לוחמת
07.12.16 / 19:16
היא הייתה משותקת בפלג גופה השמאלי אך זה לא מנע ממנה זמן קצר לאחר מכן להיות מאמנת שחייה, היא עברה לא פחות מ-12 אירועים מוחיים שהיו אמורים להשאיר אותה במצב גופני ירוד אך שרה גבע לא ויתרה, ריכזה את כל אנרגיית השיקום שלה כמטפלת הוליסטית ומאמנת כושר והוציאה את עצמה מזה וכך גם התאוששה מבעלה שנפטר ברגע אחד מדום לב. ביום שלישי הקרוב תגיע להרצאה בנעמת יבנה. ראיון על אומץ, חוזקות ואשה אחת גדולה מהחיים עצמם
מאת: טלי בנדו לאופר ושמעון יעיש
חוויות קשות, מכשולים ומהמורות. אם צריך לסכם את חייה של תושבת גן יבנה, שרה גבע (53) במס' מצומצם של מילים, אלו הן היו. קשיים אך גם אור גדול, אור וחוכמה אותם היא מקרינה על כל צעד ושעל בדרכה בעולם.
עד לגיל 39 חייה היו על מי מנוחות, היא טיפלה ברפואה אלטרנטיבית, אימנה ספורטאים וגידלה יחד עם בעלה יהודה את שש בנותיהם. ואז זה קרה. "חטפתי את האירוע המוחי הראשון שלי ותוך חצי שנה עברתי תשעה אירועים. ערכו לי בדיקות נרחבות ותוך כדי גילו לי חור בלב. השתילו לי מכשיר שיסתום אותו. ההליך מחק לי את הזיכרון ופגע בפלג גופי השמאלי, זה שיתק אותו מוטורית, ומאחר ואני באה ממוטוריקה מאוד מוצלחת, המוח יצר מעקפים והיה לי קל יותר להחזיר את הזיכרון השרירי לפעולה. בכל יום עבדתי שלוש שעות, יצרתי לי תכנית אימונים ובמקביל גם עבדתי על עצמי נפשית. אני מאמנת התעמלות וספורט, מטפלת הוליסטית, עוסקת בשיקום ואת כל הכלים עמם טיפלתי באחרים - הפניתי אלי ויצרתי שיקום אמיתי".
תמחקו את הלמה
כשנה וחצי לאחר מכן, גבע שבה לפעילות מלאה אך על משפחתה נחתה טרגדיה קשה – בעת משחק כדורסל קיבל בעלה דום לב ונפטר. "פעלתי על אוטומט, תקתקתי סידורים, הלוויה ופשוט עשיתי את מה שצריך לעשות", היא נזכרת.
לא שואלים למה זה מגיע לי?
"אני אתן טיפ לחיים, תמחקו את הלמה. לא שאלתי כאלו שאלות, אני אומרת 'או קי, מה עכשיו?'.
"עד היום אנחנו לא מעכלות את זה, זה עדיין חי בנו, האבדן שלו. היה לו עסק שמשפחתו השתלטה עליו ודי נשארנו חסרות כל. תפסתי את בנותיי כשהקטנה הייתה בת חמש והגדולה חיילת, ליכדתי אותן והראיתי חוזק, אמרתי להן שככה יחד ננצח. לאט לאט התרוממנו בחזרה, בדיוק התחלתי בפיתוח המרכז ההוליסטי שלי שנסגר לאחר שנה וחצי, חזרתי להיות שכירה והתחלתי להיות מדריכת שחייה ובעצם כל מה שקשור במים".
כשמנסים להבין מהיכן האופטימיות והחוזק של גבע, שכל פעם מחדש מקבלת ריקושטים כואבים ונלחמת בהם בעוז, היא מסבירה ברוגע שזה נמצא איתה מאז ומתמיד.
"החיים שלי אף פעם לא היו רגילים, בואי נאמר. כשהייתי ילדה קיבלתי החלטה לקחת אחריות על חיי וזה מה שמוביל אותי תמיד. אני בת לניצולי שואה, גדלתי עם סבתא וסבתא רבא והמלחמה הייתה מאוד נוכחת בבית. גדלתי עם שני אחים, ההורים רצו נסיכה ואני הייתי אנטיתזה לזה. תמיד הייתי מאוד עצמאית, נוכחת ומובילה. העניין של אופטימיות ואחריות זה דבר שהוביל אותי תמיד, עברתי המון משברים אבל היציאה מהם תמיד הייתה בשל המקום החזק הזה שקיים אצלי. בגיל 20 וקצת התחלתי ללמוד רפואה אלטרנטיבית, אלו תהליכים שנתנו לי דרך וכלים לעבור את המשברים בחיי".
--- גבע מתהדרת בראש קצוץ למשעי, עניין של בחירה אישית לחלוטין. "אני במקור עם שיער מתולתל מאד ואחרי הצבא בספונטניות גילחתי אותו ומצאתי שאני מאד אוהבת את זה, וככה נשארתי".
במשך תשע שנים לימדה שחייה ואף ערכה טיפולי מים ובדרך עברה עוד שלושה אירועים מוחיים, שניים מהם בקרקעית הבריכה.
"זה מתחיל אצלי בצפצופים נוראיים באוזניים, סחרחורת של מערבולת, זה לא העולם מסתובב אלא אני, כאבי ראש נוראיים בצורת מלקחיים וסכין קצבים שתקועה בקודקוד".
אלו תחושות שאת כבר מזהה
"בהחלט, אני יודעת לזהות. כל אירוע אצלי היה שונה אבל הזיהוי הוא מיידי. מייד סימנתי לבן הזוג לשחייה, עלינו למעלה הוא סחב אותי החוצה ואחרי שזה קרה בפעם השנייה, הפסקתי לצלול".
אם רק נאמין
בתקופה האחרונה התפרצה בגופה פיברומיאלגיה, או בשמה הישראלי דאבת שרירים המאופיינת בכאבי שרירים מופשטים. בעקבות המחלה חדלה גבע מעיסוקה במים והחלה לעבוד כמאמנת אישית. "המחלה משפיעה על ההתנהלות היומיומית שלי, אני בוחרת להתמודד עם כל הקשיים בלי לקחת כדורים, אני מוצאת את הכוחות בעצמי ואת כל זה אני מעבירה לתלמידים שלי".
איך הגעת לאמן אנשים?
"בגלל כל מה שעברתי בחיים, בחרתי בכיוון חיובי. כעת אני מאמנת אישית בחברת 'תות', החברה של אלון גל. במסגרת האימונים יצא לי לעבוד עם מגוון רחב של אנשים שעברו דברים קשים בחיים. אתן לך דוגמא, בחורה צעירה הגיעה אליי לאחר שבע ניסיונות התאבדות, לאחר עבודה נכונה ושינוי ההשקפה שלה, היא מחזיקה היום עסק מצליח, היא עשתה שינוי עצום בחייה וחזר לה החשק לחיים, היא פשוט שיקמה את עצמה מכל הבחינות. אני פשוט מדריכה את התלמידים שלי איך להסתכל נכון על החיים ואיך לפעול בצורה נכונה בתחומים שונים".
אנשים עוברים דברים הרבה פחות קשים ועדיין לא מצליחים לעשות את כל מה שאת עושה, איך מתגברים על הקשיים?
"אני מאמינה שיש לנו יעוד בחיים האלה, הזמן שלנו קצוב והגורל שלנו לא בידינו, חשוב שניתן משמעות לחיים שלנו, לעשות את הכי טוב שאפשר, חשוב מאוד להישאר אופטימיים. גורם חשוב בשמירה על כל אלו הוא התנועה, כאשר אנחנו בתנועה, משתחררים מתחים וכעסים שמצטברים בשרירים, ברגע שאנחנו משחררים ומאפשרים לעצמנו לנשום, אנחנו יוצרים חיוביות בנפש. הרבה פעמים אני מגיעה לאנשים פגועים נפשית ומתחילה איתם בתנועה פיזית, אני ממליצה על כל תנועה מכל סוג, ריקוד, ריצה, קפיצה, חדר כושר, שחיה או כל דבר אחר, יש לזה אפקט מאוד חיובי".
ב-21/3 הציגה גבע צד נוסף ויפה שלה, כשתרקוד באירוע לרגל יום האישה עם בתה על עמוד.
"במופע אני מספרת את סיפור חיי, תוך כדי תנועה. אני רוקדת על עמוד במופע ובתי הקטנה מופיעה לצדי, המטרה שלי היא להופיע בכל מקום בארץ ובעולם בכדי להעביר את המסר החשוב שבו. המסר של המופע הוא שיש בנו עצמה וכוח לעשות את השינוי- הכל אפשרי. 'איך להיכנס בקירות הבטון לדלג מעל מסכת הקושי בחיים ובזכות התנועה והאופטימיות להישאר עם חיוך"' זה המשפט שמנחה אותי ומלווה את ההצגה".
איך את מצליחה לרקוד על עמוד עם מחלת הכאב שלך?
" כאשר אני מרגישה כאב אני יודעת שזה חלק מהדרך להצלחה והכאב הזה הופך לדבר טוב ובונה. כדי לחיות עם המחלה צריך לא להפסיק לזוז ולכן התחלתי לרקוד על עמוד. זו עבודה לכל החיים, אם אני אפסיק להיות בתנועה השיתוק יחזור ורואים את זה במיוחד כשאני עייפה משום שאני גוררת רגל וכאלו, זה לא דבר שנעלם".
את חיה עם המחלה בשלום?
"לגמרי. אני לומדת כל פעם מחדש עד כמה זה לא נתון בידנו, אז הכי כדאי הוא למצות את הטוב שבכל דבר.
כחלק מאירועי יום האישה הבינלאומי תופיע כאמור, גבע בבת ים.
שרה, מה דעתך על יום זה?
"בעיני זה בולשיט, עושים עניין מאין עניין. אנחנו הנשים כ"כ חזקות, אנחנו צריכות שיגידו לנו את זה? מספיק שנאמין ואז הכל יקרה. לקחו אותי כי אני סוג של עוצמה, אני אגב, מעדיפה להופיע מול קהל של נשים וגברים כדי להראות להם מהי עוצמה, אני מקבלת מגברים הערכה מאוד גדולה. במופע אני מספרת על חיי ותוך כדי הסיפור אני עושה אקרובטיקה על העמוד ובתי מופיעה בריקוד. זה תענוג גדול להופיע יחד איתה, זה בונדינג מטורף, זו חוויה עבור שתינו, אנחנו מאוד נהנות. אדרנלין מטורף".
משנותייך כמטפלת ומאמנת, מה השיעור הכי חשוב שאת יכולה להעביר הלאה?
"אני תמיד אומרת לבנות שלי להודות על מה שיש. כל הזמן אנחנו נמצאים במה חסר וזה קשה, צריך לשאול מה אני צריכה לעשות כדי שיהיה לי, מה תלוי בי שאני יכולה לעשות אחרת, זה לשנות את הגישה. אני תמיד האמנתי בעצמי ואדם שמאמין בעצמו, הרבה יותר קל לו להתרומם. אני מאפשרת לעצמי גם שיהיה לי קשה אבל תוחמת את זה בזמן, אני מרשה לעצמי להיות עצובה לשעתיים וככה אני מאפשרת עוצמה. זה עניין של גישה".
