"לבית שלנו לא ייכנס עצב"
27.10.16 / 21:41
מעט יותר משלוש שנים חלפו מאז איבדה מירי וזאני את בנה חיים, שהיה רק בן 16. במקום לשקוע בעצב ואבל אינסופי, בחרו מירי ומשפחת וזאני להיות תמיד בשמחה ולעשות הכל כדי לשמח את מי שנקרה בדרכם. בראיון ראשון מאז המקרה, מספרת מירי על הילד שהיה, על הגעגוע שהזמן לעולם לא ירפא, על התחושה כי חיים תמיד איתה, על כך כי אין שום דבר מקרי בעולם ועל איך הפך בית הטבע שלה למוקד עליה לרגל למי שצריך ייעוץ, ולא רק בענייני תזונה
מאת: אוהד צויק
צילומים מאלבום פרטי
היה זה יום שבת רגיל בבית משפחת וזאני בנווה אילן. שקט, שלווה, כל אחד היה עסוק בענייניו. חיים שהיה בן 16 וחצי התעורר יחסית מאוחר מהרגיל, אכל ארוחת בוקר, נשכב בסלון ושלח לחברתו הודעת טקסט. "הגזמתי היום, ישנתי עשר שעות, איזה בזבוז של שבת טובה. בחיים שלי לא ישנתי עד 12 בצהריים. אני מחפש מי שיבוא איתי למכון כושר, אבל אני לא בשיא המוטיבציה להתאמן, אני מעדיף לראות אותך". היא ענתה לו לא לוותר על האימון בגללה, אבל חיים כתב לה, בשעה 13:53, את מה שיתברר כמסרון האחרון: "אני מעדיף לראות אותך מאשר ללכת למכון הכושר". ואז, ללא הודעה מוקדמת, הפכו נשימותיו של חיים לכבדות מאד ולאחר מספר שניות פסקו לחלוטין. בבית החלה היסטריה, כוחות הצלה הוזעקו למקום ומאמצי ההחייאה נמשכו זמן רב, אך ללא הועיל. חיים וזאני, הנער החזק, הבריא, הספורטאי, עצם את עיניו ללא התראה מוקדמת, ללא סימני מצוקה וללא סבל. בבית החולים התקשתה מירי להיפרד מבנה, למרות שידעה והבינה את שארע. "ישבתי ליד חיים ובמשך שעתיים הסתכלתי עליו ולא הפסקתי לבכות", משחזרת מירי, "אמרתי לו 'חיים, אני אנשום בשבילך יותר חזק, רק תחזור, תקום, תגיד לי אמא, סתם צחקתי איתך, שיחקתי אותה ישן', אבל הפעם זה לא היה בצחוק". מירי הניחה את ראשה על חזהו החסון של חיים, ואז בתה באה ואמרה לה "אמא, תסתכלי על הפנים שלו, תראי את החיוך שלו. ככה הוא רוצה שנזכור אותו". באותו הרגע החליטה מירי, שאת החיוך הזה היא תמשיך לנצח.
"מאז המקרה אני מרגישה שיש שליחות לכל בן אדם", מספרת מירי וזאני על השינוי הגדול שעבר עליה בשלוש השנים האלה. "תמיד הייתי אדם מאמין אבל זה פקח לי את העיניים לדעת כמה דברים יש בעולם הזה שאנחנו קטנים מדי מכדי להבין אותם. מאז המקרה נחשפתי להרבה יותר מקרים קשים של אנשים שבאו דווקא אליי. אם זה מירושלים, מאזור המרכז או מהדרום. ואני אומרת להם למה דווקא אליי והם ענו 'אמרו לנו שרק את יכולה לעזור לנו'. זה בזכות זה שאני עברתי משהו שמעצים אותי ואני יכולה לתת מננו לאנשים אחרים".
את משדרת המון עוצמה יחסית לאמא שאיבדה את הבן שלה.
"כן, עם כמה שכואב וקשה מבפנים וכל יום יש את הצביטה הזו בלב והמחשבה של איפה הוא היה היום ומה הוא היה עושה בצבא... כל הזמן אמרו לי 'הוא יהיה ראש ממשלה הילד הזה. הוא יהיה המנהיג הבא'. הוא ילד שידע הכל, המורה תמיד אמרה לי 'כשחיים מדבר אני שותקת' וגם אני תמיד הייתי מתייעצת איתו. אז אמרתי 'וואלה זכיתי במלאך. מלאך שהגיע ל-16 שנים והגיע הזמן שלו ללכת'".
את מרגישה שאת ממשיכה את דרכו?
"אני מנסה להגיע לנתניה הזו שהייתה לו, לאהבה הזו לזולת שהייתה לו, להסתכל על האחר ממקום שווה ולא מגבוה. כשנוי, אחותו הגדולה הייתה יושבת עם חברות ולומדת לבגרות במתמטיקה הוא היה בא ופותר להן את התרגילים. היא הייתה אומרת לו כל הזמן 'זה לא פייר, אתה כל כך חכם וזה בא לך בקלות' והוא היה עונה לה בשיא הצניעות 'לא לא, את אחותי הבכורה, את תמיד תהיי לפניי'".
מאז פטירתו של חיים עברה משפחת וזאני שינוי רציני באורח החיים. הם החליטו להוריד הילוך, להפסיק את המרדף האין סופי ולתת יותר תשומת לב לנפש ולגוף.
"יש לנו את הכל בטבע אבל אנחנו צריכים לדעת מה לתת לכל אחד, איך להשתמש בכל דבר בצורה הנכונה", מסבירה מירי, "אבל הכי חשוב זה לזכור שאם קמת בבוקר זה לא מובן מאליו, זה דבר גדול שקמים בבוקר, זה דבר גדול שהעולם זורם, שהציפורים מצייצות והשמש זורחת. יש משהו אחרי זה".
עברתם שינוי רציני.
"אנחנו רצים, עובדים וממהרים, ופתאום המקרה הזה הביא אותי להבין שלפעמים צריך לדעת לעצור ולנשום. לעשות הכל בצורה נכונה, רגועה ושקטה ולא בלחץ. הדברים מסתדרים כשאתה רגוע ואתה שלו. אני אספיק את כל מה שאני צריכה לעשות. לקחת פסק זמן ולתת תשומת לב גם לנפש שלי".
תני דוגמא.
"אם ביום שלישי אני לא עובדת אחה"צ אז אני לא עובדת כי זה היום שבחרתי להקדיש לילדים שלי ולא משנה מה. אלו דברים שלא היו בעבר כי כל הזמן חשבתי שאני צריכה להספיק ואני צריכה ללכת ואני צריכה לעשות. אבל לא, היום זה לא ככה, היום זה היום של הילדים שלי ואני אשב איתם, אוכל איתם צהריים, אשאל אותם לשלומם, אלך עם יהונתני שלי לגן השעשועים ואשחק איתו".
יהונתן הגיע ברגע הכי לא צפוי מבחינתכם.
"יהונתני הוא נס שפקח לי את העיניים. ישבתי שבעה, הדר כבר הייתה בת 9 ואני חשבתי לעצמי שהנה אני כבר בת 40 וסיימתי את הסיפור של להביא ילדים ולגדל ילדים, ואחרי שכולם הלכו הרגשתי שאני לא יכולה להרים את עצמי על הרגליים, הגוף לא מתרומם... אמרתי אוקי, חשבתי שזה בגלל חולשה מצטברת מימי השבעה והחלטתי ללכת לעשות בדיקות דם".
ואז גילית הפתעה גדולה.
"עשו לי בדיקות דם והרופאה שלי המליצה לי גם לעשות אולטרסאונד, ואני הייתי כל כך מעופפת באותם ימים ואמרתי בסדר, שיעשו אולטרסאונד, מה זה כבר יכול להיות. הרופא עשה אולטרסאונד ופתאום הוא התחיל לבכות, אומר לי 'יש חיים חדשים בגוף שלך'. גם אני התחלתי לבכות וגם הרופאה שלי שבאה איתי התחילה לבכות ואז היא אמרה לי 'כשגאון הולך גאון אחר מגיע, ואת זכית. עכשיו קומי ותתאפסי על עצמך כי את צריכה להביא חיים חדשים לעולם הזה'".
איך הצלחת להתמודד עם כל הטלטלה הרגשית הזו?
"אני זוכרת ששכבתי במיטה ואמרתי 'ריבונו של עולם מה אתה רוצה ממני? איך אני אמורה להרים את עצמי עכשיו, כשרק קמתי משבעה. מאיפה יהיה לי כוח?' והוא נתן כוח, והוא שלח לי כל הזמן סימנים מחיים שלי בכל מיני צורות, סימנים שאמרו לי שהוא כאן לידי והכל בסדר. ופתאום אני מבינה שיש דברים גדולים פה בעולם הזה ויש שליחות לכל אחד".
גם חיים היה שליח?
"בהחלט, ואני הבאתי את השליח הזה שהיה צריך לעשות פה דברים ולהזיז פה דברים, הוא היה צריך לגרום לילד הזה שיחזור לשחק כדורסל והיה צריך להחזיר את הילד ההוא לספסל הלימודים והיו כל מיני סיפורים שילדים סיפרו לי בדיעבד. הוא פשוט היה צריך לתקן פה דברים".
והיו לו את היכולות האלה?
"הוא היה ילד מבריק. המורה שלו לאנגלית הביאה במהלך השבעה את העבודה אותה הגיש, שאני בכלל לא ידעתי שהוא סיים, והיא אמרה לי שהוא הגיש כבר בתחילת החופש כדי שיהיה לו זמן לעשות דברים אחרים בחופש. היא מגישה לי את זה ואומרת שהוא כתב מאמר באנגלית, ברמה של 7 יחידות, על מהות החיים. היא סיפרה לי מה הוא כתב ולא היה לי הרבה מה להגיד. פשוט מדהים".
מה שהקל על מירי וזאני את ההתמודדות עם האובדן היו סימנים שקיבלה מחיים. סימנים שלדבריה עזרו לה להבין כי הכל בסדר איתו, והוא עדיין כאן לידה, גם אם לא בצורה הפיזית, הגשמית.
"היו לי המון סימנים ממנו", מסבירה מירי את התחושה. "באחד הימים שאחרי ההלוויה ישבתי ואמרתי 'חיים אני הבנתי שהיית צריך ללכת, אבל אני רוצה לדעת שהכל בסדר איתך, איפה שאתה לא נמצא, אני רוצה משהו, תבוא לי בחלום ותסמן לי שהכל בסדר, כי אני עדיין אמא אנושית שרוצה לדעת שהכל בסדר איתך' ואני זוכרת, ישבנו שבעה, בדיוק הגישו לנו ארוחת בוקר והטלפון שלי היה לידי. לא הייתי עונה להודעות כי לא הייתי מסוגלת ואני מקבלת פתאום התראה בטלפון למעלה, עם חץ להורדה, ואני רואה 'חיים וזאני'. פתחתי וראיתי משהו על משפטים, אז נתתי לגיסתי ואמרתי לה שכנראה שלחו לחיים משהו לגבי לימודי משפטים ושתענה להם שאנחנו לא מעוניינים וזהו, אז גיסתי מסתכלת ואומרת לי שזה כתוב מאת חיים וזאני ואין מספר טלפון או משהו, רק חץ הורדה מאיפשהו.
"אני מסתכלת וקוראת, ורואה שזה מאמר שהוא כתב בכיתה ג' כשהיה במחוננים, מאמר בו הוא כותב למה להורים כדאי להביא את הילדים שלהם ללמוד משפטים. הוא כתב את זה בשפה של ילד בכיתה ג' אבל בצורה כל כך רהוטה ומשכנעת. אני עד היום לא יודעת מאיפה זה נשלח, ונתתי את זה לארד, שהוא המומחה למחשבים אצלי בבית, ביקשתי ממנו שיחזיר תודה למי ששלח לנו את זה וגם הוא אמר לי שהוא לא יודע, שאין שום זיהוי של השולח אלא רק חץ מסתורי".
זה היה הסימן הראשון. היו עוד?
"זה היה זה ואחר כך עוד סימן ועוד סימן ועוד סימן, ואמרתי אוקי, הבנתי . הבנתי שאתה פה, שאתה איתנו, שאתה כאן לידי כל הזמן. כל מיני אנשים שנכנסים אליי לחנות, אנשים שאני לא מכירה ונכנסים כמו שליחים ופתאום אומרים לי 'את יודעת, יש משהו אצלך, יש מישהו ששומר עליך', ואני עונה להם שאני יודעת, הכל בסדר, אני שמחה שהוא פה לידי ושומר עליי".
ומה זה עשה לך?
"זה לוקח אותי למקום שאני אומרת בבוקר שאני קמה, 'תן לי את היכולת לעשות את הכי טוב שאני יכולה, לגרום לאנשים רק לחייך ורק לעשות טוב' וזה מה שאני מבקשת כל יום. בעבר לא הייתי יכולה לראות מעבר, הייתי עסוקה בעבודה, ילדים וזהו. היום זה שונה".
גם בלידה של יהונתן הרגשת את חיים?
"יהונתן לא רצה לצאת. בחדר הלידה הייתי 20 שעות והמיילדת אמרה לי פשוט להירגע והכל יהיה בסדר. וברגע האחרון אני זוכרת שראיתי את חיים עומד לידי, ואז יהונתן נולד. הוא ילד מלא אהבה, כל הזמן מחייך, יודע להביע את הרגשות שלו, הוא כאילו יודע שהוא הגיע להכניס שמחה למשפחה והוא עושה את זה כמו גדול. הוא מאיר אותנו, אין בן אדם שלא אוהב אותו. מהרגע שהוא נולד רק נותנים לו ומעניקים לו, והוא נותן המון בחזרה, פשוט נשבים בקסמיו".
אין רגעים של שבר, של קושי?
"יש, אבל אני כל הזמן אומרת מי אני שאתלונן, הרי זכיתי. הגעגועים הורגים ומפרקים לפעמים, אבל אני לא נותנת לזה להשתלט. אני זוכרת שאחרי השבעה ישבתי עם איציק ואמרתי לו שלבית שלנו העצב לא ייכנס. אם זכינו לקבל אותו, אנחנו גם צריכים לדעת לשחרר. לא כל אבא ואמא זוכים להביא ילד כזה לעולם הזה. כבר מהלידה שלו הוא היה משהו מיוחד".
ספרי על זה.
"בשנת 1997 כמה ימים אחרי אסון המסוקים קיבלתי צירים והלכתי לחדר לידה, אבל הילד לא רצה להיוולד. חמישה רופאים בחדר והרופא הראשי אמר לי כבר שצריכים לקחת אותי לניתוח, אבל אז אחת המיילדות אמרה 'רגע רגע, מתחיל תהליך של לידה'. והרופא, שלא אשכח לעולם את פניו לחץ לי על הבטן עד שחיים נולד. אני זוכרת אותי, ילדה קטנה בת 24, יושבת בחדר הלידה עם תינוק בן יומו והוא ממש מסתכל עליי, מקמט את המצח וכאילו שואל על מה המהומה".
והלידה של יהונתן הייתה מעין סגירת מעגל?
"לגמרי. הנה עברו 17 שנים ואני שוב בבית החולים כשילדתי את יהונתן. ישבתי בחדר של ביטוח לאומי בצמוד למחלקת יולדות ופתאום נפתחה הדלת שמולי ואני רואה פתאום את אותו הרופא מהלידה של חיים, והוא הסתכל עליי וחייך לי כאילו אומר 'הנה אנחנו שוב נפגשים פה', ובשבילי זה היה סימן לסגירת מעגל".
הכל אצלך מתפרש כסימן, כמשהו מכוון?
"מאז שזה קרה אני אומרת שאי אפשר להבין דברים בעולם הזה, אלא רק בדיעבד וגם לא תמיד. אני רק יודעת להגיד שיש דברים גדולים, אז גם אסונות, מכות נוראיות, מחלות וקשיים – לכל דבר יש מטרה טובה".
ולקחת את זה עד הסוף.
"האסון הזה היה צריך לקרות לי כדי לפקוח עיניים לאנשים אחרים. אני בטוחה שיש אנשים שבעקבות האסון שלי זה עשה להם משהו. זה קשה וזה כואב לנו כי אנחנו אנושיים וזה מצער ואנחנו כועסים אפילו וזה בסדר, אבל אנחנו חייבים להתגבר על הכעס הזה ולהגיד 'אוקי, זה קרה אבל מפה אנחנו צריכים להמשיך הלאה, להתעצם, לעשות טוב, וכל זמן שאנחנו פה רק לתת כי אנחנו לא יודעים עד מתי נהיה פה".
לפני 7 שנים פתחה חנות למוצרי טבע. כשהיה חיים בכיתה ה', הוא למד בשלוחה של בר אילן במכון וייצמן ברחובות. מירי הייתה לוקחת אותו מדי יום ראשון לשעתיים של לימודי העשרה בשעות אחה"צ, כשבזמן ההמתנה הייתה מטיילת ברחוב הרצל. "נכנסתי לחנויות טבע כי זה היה תוך כדי לימודי התזונה שלי, וככה לאט לאט נחשפתי לכל עולם הזה של תוספי התזונה וצמחי המרפא. ראיתי שיש שם מוצרים שאני רוצה וקניתי אותם לשימוש בבית, ואחרי כמה זמן אמרתי לעצמי, למה שאני אסע עד לרחובות כל פעם? למה שלא יהיה מקום כזה גם ביבנה? ואז החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות. איציק בעלי תמך בי מהרגע הראשון ואמרנו שנלך על זה".
אז פשוט החלטת ללכת על זה?
"החלטתי ועשיתי. זה היה עם המון כוח, נפגשתי במקרה עם בחור שסגר חנות באשדוד והוא היה סוג של יועץ שלי לענייני הקמה, קישר אותי עם כל הספקים ועזר לי המון. אמרתי שזה יהיה מקום שאני מאמינה בו ויהיה בו רק מוצרים שאני מאמינה בהם, רק דברים טבעיים. זה מה שאני עושה בחנות וזה מה שמחזיק עד היום. אנשים שבאים אליי יודעים שהם ימצאו בדיוק את מה שהם מחפשים אצלי בחנות. אני לא אביא את מה ש'כמעט' אלא רק את מה שהוא 100%".
איך התמודדת עם העסק שלך בימים שאחרי הפטירה של חיים?
"אחרי המקרה לקחתי פסק זמן של חודש ולא הייתי בחנות. העדפתי להיות עם בעלי והילדים וביקשתי מהעובדת שלי שאף אחד לא יתקשר אליי אלא רק בהודעות טקסט והוצפתי במאות הודעות מלאות מילים כאלה מחממות מאנשי יבנה, שעוטפים אותך באהבה ואני באמת מודה להם על זה, ומשם התחזקתי וחזרתי. לאט לאט".
וחזרת לגמרי שונה מאיך שהיית קודם.
"אני מאמינה שהכל בידי שמיים אבל כל עוד אנחנו פה אנחנו צריכים לעשות את הכי טוב, אם זה לאנשים אחרים ואם זה לעצמנו ולגוף שלנו. וזה מה שאני עושה מאז בכיף ובאהבה".
אנשים שבאים אליך באים לקנות או להתייעץ?
"באים בעיקר להתייעץ על תזונה. לפעמים זה קורה על הדרך ואנשים משתפים אותי במשהו קשה שקרה להם ואני ישר אומרת להם שמה שקרה להם קרה לי וזו לא סיבה לשקוע וככה אנחנו מוצאים את עצמנו בחצי שעה של שיחה על החיים שבסיומה הם לא קונים כלום".
למה שיבוא מישהו אליך ויתייעץ איתך על אסון שקרה לו?
"זה קורה בין לבין. זה לא שהם באה להתייעץ איתי דווקא על זה, הם פשוט מספרים לי ואז מרגישים שנוצרה סיטואציה מתאימה ומתחילים לשפוך. הרבה פעמים אנשים בכלל לא מבינים איך הם הגיעו אליי לחנות ומה הם עושים פה, אבל אני יודעת שאין דבר מקרי בעולם הזה ויש סיבה שמביאה אותם אליי".
במקום ייעוץ תזונה הם מקבלים ייעוץ לחיים.
"אני לא פסיכולוגית. נכון, אני יש לי את הסיפור שלי ואני יכולה לעזור לאנשים לשחרר, להוציא מהם את העצבות אבל אם צריך יותר, אני מפנה לאיש מקצוע מתאים. אבל לא רק בקטע נפשי, אם אני צריכה לתת איזשהו תוסף ואני יודעת שהאדם שמולי לוקח תרופות אני לעולם לא אתן לו משהו מבלי להתייעץ, אז אני מתקשר לקולגות שלי ומבקשת עזרה. אני עושה את מה שאני עושה הכי טוב ומה שאני לא יודעת אני לא עושה, אני לא מתביישת ומבקשת עזרה".
ועדיין, יוצא שאנשים באים אליך, מקבלים ייעוץ והולכים מבלי לרכוש כלום. זה בכל זאת עסק.
"אני רואה את המקרה שלנו כמקרה שצמח ממנו הרבה טוב. קודם כל באופי שלי, זה לימד אותי יותר לתת לאחר, ממקום של נתינה בלי ציפיה לקבל משהו חזרה. אני לא צריכה לדאוג ולא לרדוף אחרי דברים כי הכל יגיע אליי בסופו של דבר".
בשנים האחרונות גדלה המודעות לאוכל בריא. זה טרנד שלדעתך יחלוף?
"אני לא קוראת לזה טרנד. היום זה כבר אורח חיים. היום אנשים הגיעו למסקנה שאין מה לעשות, חוזרים לאוכל הנכון, לאוכל המקורי. אם אתה טבעוני או צמחוני או פליאו, זה כבר עניין של בחירה. אני במקום שאני נמצאת יכולה רק לכוון בקטע של ההשלמות, כל אחד באידיאולוגיה שלו".
ומה האידיאולוגיה שלך?
"אני מאמינה בלאכול דברים כמו שהם, בלי כל הדברים שמכניסים בתעשייה. לאכול כמו שהרמב"ם אומר 'תאכל כמו מלך בבוקר, כמו נסיך בצהריים וכמו עני בערב' וזה ממש ככה. מערכת העיכול עובדת הכי טוב בבוקר ובלילה היא מפסיקה לעבוד. ואנשים נוהגים בדיוק להיפך, אנשים יוצאים למסעדות והולכים לאירועים בערב".
אז מה את בעצם, צמחונית? טבעונית?
"לא לא. אין לי בעיה לאכול בשר, שגדל כמו שצריך, שעבר שחיטה הוגנת כמו שצריך, בלי התערבות של מכונות ותעשייה. או דג שבא מהים או מהנהר ולא דגי הבריכות שמאכילים אותם רפש".
גם בטבעונות ובצמחונות יש התערבות בוטה של התעשייה בכל מוצרי הסויה והטופו.
"נכון מאד ולכן אני לא אמליץ בחיים לאנשים לאכול שניצל תירס ולא המבורגר טופו. אתה רוצה? קח לך עדשים שחורות ותעשה בבית קציצה, אבל לא מה שמעובד".
הבעיה הכי גדולה זה עם ילדים, לא פשוט לתת להם רק ירקות או פירות.
"הכל עניין של הרגלים. אני מוצאת ילדים קטנים עם כולסטרול היום. מאיפה זה בא? מהאוכל שאנחנו מאכילים אותם. למה ילד בן שנתיים צריך להיחשף לכל הממתקים ולכל השניצלים המעובדים האלה? למה? שיעמדו ההורים ויכינו לו סיר מרק בריא כמו שצריך. אין יום שאני לא מבשלת, ואני יכולה להגיד שזה חצי שעה במטבח גג ויש ארוחה לכל דבר, עם סלט, עם קטניות. למה שאביא לילד שלי קורנפלקס שמלא בסוכר? במקום זה אביא לו פרוסה עם טחינה וסילאן טבעי".
יש היום חברות שהכניסו לנו את זה לתוך אריזות יפות.
"לא בדיוק. יש חברות שנכנסות לטרנד הזה ומנסות לדחוף לנו חטיפי אנרגיה 'כי זה בריא', אבל סליחה, לא כל חטיף אנרגיה הוא בריא. יש כאלו מלאים בתחליפי סוכר ובחומרים ואיזה אנרגיה בדיוק זה נותן לגוף? אז אני אקח תמר עם אגוז וזה חטיף האנרגיה שלי. אז תאכלו פשוט, תאכלו בריא".
זה כזה פשוט?
"לגמרי. מה שהטבע ברא, זה מה שאני רוצה שאנשים יאכלו, ומה שהטבע לא ברא, פשוט אל תכניסו לגוף. זה הכי קל והכי פשוט. אני רוצה קינוח, אחתוך סלט פירות טרי, טעים, טבעי ומתוק".
ואין חטאים קטנים?
יש, יש חטאים, אנחנו בני אדם. אז אני אוכל גלידה ולא יקרה כלום. גם יש ילדים בבית והם חשופים בימי הולדת ובמסיבות אבל כשהם רואים מה הולך בבית הם מפנימים את זה. לא פעם הם חזרו מיום הולדת או ארוע אחר ואמרו לי שחסר להם ירקות, כדי לאזן. אבל אין מגירת ממתקים או מגירת הפתעות אצלי בבית. אין סוכריות גומי אבל כן יש עוגיות פשוטות או פתי בר".
אחרי הכל, לא כולם יכולים לעמוד בעלויות של זה.
"אנשים אומרים לי שזה נורא יקר לאכול ככה, אבל זה ממש לא נכון. כמה עולים עדשים? כוסמת? תורידו חטיפים, תורידו שתייה מוגזת שאתם קונים במאות שקלים. קחו תפוזים ותסחטו יעלה לכם הרבה פחות. אולי הפרודוקטים יותר יקרים, אבל חוסכים הרבה מאד דברים שעולים הרבה כסף ופשוט לא נכנסים אליי הביתה".
אבל בסופו של דבר, תודי שאי אפשר לוותר על שוקולד.
"ברור! שוקולד מבחינתי זה גם דבר בריא וטעים, אבל תלוי איזה שוקולד וכמה. כדורי שוקולד יכולים להיות בלי טיפה של סוכר. אני מכינה הרבה קינוחים בבית ולא תמיד אומרת להם מה יש בפנים, אלא רק אחרי שהם טועמים. כי בסופו של דבר מבחן הטעם הוא שקובע. מאבוקדו למשל אפשר לעשות מוס נפלא וטעים".
אז בסוף הכל מתחיל ונגמר בטבע.
"אין יותר נכון מהטבע לגוף שלנו. אם זה במזון, אם זה בתרופות, והיום אנשים יותר ויותר מודעים לזה, יותר מאשר כשפתחתי את החנות. אנשים מרגישים את זה על הגוף שלהם".
את חושבת שזה עניין של זמן עד שהתעשייה תתאים את עצמה למציאות הזו?
"כן, אני חושבת שהתעשייה כבר היום מריחה את זה. אם כבר כל החברות התחילו לייצר גבינות מסויה וחלב משקדים. בכל מסעדה שמכבדת את עצמה יש מנות טבעוניות, יש התעוררות מאד גדולה. זה התחיל מטרנד אבל מבינים היום שאין דרך אחרת. הדרך הנכונה היא הדרך השל הטבע".
אז עכשיו יש לחץ של "אחרי החגים"?
"איך שנגמר החג מיד מסמסים לי 'דחוף אנחנו צריכים ניקוי רעלים'. למה אתם צריכים ניקוי רעלים? למה לפוצץ את הגוף ואחר כך לנקות רעלים? התעשייה דוחפת אותנו לקנות, זו תרבות השפע המערבית שמביאה איתה המון מחלות. הסכרת, הסטרס, הכולסטרול ואנחנו צריכים לשנות את זה".
יש את הקיצוניים שיגידו הכל שטויות, חיים פעם אחת וזהו.
"גם הם מגיעים אליי לחנות. הם אפילו אומרים לי שהרופא נתן להם כדור שעושה להם ככה וככה. הם גם מודים שהם לא רוצים לשנות את הרגלי האכילה שלהם אלא רק לקחת משהו שיעזור להם. אני לא לוחצת ואומרת אין בעיה, זו כבר התחלה. בסוף כולם חוזרים אליי".
