הצוואה של אמא

ברכה ומשה מהצרי ובנם ציון מדר הם חלק ממשפחות החטופים מתימן, קבוצה גדולה שמחפשת אחר אחים ואחיות בחשד שנחטפו מחיק משפחתם האוהבת. "השבוע אני עוקב אחרי התקשורת שמדווחת שבקרוב יפתחו התיקים ויתגלה כל מה שהיה בשנות החמישים לאותם הורים שילדיהם נעלמו. יש לי אח שנעלם, נחטף איני יודע, מה שבטוח זה שאני אמשיך לחפש אותו כי זו צוואתה של אמי לפני שנפטרה, אני עוד מאמין שיקרה נס".

לפני חודשים מספר חזרה לכותרות פרשת חטופי תימן, הבלקן והמזרח, אותם ילדים שנעלמו בסיטואציות שונות. במרוצת השנים המשפחות המשיכו לקיים חיפוש עיקש אחריהם אך הייתה זו העיתונאית רינה מצליח שהעלתה את הנושא לכותרות וגרמה לכנסת להתייחס לנושא החשוב.

"עלינו לארץ ישראל מתימן בשנות 1948 בעליית מרבד הקסמים כמו הרבה תימנים", מספר ציון כפי שסיפרה לו אמו, "כבר בעליה למטוס היינו מבולבלים איך נסתדר בארץ ואם יש הרבה יהודים אבל אמרנו 'יעין אללא' ועלינו למטוס.

הגענו לארץ ישראל ולקחו אותנו לצפון הארץ בצפת ואחר כך העבירו אותנו למחנה עולים בעין שמר, כשהגענו לשם ראינו אוהלים שכבר הכינו לנו".

את המשפחה כולה שיכנו באוהל משותף אך את התינוק ביקשו האחראיים לשכן בנפרד. "אמרו שהוא לא יהיה באוהל יחד עם כולם כדי שלא ידבק במחלות כלשהן מכיוון שהוא לא מחוסן. אמא שלי לא הבינה איך את הילד הקטן שלה היא צריכה לעזוב, איך הוא יישן בלי המשפחה שלו ומה יעשו כשיתעורר ויבכה, על כל השאלות האלה הם ענו לאימא שלי 'אל תדאגי, הכל יהיה בסדר, אנחנו מאורגנים לקלוט אתכם ויש כבר צוות שיקבל את הילדים בבית הילדים, זה לא רק הבן הקטן שלך, יש עוד הרבה' , ואמא שלי בתמימותה אמרה הסכימה. כך ניהלו את אורח החיים במחנה כשהילדים בבית הילדים והאימהות הולכות כל ארבע שעות להניק אותם".

מה שהפר את השלווה היה שינוי שעות ההנקה, דבר שנעשה בפתאומיות וללא הגיון ממשי.

 "יום אחד באו מבית הילדים ואמרו לאמא שההנקה של השעה 23:00 בלילה לא תתקיים ושהם ידאגו לתינוקות לאוכל. על האימהות להגיע להנקה של השעה 3 לפנות בוקר , כמו תמיד אמא שלי בתמימותה אמרה בסדר. אחת השכנות של אמא שלי, נדרה דפקה בדלת בשעה 23:00 ואמרה לה שהיא בכל זאת הולכת לבית הילדים אפילו שאמרו לא להגיע , היא לא וויתרה והלכה להביא את התינוק שלה לאוהל והתכוונה להחזיר אותו בהנקה של השעה 3 בבוקר וכך עשתה.

בשעה 3 אמא שלי ונדרה יצאו לבית הילדים. כשהן התקרבו לבית התינוקות הן שומעות צעקות וראו מלא אמהות שהגיעו לשם צורחות ובוכות. אמא שלי שחששה לתינוקה, התחילה לרוץ ומה שראתה שם היה מחזה מפחיד, המיטות ריקות, אין אף תינוק! 'איפה הילדים שלנו?' היא צעקה וכמעט התעלפה ומה אמרו לה בתגובה? שלקחו אותם לטיפול בגלל שהם נדבקו בווירוס. אמא סיפרה שהיא רצה באמוק לקרוא לאבא שלי שיעזור לה לחפש לאן לקחו את אחי, היא לא הבינה קרה לו, הוא היה בריא, איך פתאום הוא חולה? אבל כמו שאתם יודעים היום, לא עזר לאף אמא או אבא שום צעקות, שום בכי, כולם היו אטומים והתשובה שקיבלו היא שכל ילדי בית הילדים נדבקו בווירוס".

 הבהלה, הצעקות והכעס לא הניבו דבר, בני המשפחה לא ראו את ילדם עוד.

"מה שהתברר הוא שכל הילדים נחטפו, נלקחו תקראו לזה איך שתרצו, על ידי צוות בית הילדים שאני מאמין שידעו שזה יהיה סופם של הקטנים. כל המאמצים של הורי ושל המשפחות הרבות לדעת היכן ילדיהם עלו בתוהו. רק כעבור מספר ימים כשהם מתוסכלים הודיעו לרוב המשפחות שהתינוקות שלהם לא שרדו ומתו מהווירוס".

ההורים ביקשו לראות גופה?

"גם אם ביקשו, לא הראו להם כי אמרו שקברו אותם. אמא שלי בכל יום הייתה יושבת ובוכה, שואלת ומחכה והאמינה שאחי חי, לא מת כמו שאמרו לה".

"לפני כמה שנים היא נפטרה וציוותה עלינו האחים בזו הלשון: 'כל עוד הייתי בחיים אני חיפשתי אותו, אבל אחרי שאלך לעולמי, תמשיכו אתם את החיפוש אחרי אחיכם'. כשאני שומע בתקשורת שיש מגעים וכבר פותחים את המסמכים אני מתפלל כבר לפגוש את אחי, מחכה לרגע הזה".