בצניעות, בשקט ובאהבה

"אלי מאוד יחסר לי הוא היה חבר קרוב שלי", סיפר הבוקר יו"ר רוטרי יבנה חי עזריה.

בליל שבת נפטר הרוש (65) לאחר מאבק בן שבועיים במחלת הסרטן.

בעברו היה הרוש רב סרן בצה"ל ולכן מכן עבד באלתא מערכות.

"אלי היה אדם מאוד פעיל בנושא הנתינה לחברים ואחרים. הוא היה חבר במועדון רוטרי, חבר הנהלה בעמותת 'אנוש', הוא וכל בני המשפחה, מדובר בעמותה לנפגעי נפש ביבנה.

 בנוסף לכך, הוא חנך שני תלמידים בבי"ס האורן, אלו שני נערים בכיתה ח' והוא חנך כל אחד בנפרד. הוא לימד אותם מתמטיקה ומקצועות נוספים, אך מעבר ללימודים הוא שימש להם כאח בוגר, כי אבא יש רק אחד. לאחד הילדים הוא אפילו חגג בר מצווה משפחתית כי ידו לא הייתה משגת.

הוא היה נותן בסתר, מעשר מכל הכנסותיו היה נותן לאחר. הוא סייע לחיילים במבצע צוק איתן וכל מי שפנה אליו לבו היה פתוח. הוא עשה הכל בצניעות, בשקט ובאהבה.

ממה נבע הרצון לסייע בכל עת?

"מהאישיות הגדולה שלו. זה אדם שגדל במשפחה מרובת ילדים והגיע למה שהגיע בזכות עצמו. בכלל, כל אחיו וגם ילדיו הגיעו להישגים מרשימים, התחושה הייתה שהוא חייב לתת לחברה שהוא קיבל ממנה כ"כ הרבה".

הייתם חברים?

"היינו שכנים, חברים, אוהבים, לא במובן הרומנטי כמובן, והכל. הייתי איתו בכל פרויקט, לכל דבר הלכנו יחד. הוא נפטר אחרי מאבק קצר במחלת הסרטן. לפני שבועיים הוא אושפז עם כאב בטן ומאז מצבו התדרדר. זה כאב עצום לכולנו, הוא יחסר".

באילו מקומות?

"בכל דבר שאני ארצה לעשות. הוא תמיד היה שותף, הוא היה שותף מוביל, לפעמים הוא לקח אותי קדימה ואני אותו, הוא היה איש משפחה מדהים משכמו ומעלה".

"השאפתנות וערכי משפחה אלו הדברים שהיה לאבא הכי חשוב להעביר הלאה", מספר הבן ליאור (34), "הוא גם נורא ויתר על עצמו בשביל האחר. הוא נפטר ממחלת הסרטן בחלל הבטן, כשלמעשה הוא נפטר שלושה ימים לאחר רגע הגילוי. הדילמה הכי הגדולה שלנו הייתה מה אומרים לאדם שאתה לא יכול לסייע לו, כי זה היה סרטן בחלל הבטן ללא מרפא ולא ידענו איך להתמודד עם זה. אני לא אשכח לעולם שהגיע מישהו לבקר אותו, הוא היה כבר כחוש וחלש, והוא כ"כ רצה לכבד את הבן אדם שהוא אזר כוחות כדי לארח אותו. אני הייתי נוכח בחדר והוא אמר לו 'תראה, לקחו ממני דגימה לפני 72 שעות ועדיין לא נתנו לי תשובה, הוא היה אדם אינטליגנט, הוא הבין שאנחנו מתקשים לתת לו את המידע אז הוא לא נתן לנו להתמודד, זה כ"כ אפיין אותו לא להערים קושי".

"אבא עלה לארץ בגיל 9 ממרוקו, הם גרו תחילה בראשל"צ והוא למד בפנימייה ולאחר מכן בטכניון. הוא היה קצין בחיל האוויר 24 שנים. הוא היה אדם שאפתן שרצה להתקדם, הוא למד לתואר ראשון ושני, הוא היה איש מסורתי ואחדות המשפחה והנצחתה היו חשובות לו. לאחרונה הוא הכיר אדם מאוקראינה שפגש בו פעמיים ולאחר מכן האדם נפטר. אבא החליט שהוא מנציח אותו בבית כנסת והקטע הוא שאני אפילו לא בטוח ביהדות שלו, אבל כזה אדם אבא היה".

איך התחושות? איך אתם מתמודדים?

"מאוד קשה לנו. היינו מאוד קשורים, הוא היה סבא לתפארת, הוא היה לוקח כל בוקר את הנכדה על האופניים לגן, הוא היה אדם שכל מה שהיה חשוב לו זו הידיעה שלכולם טוב".

את ילדותו כאמור, העביר אלי ואחיו, שבעה במספר, בראשון לציון עד לרגע שהסב החליט לשלוח את ילדיו לפנימייה. "בדור של היום לשלוח לפנימייה ישר משתמע במובן שלילי אך הוא אמר להם, אני יודע שקצרה ידי מלתת לכם, אבל אני מעניק לכם דרך, לכו, תלמדו ותתפתחו, ובאמת אחד אחד הם שאפתנים וכולם יצאו מלומדים וזה מה שהוא הנחיל לנו".

בין האם לאב מתאר ליאור עמד קשר מעורר השראה ומיוחד במינו. "אמא איתו מגיל 14, זה נורא מפתיע כי הוא דתי ממרוקו והיא חילונית אשכנזייה, היא לא באה מרקע דתי או עדתי דומה, והוא החליט שהוא לומד את התרבות. אז הוא היה אדם שידע יידיש קרוא וכתוב, כך שתמיד סבבו אותו אנשים מגוונים. הם סעדו בביתם את הסבתא ניצולת השואה עד גיל 94, הם היו זוג שנדיר היום לראות, מגיל 14 אוהבים. כל הזמן אומרים לאמא שלי איבדת בעל יקר, אז היא עונה איבדתי חבר יקר".

את מורשתו ההתנדבות הם מתכוונים להמשיך. "אמא מתנדבת באנוש וכולנו פעילים שם לא בצורה תדירה אבל בפעילויות מיוחדות, לדוגמא אחותי עזרה בארגון בר מצווה, אני הנחיתי אירועים, אך אמא שלי מתנדבת תדיר".

ישנה מחשבה על הנצחה?

"בהחלט, אנחנו חושבים להנציח אותו אך לא ידוע כרגע איך. מה שחשוב לנו כרגע הם הילדים שהוא חנך אותם. בשלישי בערב היה פה אחד הילדים, והוא אמר שהוא היה אבא שלו לכל דבר, אז מבחינתנו נצטרך לחשוב איך אנחנו דואגים לו".

הרוש הותיר אחריו אישה, ארבעה ילדים ותשעה נכדים. יהי זכרו ברוך.