. כשהם אכלו גשם זלעפות הם לא ישבו בתוך האוטו וברמקולים שלהם הטרנס היחידי היה זה שניגן המואזין. הקרבה. לויאליות. מבחינתי זה עקרון פשוט – אם זה שלנו אז למה לא. בכל אופן, מלווה במנטרה האחרונה שקראתם, הפצרתי בזוגתי לעצור וכששאלה למה, עניתי פשוטו כמשמעו ''אני רוצה ללכת לטייל בשער שכם''. המלחמה באוטו לא אחרה לבוא.

ההתחלה: מגדל דוד

עכשיו, בואו נשים דברים על השולחן, לנסות לנצח מרוקאית שתקועה בפקק בויכוח כשהיא שלמה עם עצמה ולא אכלה ארוחת בוקר זה כמו לנסות להילחם בצוק איתן על חמור וקרש בידיים. הרגשתי כמו גוליית. ניסיתי להסביר לה שהכל בסדר ואם הצלחתי להשאר פעם אחת בחיים חודש שלם בלי להחזיר לאמא את קופסאות הפלסטיק של האוכל אז הכל קטן עליי. אבל מודה שלעבור לה דוך באמצע הבית באמצע הספונג'ה אף פעם לא היה לי האומץ. זאת כבר משימת התאבדות של ממש. גם 30 מג"בניקים לא היו מעזים. זוגתי השתכנעה ובחשש כבד והרבה אהבה היא התחננה שאשמור על עצמי, הבטחתי שאקיים, נפרדנו לשלום ויצאתי מן הרכב. התחלתי ללכת בלי לדעת לאן בדיוק. מעבר לכביש נישא לו כארי מגדל דוד וחשבתי שזה יהיה מקום נהדר להתחיל בו, סתם בשביל ההרגשה הטובה. הלכתי לאורכו תוך כדי סללום צפוף בין העוברים והשבים. מלא כיפות, כאפיות, מגבעות עם שקיות להגנה מהגשם, קסדות עם רשתות להגנה מפח''ע. יש גם מלא סינים אבל זה לא חכמה כי הם נמצאים בכל חור בעולם. ובקיצור הרבה ראשים ולכל אחד אלוהים משלו. אבינו שבשמיים, ישו, מוחמד וגדי אייזנקוט. אין לי ספק שזה שלי הוא האחד היחיד והגדול מכולם אך זה לא אומר שמותר לי לזלזל באחרים ובאמונות שלהם. סתם מלחמות מיותרות, תנו לחיות בשלום איש איש באמונתו.  צריך לכבד אמונות של אחרים גם אם אני לא מקבל אותן בשום פנים ואופן. להוציא כמובן מרצחים מהאסלאם הקיצוני. הם לא מייצגים אנשים שוחרי דרך ארץ, במקרה הכי טוב הם מייצגים פח שוחר אשפה.

זקן ג'יהדיסט שחור

אחרי מספר דקות החלטתי לקחת את העניינים קצת יותר ברצינות ובקשתי מחייל שהזדמן לדרכי הכוונה מדויקת לשער המיועד. 10 דקות של הליכה לאחר מכן וכבר הפסקתי לראות שלטים ירוקים עם אותיות לבנות. רק כתובות בערבית. הכיפות יצאו מהתמונה נשארו רק הכאפיות. שוטרים לא בכל פינה אבל כמעט. זהו זה, הגעתי לשער שכם. 100 מטרים מהכניסה לשער צריך לעבור גרם מדרגות כדי לרדת מסף המדרכה ולהגיע לפני השער . 30 מדרגות לבנות בזוית חדה יחסית. מראש הכנסתי לעצמי שלא משנה מה יהיה, כל עוד לא שואלים אותי, אני מתנהג כמו מקומי. גם כך, ויזואלית היה לי את כל מה שצריך. כהה עור יחסית, עם זקן ג'יהדיסט שחור ונגיעות שיבה חצופות. התחלתי לרדת מטה וראיתי עיניים חוקרות של חיילים מתבייתות עליי מרחוק. הם עזבו את מקומם וניגשו לכיווני. לא חיכיתי להם והייתי הראשון לדבר ''מה המצב אחים שלי??''  לקח להם שנייה וחצי איחור לקלוט שאני משלהם ולאחר שקיבלו תשובות על מעשיי במקום הם שאלו לשמי. לאחר שעניתי קרה דבר מדהים. ''רגע אתה לא במקרה מיבנה אחי??'' שאל אחד מהם, אז אני רוצה לשלוח ד''ש חם לנאור אזולאי לוחם מג"ב הגברי, תושב העיר שעשה לי את הבוקר באותו היום. עם כל הקסדה והבלאגן שהיה לו על הראש התקשיתי לזהות את הבחור החזק שהיה מתאמן איתי יחד בחדר כושר. לחצתי לו יד חמה ולשני חבריו הלוחמים הנוספים והעברתי בלחץ מסוים וברור את עשרת המטרים האחרונים עד לכניסה לשער. זהו אני בפנים.

נרגילות בטעם תפוח

מצלמות אבטחה מעטרות כמעט כל פינה וקבוצות קטנות של שוטרים ירוקים מוגנים מאחורי מחסום פזורות לאורך הרובע המוסלמי. טרחתי לאחל בוקר אור, שלום ותודה לכל לוחם שראיתי בדרך. וגם ללוחמות האמיצות. מדהים שיש נשים שמוכנות לעמוד בגשם תוך כדי רמה ברורה של סיכון חיים, רק בשביל להבטיח לעוד כמה משתמטים רדודים את החיים הטובים של הים והדאווינים בלי הפסקה לאורך השנים שבסיום התיכון. כבוד גדול, אבל לא להם. המשכתי בטיול, מתהלך בתוך ענן גדול של עשן נרגילות מתוק בטעם תפוח ומתבונן שמאלה ימינה נפעם מחנויות הבגדים שמכרו מאה אחוז בגדים שלא הייתי מנקה איתם אפילו אוטו זבל. בחיי, מי העיוור שמעצב להם את השמלות. מילא על הג'ינסים אפשר להתווכח, אבל גם זה בטח קורה רק כששיכורים. בנוסף למבטים שסרקו את גבולות הגזרה מלפני ומצדדי לא שכחתי לרגע להביט מאחורי. שמא יפתיע איזה מוחמד עם סכין.

המחרוזת שהצילה אותי

לאחר 200 מטר של שוטטות הגעתי לחנות תכשיטים, אם אפשר לקרוא לה ככה. חור בקיר עמוס שרשראות מפלסטיק ומוכר קצת חי בסרט של אוגוסט ויושב בחוץ עם כפכפים. צדה את עיני מחרוזת תפילה משובצת אבנים שחורות אשר הייתה תלויה בסבך מרכולתו של הבן דוד. סבי, רחמים המנוח, היה מקבל כאלו במתנה לאות כבוד מעמיתיו המקבילים במשטרת עזה, ולפיכך התעורר בי געגוע עז לסבא, שגרר אחריו דחף בלתי מוסבר לרכוש לי אחת כזאת. שילמתי עליה עשרים שקלים, אספתי אותה ביד אחת ובשנייה בקבוק קולה מזכוכית בשלוף. בכל זאת צריך להיות מוכן. כאן לא עזריאלי. המשכתי לתור את הרובע המוסלמי לכל אורכו תוך כדי הקפדה הרמטית שלא לפספס אף סמטה אחת, חנות או בלטה. לפרקים של מטרים ספורים הבלטות התחלפו במשטחים של אספלט מתכלה. עוד כמה צעדים ועוד צוות של מג''ב. גרפיטי צעקני בכל הצבעים, דוכני פירות וירקות טריים מכל הסוגים וצבעי הקשת. הרבה מאפיות, קונדיטוריות, ועל הדרך אפשר לראות עוד כמה משפחות לחוצות של יהודים בליווי צוותים של כוחות בטחון מהלכות להן מהר מהר בדרך הביתה. 40 משפחות אמיצות שהחליטו לעמוד על שלהן דווקא במקום הזה. ואין צורך לדון בנסיבות, מבחינתי מצאתי מקום להעריך אותם בלבד. צאו מנקודת הנחה שהמקום הזה הוא האזור הכי חם שמספק הכי הרבה עבודה לכוחות הבטחון שלנו, ליהודים שנרצחים שם אין סיבה אחרת להרצח למעט העובדה שהם יהודים והסבירות שזה יקרה לי ולכם (הקוראים) הרבה יותר נמוכה כי אנחנו גרים בעיר האורות, לא ברובע המוסלמי של שער שכם. חייב לציין שלרגע לא פחדתי. הלחץ שליווה אותי בכניסה אט אט התחלף לאדרנלין ששאב אותי פנימה, לחרוש סמטה אחר סמטה אבל זו לא חכמה אני מודה. בכל זאת 1.95 לגובה 100 קילו לרוחב עם שיער פנים שהקנה לי מבטי הזדהות ואפילו כמה 'סבאח אל חירים' מהעוברים ושבים. המחרוזת ביד רק השלימה את ההופעה.

חיים משוגעים באל-אקצא

כשהתקרבתי ליציאה מכוון צדו השני של השער, חלפתי על פני בחור צעיר שישב בצד על שרפרף וחכך ידיים בהנאה מעל מקלעת גחלים בוערת וקטנה העשויה מפח. ניחשתי שהוא סטודנט בן 30, שמחפש רגע של אומץ כדי שהוא יכול לעשות מעשה, להכנס לכלא ולהוציא תואר על חשבוננו. כשהגעתי סמוך למקום מושבו הוא הרים מבט ולא השפיל אותו לרגע אחד. בחן אותי מעולה, הסתכל לי בעיניים. המשכתי ללכת ונעלתי אחיזה על בקבוק זכוכית שהיה לי ביד. לפתע פנה אליי בערבית, הקול היה עמום אז הנחתי שהוא נשאר במקום ולא הוסיף ללכת אחרי. הסתובבתי ושאלתי ''אר יו טוקינג טו מי??''. יס, הוא דיבר אליי, סימן לי לבוא. ניגשתי אליו הוא נעמד. שאל אותי מאיפה אני. ''מיוון''. באנגלית מושלמת הוא סיפר לי שהוא ראה אותי הולך חוזר ויוצא מכל סמטה אפשרית. הוא לא ידע שבאתי לטייל, חשב שהתבלבלתי ואז שאל (באנגלית כמובן) אם נהניתי באל-אקצא. מהשאלה שלו הנחתי שהוא מניח שאני מוסלמי. לא נעלבתי ועניתי לו ''כן מאוד''. מה זה מאוד, חיים משוגעים באל אקצא, ממש לונה פארק מעיינות עין גדי. הוא שאל משו פוליטי על מצב המהגרים באתונה ודפקתי לו חרטות שאין לי מושג מאיפה הבאתי אותן. אגב מסתבר שצדקתי, הבחור בן 31 סטודנט. אין לי מושג אם הוא מתכנן מהלך כדי להיעצר ולאכול על חשבוננו אבל לי הוא רק רצה לעזור. ''אני שמח לשמוע שהיית באל אקצא מוקדם בבוקר כי עוד רבע שעה היו סוגרים לך את שער הכניסה להר הבית ולא היית מספיק לעלות, כל הכבוד לך''. הוא אשכרה שמח לשמוע שהייתי שם. ואז מה אם גם זאת היתה חרטה. רציתי שיחה קולחת שתזרום בלי סימני שאלה מיותרים. הודיתי לו על תשומת הלב והלכתי לשלום, אם אפשר לקרוא לזה ככה בשער עכו.

אף אחד לא יעצור אותי

לפתע תהיתי עם עצמי על מה כל הרעש, מה כל כך שימח אותו בלדעת שגם אני ביקרתי ב'אל מסג'ד אל אקצא'. נזכרתי שסיפר לי על כל החאג'ים והמי ומי שמסתובבים שם, מטיפי אסלאם קיצוני ושאר מחבלים פוטנציאלים אחרים. ואז חשבתי לעצמי – או !! זה בדיוק מה שאני צריך. אמר לי רבע שעה? נשארו לי 10 דקות להגיע לכניסה להר לפני שייסגר. התחלתי לרוץ עד ליציאה משער שכם. מרתון ברובע המוסלמי. מגיע למסוף בדיקה ביציאה מהשער וקולט תור של ארבע מאות אלף סינים. מילא היו שונים אבל כולם אותו דבר וזה מאוד משעמם. בחוצפה ישראלית עקפתי מימין את כל הנינג'ות ולמבט דרוך של מגבניק זרקתי ''אל תדאג אחי אני משלך''. עוד חמש דקות סוגרים את השער, עברתי לכמעט ספרינט. מרצפה בולטת גרמה לי להחליק בפראות ומהצד ניתן היה לחשוב שאני איש משועמם שרץ ליד הכותל ומנסה לעשות סלטות. ''לאט לאט'' פנה אליי יהודי דתי מבוגר שהיה קרוב. חייכתי אליו בעומדי, הודיתי ואיחלתי לו בריאות. מעניין אם גם הוא חשב שאני מוסלמי. עוד שלוש דקות וסוגרים את הכניסה להר, אני כבר רואה את המסוף לפני, הכל בסדר, הספקתי להגיע בזמן. מציג תעודה לשוטרים המופתעים ומסביר להם שהכל בסדר. יצאתי מהמסוף, הלכתי לכוון שער הכניסה להר וחיכיתי בתור עם עוד כמה צברים בהמתנה לליווי. מסתבר, כי זה ברור שיהודים מורשים לתור את ההר רק באזורים המורשים והמיועדים להם, בליווי צמוד של כוחות בטחון מלפנים ומאחור ובקבוצות קטנות (על כל אחד משלנו ראיתי שני שוטרים כחולים לפחות). ידעתי שאם אעלה עם ליווי משטרה אז אפסיד את כל הכיף ולא אגיע לכל המקומות המוגבלים שעיניכם רואות בתמונות, פשוט כי לא היו נותנים לי. חוצמזה שבאתי לכאן כדי לשאול את הצד השני מה הוא חושב, לא את הצד שלי. אחרת הטקסט שאתם קוראים היה משעמם וצפוי. לא הייתה לי ברירה, יצאתי מהתור לליווי והתחלתי ללכת ברגל עצמאית לכוון השער. לפתע שמעתי צעקה משוטר שעמד במוסף וקרא לי לסור חזרה מיד ולהמתין לליווי. באינסטינקט של נוכל מדופלם עניתי לו ''איי דונט ספיק היברו''. אמר לי לחכות והלך לקרוא למישהו שמבין אנגלית קצת יותר טוב ממני. לאחר תחקור קצר האמת היחידה שנשארה למתשאל בראש היא שאני תייר נוצרי מיוון והכל בא על מקומו בשלום. ''הכל בסדר מותר לו לעלות לבד''. לא האמנתי שזה עבד, כמעט ואמרתי לו ''תודה גבר''.

סרט עוצר נשימה

המשכתי ללכת על גשר מעץ עבה ומסוכך מכל הצדדים. משמאלי הכותל האדיר ולפני אלאקצא. ואם זה לא גשר צר מאוד אז מה כן. שוב סינים שמתלהבים משטויות ומצלמים אפילו את הרצפה של הגשר. אפילו המאבטחים שהיו איתם אמרו להם שזה מספיק ושצריך להתקדם. עברתי ביניהם כמו כדור באולינג. זוזו הצידה רק תנו לי כבר להגיע. והנה הגעתי. גבירותי ורבותיי, הר הבית. ברגע אחד כל הפחד מדקירות התחלף בתחושת זהות לאומית ומחויבות לדגל. אני יהודי, ישראל זה הבית היחיד שהיה ויישאר לי ואף אדם לא יכול להגיד לי איפה להיות, אני ילד גדול, עם כל הכבוד לפוליטקאים שאני לא מכבד בכלל. הם לא מבינים בהנחיות באמת, אבל יודעים מתי יש קוסקוס במזנון של הכנסת. בזה הם אלופים. אז מי צריך אותם בכלל? אני צבר אש, אלוהים תמיד איתי וזה מספיק. את בקבוק הזכוכית השארתי מאחור. פוסע פנימה בצעדים ראשונים שעשיתי ברחבת ההר ונכנס לסרט עוצר נשימה.

ניקוס היווני

כיפת הסלע הנוצצת והמפורסמת מהטיולים השנתיים ביסודי לירושלים שעטופה בשיש מהודר ומכוסה בכיפה עצומה מזהב הייתה במרחק נגיעה מצד שמאל שלי. מבנה מהונדס אדריכלית להפליא שהיה פרי יוזמתם של השליטים המוסלמים במקום לפני ימבה זמן. לימיני מסגד אל אקצא, מבנה עצום בגודלו ובעקרון המקום שסביבו עושים את כל הרעש. שורות שורות של מתפללים נראות כמו פסיפס מפוזר עם צבעים לא קשורים. זה מה שקורה כשקונים בגדים בשער עכו. ולפני הכוס, מעין מתקן רחצה לכפות רגליהם של הבני דודים לפני שהם נכנסים להתפלל במסגד. חזרתי לנשום באופן סדיר כשלפתע, איך לא, שוב ניגש אליי בחור מקומי. הוא היה נראה הרבה פחות נחמד מהסטודנט של שער עכו והוא חקר אותי בטון אגרסיבי מי יישמע ביאסתי לו את ראמאדן. עדיין לא נלחצתי. ראיתי מלא מג"בניקים בטווח קרוב מספיק שיכול להעיף לו את הראש בירייה לא מסובכת. אבל עדיין סתמתי את הפה ולא הוצאתי מילה בעברית. אחרת היו מחזירים אותי הרבה אחורה תכף ומיד וככל הנראה שהיו עושים לי נו נו נו (על לא עוול בכפי, אמרתי לכם – זה גם שלנו). ממש לא רציתי להרוס לי את החוויה כשבדיוק התחיל הכיף אז לא חבל?? הבחור שתחקר התעקש לדעת על העיר אתונה (מהקשקושים שסיפרתי על מקום מגוריי)  ועבדכם הנאמן נתן לו בראש וענה על כל שאלה בול. למה? כי גרתי שם שנה ואני מכיר כל מילימטר בעיר הזאת. הבחור לא הסתפק בתשובות שלי וקרא לבן דוד אחר. גם הוא שאל שאלות שלהן קיבל תשובות מדויקות. להם סיפרתי שאני לא אסלאמי אלא נוצרי. בן לאב מצרי שהיגר ליוון והתחתן עם אמי האיטלקייה, ולאחר שנולדתי הוא ברח מהבית ולכן גדלתי וחונכתי כנוצרי.

מדריך פרטי ב-50 ש"ח

מיותר לציין שכל זה חרטה בפיתה. המסבחה השחורה שהחזקתי ביד (מחרוזת התפילה) צדה את מבטם. אחד מהם אף פירגן לי באנגלית טובה יותר משל הסטודנט. כנראה הניחו שמישו פה בא להזדהות איתם, לא הכבידו ולבסוף שיחררו, שמח שקניתי את המחרוזת ואני אוהב אותך סבא. ובכל מקרה תעזבו מה הם אומרים, אני אומר שזה כבר 2-0 לטריפולטאי נגד האיסלאם הקיצוני. ממש טוב הולך לי היום אז ניסיתי את מזלי וביקשתי מאחד מהם שיבוא לטייל איתי במקום ואולי יסביר לי קצת כי באתונה לא קולטים אל ג'זירה. הוא שלח אליי מכר שלו שעמד לא הרחק משם וניגש לפשר קריאתו. המכר שמע שאני מבקש עזרה ודרש 200 שקלים. אני דרשתי שילך לחפש את החברים שלו. אמר לי 150 אמרתי לו שאני הולך, אמר 100 עניתי שהוא לא אח. סגרנו על 50 והתחלנו לטייל. עובר ליד קבוצת שוטרי מג''ב ושומע אותם מסננים לעברי אחלה קללות שבעולם בגלל טעות בזיהוי. הייתי גאה בהם מאוד. לא הייתי נוהג אחרת במקומם ולבטח שהייתי מקפיד לנבל פה בעבור כל אדם עם דפוסי מראה זהים לשלי בזמן שירותי בצה''ל וגם לאחר מכן, בפרט אם הייתי רואה אותו מטייל בסבבה ונהנה בזמן שאני מסריח מזיעה מתחת לאפוד. וזה בדוק. תשאלו את דוקטור פישר.

אדרנלין ללא הפסקה

בכל אופן שמרתי על זכות השתיקה כי יוונים לא מבינים עברית והמשכתי ללכת עם מוחמד. קשקשנו על שורש הסכסוך והוא סיפר לי בגאווה את עמדתו. מאוד רציתי לטפל בו כמו שטיפלתי בשעון המעורר הבוקר אבל הייתי חייב להתאפק. הסביר לי בפורטרוט שאין שני לו על כל מבנה, קיר או חתיכת שיש שהייתה במקום. מקצועית הוא אחלה מדריך שבעולם ואני מודה שבלעדיו אין סיכוי שבעולם שהייתי מהלך שם לבדי ומגיע למסגד (כמובן שלא נכנסתי פנימה) או זוכה לתמונות שהן חוויה לכל החיים. אנושית הוא היה אדם נעים הליכות עם הבל פה שיכול להעיר מתים. אסלאם קיצוני מתיר רצח יהודים אך אוסר על צחצוח שיניים מסתבר. חרשנו את כל הפינות, ודאגתי לא לפספס אף אחת מהן. האדרנלין מיצה את עצמו כבר מזמן ובמחזור הסרטונין זרם לי קצת דם. הרגשתי טוב. נחה עליי המוזה. וגם אם קצת עצוב לחזור מטיול שנתי צריך לדעת שכל יום כיף חייב להגיע לסיומו. פניתי לחברי החדש וביקשתי שילווה אותי לכוון היציאה לכותל המערבי, ובדרך עוד הספיק להכיר לי שני שוטרים ירדניים אשר איבטחו את מתחם כיפת הסלע ''זה ניקוס חבר שלי מיוון, הוא איש נחמד מאוד שרצה ללמוד על הדת שלנו והגיע לטיול במיוחד מאתונה'', סיפר למשמע אוזניהם הנלהבות, ואני אמרתי לעצמי בראש ''זבביר יא טמבל תגיד תודה בכלל שאתה פה''. נפרדתי גם מהם לשלום והמשכנו לכוון היציאה.

תם הטקס

הוא הזמין אותי לקפה באחת הסמטאות של הר הבית. מיותר לציין שזה היה הקפה הטוב ביותר אשר בושל מאז ומעולם. הגישו לי שרפרף בגובה מילימטר וחצי עם שולחן עוד יותר נמוך ואמרו ''תפאדאל מיי פרנד''. הדליקו נרגילה והניחו מגש כסוף קטן ועגול על השולחן שהוצב אל נגד עיני ועליו כוס קפה בוערת ולידה כוס מים לצינון. תוך כדי דו שיח והודיה אחרונה שאל אותי מוחמד למה דווקא בחרתי לצאת דרך השער הקרוב ביותר לכותל אז עניתי לו שהסקרנות הורגת אותי והוא אמר שהוא יכול להבין ושאם עשיתי את כל הדרך מיוון עד לפה אז למה לא בעצם. ואז הוא כבר לא היה אח ואמר לי (באנגלית כמובן, כמו כל היום הזה בעצם): ''אתה יכול אז אולי כדאי באמת שתלך לשם כי אתה יכול, אתה לא כמו היהודים, אתה זכית. אינך ישראלי ולכן אתה יכול ליהנות מכל העולמות. שלהם וגם שלנו. אתה עכשיו תחזור ליוון ותספר לכל החברים שלך על החוויות בפלשתין והיהודים לעולם לא יוכלו לחוות את מה שאתה זכית לו''. פה נגמר הטיול שלי.

ארוכה הדרך הביתה

נעמדתי על שתי רגליים ועניתי לו בעברית ''תודה רבה על הכל יא בויה, יש לי עוד חצי שעה אוטובוס לתל אביב ובעזרת השם מתישהו בירושלים הבנויה''. מוחמד כבר לא היה נחמד בכלל. הוא היה לבן וכוס התה שלו נותרה כמעט מלאה. 3-0 לטובתי וניצחון מוחץ לקדאפי על מוחמד, שהשאיר את הכסא שלו ריק ועף משם כמו גולית. האמת שלא נותר לו לעשות דבר כי הייתי קרוב למסוף היציאה ונוכחות ענפה של שוטרים כחולים וירוקים נרשמה במקום וגרמה לי להרגיש הרבה יותר בטוח. צחקתי בלב. נתתי כיף למגבניק אחרון שראיתי ובשעה טובה עברתי דרך שער היציאה מאל אקצא. כשפניתי שמאלה, תכף ניצב לנגד עיני הכותל המערבי שלנו שהוא אך ורק שלנו. הלכתי להגיד תודה לבורא שהכל עבר בשלום וביקשתי ממנו שישמור על כל עם ישראל ויכשיל את הפועל באר שבע. הם עוד יכולים לקחת למכבי את העונה. המשכתי את הדרך חזרה ליבנה שהיתה ארוכה מנשוא ומלאת פקקים והחלק הגרוע שנגמרה לי הבטריה באייפון. בדיוק המצבים האלה שגורמים לך לגלות עניין היסטרי בכתבות שלא מעניינות איש, מודעות אבל או טבלת ערכים על שקית ישנה של במבה. אני באוטובוס מה כבר יש לעשות פה. כשהגעתי ליבנה אמי היקרה רצתה לבדוק שאני בריא ושלם והכל בסדר. ישבתי איתה והראיתי לה תמונות שיתפתי חוויות. אמרתי לה שהיה לי כיף, חוויתי ועוצמתי. סיפרתי לה שאין על ארץ ישראל ושאני שמח להיות יהודי. הייתי גאה בכל הטיול הזה והיא הקשיבה ואמרה שהיא שמחה לשמוע. ואז הוסיפה מתוך תקווה מהולה בחשש  שהיא לא הייתה רוצה לראות אנשי צבא ושב''כ שיגיעו אליה הביתה  כדי לחקור ולשאול כל מיני שאלות. ניסיתי להגיד לה שאין סיכוי אבל אמא זאת אמא. אז בקיצור: שוטרים חיילים ואנשי מערכת בטחון יקרים שלום רב! קוראים לי ברק ואני גר בשרון 84. עשיתי משהו שאולי לא חוקי לעשות אבל אני שלם עם עצמי. גם אתם עושים הרבה דברים לא חוקיים עם עצמכם וזה בסדר. בכל מקרה אם בא לכם להרגיע את אמא שלי אז תעשו לה טלפון תגידו שהכל בסדר ושאתם לא הולכים לעצור אותי. הולך? ואם אחרי הכל אתם מסכימים איתה ורוצים לבוא אליה הביתה כדי לחקור לחפש ולשאול – תעשו לעצמכם רק טובה אחת. אם היא שוטפת תכנסו מהסלון.


שבת שלום חזק ומבורך ועם ישראל חי !