הו ברצלונה ברצלונה

כתב וצילם: ברק שטורך

אלפונסו שייבדל, יהודי יקר ומבוגר, אהב תוכים. אהב אהב. גידל, דיבר, השכיב לישון. שכן של סבא וסבתא ז''ל בעבר ומסתרק הלוואות בהווה. אחד התחביבים המועדפים דאז על ידי ילדי המשפחה, בימים שדודו זר נחשב ליהודה לוי, היה משחק כדורגל במרפסת של רחמים וקלרה סבינו וסבתינו. אהבנו אותם לאללה, חוצמזה שכדורים קופצים נהדר על מוזאיקות. במהלך המשחקים נהגנו לעתים להשתמש בטריק עין עקומה, שמקורו ברעיון שהמבט מלווה את עץ הגויאבות של סבא חמאני שהיה בכוון גב השער והבעיטה הפוכה לכוון הכלוב של התוכים בחצר השכן, שייבדל. מי שהיה תורו לסינג'ור בשער תמיד חטף גולים בגלל המהלך. קראנו לתרגיל, בדיוק כמו שחשבתם, אלפונסו. לשם שינוי זכרוני אינו מטעני ואני אף זוכר שכתבתי לכם על הטריק בעבר. עלה לי גם רעיון להכניס את מוריניו שותף ולעשות מזה עסק, אבל הוא חתך ליונייטד והשאיר אותי תקוע לבד, בחלומות שנעים על קו יבנה ברצלונה עם המצאות של טריקים בכדורגל.  

סוכת אבלים

לפני שבועיים בערך, בימים שיהודה לוי נחשב לסלב כמו דודו זר אז, ערב שחיטות עם חורחה, פליפה ועומר. אגב שני הראשונים לא באמת מקסיקנים הם רק נראים כך. הגעתי ראשון לבית של עומר, שלא דומה למקסיקני. הוא פתח את הדלת מבעוד מועד, כי סימסתי לו שירד כבר כי אני בחוץ, עוד לפני שנכנסתי למקלחת. פשוט כי הוא מאלה שאומרים לך עוד חמש דקות ובסוף מגיעים אחרי הסתיו. כשנכנסתי לביתו קיבלה אותי אמו בסבר פנים מרוקאי חמים ואמרה שלום. אני עולה בגרם מדרגות חד לכוון חדרו של עומר ונוטה להתעלף קלות בנעימות. תוהה אם זה בגלל השיפוע או ריח הטיגון. כשהגעתי לחדרו בקומה השנייה כבר הייתי עם הלשון בחוץ, להזמין משהו לאכול נראה לי כרעיון מדהים יותר מהפירמידות. עשינו טלפון למקסיקנים שימהרו כי אנחנו רעבים ולא פחות חשוב – פסז' נגד ברצלונה, הסיבוב הראשון של שמינית גמר ליגת האלופות היה אמור לצאת לדרך כל רגע. הבטן כבר קרקרה ומודי אמר תבלו. המשחק יצא לדרך וכשהוא הסתיים חבלנו שהוא התחיל. זה לא קורה לי בדר''כ, אך אפילו על הפיצות התחרטנו. בארסה הגדולה התפרקה לחתיכות והוציאה ארבע כאלו מהרשת במשחק חוץ. עניין משמעותי שרצח את סיכויי ההעפלה של בארסה לשלב הבא, מה שבבת אחת הפך החדר ממסעדה של פיצות עם שידורי כדורגל לסוכת אבלים. ואז נפתח הפרלמנט והתחילו הדיונים בלמה כמה ומי אשם. הרי מי כמונו הכי טובים בלנתח, תכונה ישראלית שמגיעה עוד לפני הלידה. חורחה אמר שברצלונה היא האשמה היחידה בתוצאת המשחק. הסכמתי איתו ותהיתי בקול אם בנוסף הם יכולים להיות גם אשמים בכך שאחרי המשחק השני הצרפתים לא יעברו ויישארו בבית. אי הסכמה חד משמעית תקפה אותי מכל כיוון. בלב לא האשמתי אותם. מיותר לציין שכולם קיוו, אך פרקטית אפחד לא באמת האמין. לא, הם לא אתם לא נדב יעקובי וגם קצת לא אני. מזל שלא הרבה.

כרטיסים, יש

הקצת הזה הספיק לי כדי לקום למחשב של עומר ולהזמין ברשת כרטיס למשחק בסיבוב השני. אני אחד כזה שמאמין בניסים וקורא קצת היסטוריה, אז מי אני שאוותר על הזדמנות לקחת ממנה חלק. המקסיקנים אמרו לי שחבל על הכסף. זאת אומרת, לא שיש עוררין על כמה מרגש יכול להיות ביקור במגרש שהכי הרבה מייצג ספורט ששולח גברים לישון על הספה בלילה. ועוד במפעל מייצג כמו ליגת האלופות, במפגש בין שתי קבוצות ענק. כל החבר'ה נפרדו לשלום והשורה התחתונה הייתה שחוויה גדולה תהיה לי בכל תוצאה בה המשחק יסתיים. התרציתי והלכתי עם זה עד הסוף.

קמתי בבוקר סגרתי כרטיס טיסה ומלון, כשההזמנה אושרה ניתקתי את הטלפון בשמחה מהולה בחשש. בכל זאת. נסעתי כי אני מאמין בדבר מסוים, שרוב הסיכויים הולך לי להתפוצץ לי בפנים. כדי להתנחם התחלתי לחפש אתרים מעניינים בעיר, לביקור במהלך הימים שלאחר המשחק. כנסיות משעממות, קצת שווקים וגאודי. אירופה המוזיאונית. כאן זה לא רומניה ואין פה עומר אדם. יום לפני הטיסה ישבתי עם אמא על קפה ושתפתי אותה בדבר הנסיעה. היא הופתעה שלא סיפרתי קודם אז הסברתי שזה לא כזה גדול והיא אף שאלה אם אני מתחרט. את שתיקתי תירצתי בשלוק ארוך מהנס ושיניתי נושא, תוך כדי שאני מחזיר כוס ריקה אל השולחן. אמא אמרה לי שתה לאט, שאלתי מה שלום השכנים והזמנתי קפה נוסף. מביט בשעון, עוד שלוש שעות הטיסה ויש לי עוד חצי כוס לסיים. בנקודת זמן זו החלטתי שהגיע הזמן לחזור הביתה ולהתחיל להתארגן ליציאה לשדה, כדי למנוע פאשלה מיותרת. גם ככה אצל השכנים הכל בסדר. אמא התחננה שאשמור על עצמי ואיחלה לי לעשות חיים. החזרתי בחיבוק של ילד אובד בקייטנה והבטחתי לשמור על קשר ולהביא טובלרון. אחר כבוד, עומר והמקסיקני באו לתת לי טרמפ לנתב''ג.

רגע לפני

הדרך היתה רצופת פנטזיות על מה יכול לקרות במקרה הכי מדהים לטובת בארסה מבחינת תוצאת המשחק. הפעם לשם שינוי לא היו ויכוחים. חורחה ועומר היו עייפים ואני שבע.  חיבוק גם לאחים שלי וכניסה לאולם הנסיעות, כדי להספיק לגרד כמה שוקולדים מהדיוטי. מגיע אחרון לבורדינג כי פאסון זה חשוב וגם לשבת לאכול כמו בן אדם. דיילת צרפתייה מעירה לי ברשעות מוגזמת. מעיר לה בחזרה שאני ישראלי ומוסיף בלב אמן תקבלו מחר חמש. מתיישב לטיסה של ארבע שעות, עולה בבריסל על טיסת קישור עם שוקולדים גם משם ונוחת בברצלונה על סף צינתור. אבל שמח. האוויר על הקרקע היה קר מאוד אבל בלב פתאום היה לי חם. ככה זה כשמצליחים להגיע. אפילו נהג המונית בדרך למלון דיבר קצת אנגלית, שזה לא קורה בספרד בכלל. מדינת כל אזרחיה הגאים מידי בשלהם מכדי להשתמש בשפה בין לאומית. אני חושב שזה דבילי. אבל זה רק אני. או שלהתנהג כמו קוף ולעשות עם הידיים נראה גם לכם כרעיון פרקטי יותר לתקשורת בין אישית. נו בסדר, מילא זה. ברוך השם שעשני ישראלי ויודע להסתדר גם עם סינים.

אחרי נסיעה קצרה של לא יותר מעשרים דקות, הגעתי לצ'קינג במלון שאלתי מה הסיסמא של הווייפיי ועליתי לחדר. סוויץ' בגדים זריז ויצאתי לתור את העיר, אשר באו בה מסי סוארז והמקסיקנים שלהם. כנסיית סגרדה לה פמיליה, מבנה לא הגיוני מבחינה ארכיטקטונית מדהים ביופיו. זה מה ששמעתי לפחות. כל מה שראיתי כשהגעתי היה משהו שדומה לארמון חול ממש גדול, שילדים בונים מהטפטופים של הבוץ בים. כשהגעתי למקום הבחנתי שסתם עושים רעש וחוץ מערמות של סינים אין מה לראות שם.  הטיול המשיך לשדרות הלה רמבלס. האוקספורד של ברצלונה. שדרת רחוב ארוכה רצופת חנויות שמוכרות כל טוב וכל רע, מלווה בנגיעות חצופות של דוכני גלידה שיפילו כל חך וריח פרחים מאלף. לא כזה איי איי איי. התמונות בגוגל הבטיחו הרבה יותר. הליכה של חצי שעה ממצה את הרמבלס ומביני עניין יפנימו את הרעיון של מסי בכל פינה אחרי שתיים שלוש חנויות מזכרות ויחתכו משם אף מוקדם יותר. אבל הם לא יצטכו לעבוד קשה מידי כדי למצוא עניין סמוך כי יחסית לאמצע השדרה יש כניסה ל'לה בוקרייה'. אולי השוק הטוב בעולם. יש בו הכל. פירות מסנוורים מהברקות הסטריליות של הרוכלים. גם קצת בגלל המחיר. דגים חיים נחים על קרח בנפרד, גבינות עם סירחון שיעלף גם את חירייה ופסיפסים בלתי נגמרים של מרציפן ושוקלד. כל הצבעים הריחות והטעמים במקום אחד מסודר מאוד. לגבי המקום הזה אני יכול להגיד שגוגל לא שיקר בטוח. וואוו. הוא אפילו המעיט. כשיצאתי משם העמסתי למונית כמות שקיות שלא חוזרים איתה אפילו מהכרמל. למזלי לא היה מקרר גדול מספיק בחדר, אי לכך ובהתאם לזאת הצטרכתי לזלול את הרוב לפני שהאוויר הקר והאפור של אירופה יתערב בתהליך ויקלקל את מוצרי המזון שקניתי. מותש הלכתי לישון בסוף אותו היום ושבע מאחלה סטייק שאכלתי שם. הם מעולים בבשר ויודעים לאלף אנטריקוטים כמו שצריך.

50 מדרגות לחלום

הבוקר שלמחרת היה שונה לגמרי. שמש חזקה פרצה לי בחוצפה מבעד לחלון, שהקפדתי להשאיר קצת פתוח כי בכל זאת יש משהו טעים באוויר אפור שנכנס לגוף בלילה. פתחתי עיניים וחשבתי לעצמי שהיום הזה גדול. 30 שנה אני אוהב כדורגל ולפחות 20 מתוכן מחכה להזדמנות כמו זאת שהולכת להגיע אליי עוד כמה שעות. מלא אנרגיות קפצתי מהמיטה החוצה ופתחתי את החלון עד הסוף. נתתי לחוצפנית להיכנס בכל הכח. טיול במרכז העיר וביקור מרענן בפאב של מקומיים בצהרי היום העבירו לי את הזמן עד לכשעתיים מלפני פתיחת המשחק הגדול. כשהוויסקי התחיל לעבוד הרגשתי שזה הרגע לקום על הרגליים ולהושיב אותם בקאמפ נואו עובר טבעת מאבטחים ראשונה מול האצטדיון ומגיע לעמדת כירטוס. מתרגש. קורעים לי את ספח הכניסה מהנייר, הדופק עולה. זהו זהו. כל מה שנותר לעשות זה להיכנס לאט ובנימוס לאצטדיון, אז רצתי כמו משוגע שלא רץ מימיו, מודה להורים, לאלוהים ולנציגה שמכרה לי את הכרטיס. אחרי שטיפסתי 50 מדרגות קצת הודיתי לה פחות, אבל כל זיכרון ארור עליה נמחק בשנייה שהתיישרתי על המדרגה האחרונה שחשפה בפני את מחוז חפצי מהחלומות, שנעו בין יבנה לברצלונה. גבירותי ורבותיי, קאמפ נו. גל קול של מאה אלף ספרדים קיבל את פניי ועשה לי פן בגבות. גלי רוח על דגל הכוכבים המפורסם של ליגת האלופות הפכו את מרכז המגרש לשלולית רוטטת בשחור לבן בזמן שהקבוצות על המגרש והמשחק אוטוטו יוצא לדרך. ואז הוא יצא.

חלק מהיסטוריה

 3 דקות מהפתיחה אש בקאטלוניה. סוארז מראה לכולם שהוא בא לעבוד. שער מהיר של בארסה מתחיל את החלום שקצת נגדע בגלל בונקר צרפתי בהגנה. אך לא להרבה זמן כי גם אלוהים לא מת על פסז' מסתבר. קורזואה ליידין בשער מדהים עם העקב מעלה את בארסה ל2:0 חמש דקות לפני הפסקת המחצית. המחצית השנייה התחילה בלחץ היסטרי של בארסה. הם ניסו לגרום לצרפתים להבין בכח מי בעל הבית. בדקה ה-50 הלחץ מחלחל, הצרפתים מאבדים את הראש וחוטפים עליו פנדל של מסי. בנקודה הזו שער אחד של בארסה היה מספיק כדי להגיע להארכה ומשם לפנדלים. הכל טוב, אפשר להמשיך לחלום עד שבא מר קבאני וסתם למאה אלף פיות את הפה. כדור חד לגג השער השבית את השמחה. הצרפתים צימקו וכל שנותר הוא לקום על הרגליים ולשיר את הרמנטאדה המפורסמת עם הקהל. למדתי בעל פה לפחות שני בתים לפני שטסתי. 2 דקות לסוף המשחק כנראה שלניימאר נמאס מהזיופים שלי אז הוא החליט לסתום לי את הפה ולהדהים אותו בגולאסו מהסרטים. כדור חופשי אלכסוני מחוץ לרחבה. ברוכים הבאים לדקה ה90 ול-4 :1 ברצלונה. החלום חוזר לחיים ועוד לפני שמישהו הספיק לחשוב אחרת, אותו ניימאר העניש את הצרפתים בשנית! 5:1 ברצלונה. רק עוד אחד אלוהים. מה כבר ביקשתי. אל תקצר לי תורים תתקע אותי בפקקים תגמור לי את המים בחורף. תעשה מה בא לך אבל אולי קצת תשלח לחמך בסרג'ו רוברטו ? והוא שלח. באבוה שלח. בדקה ה95 הבוס של המגרש, שוב ניימאר, לוקח שליטה ומקפיץ כדור שפוגש את רוברטו לבד מול השוער שבנגיעה מהאוויר מחזיר את הקול לגרונם האילם של מאה אלף קטאלונים ומכניס אותם לטריפ של חייהם. אנשים נפלו לידי אנשים, נפלו עליי. קיבלתי מאות חיבוקים זרים ונשארתי עם גרון יותר חרוך מנדב יעקובי. בארסה ניצחה 6:1 תקעה לפסז' את הבאגט ושלחה אותה הביתה. יש רבע גמר לספרדים ולי יש חלק בהיסטוריה.  

ניסים קורים

לאחר המשחק נחיל אוהדים שר רוקד והופך מכוניות בדרך לרמבלס. עשרות אלפים צפופים צפופים. שרים כל הלילה ''פוטה סאן ז'רמן'' והלל לסוארז. כל הברים מלאים וסגרו שערים קצת יותר מאוחר מן הרגיל. לפתע הפכה השדרה העייפה לאטרקטיבית מתמיד. והכל בגווני הקבוצה אדומים כחולים ומוארים בצעקנות מתנשאת של פנסי רחוב.  למלון הגעתי קצת לפני השעה 6 בבוקר שלמחרת ואת יתר הזמן בטיול העברתי בשיטוטים מזדמנים ברחבי העיר. פשוט לקחתי תיק ועליתי על מונית כל פעם לאזור אחר בעיר והפלא ופלא, הכל נראה אותו דבר. או שזו בכלל החוויה הגדול שהאפילה צל על כל בילוי אחר שהעיר הזו יכלה להציע חוץ מרביצה בשמש חוצפנית שהגיעה בדרך נס. כי ניסים אכן קורים כמו שכבר למדנו. גם בדקה ה-95 כשהכל נראה כבר אבוד וכולם מרימים ידיים – תמיד יש מה לעשות כדי לשנות את המצב. כל שצריך לעשות הוא לא לאבד שליטה ולהישאר מרוכזים במגרש. לא להפסיק ללחוץ ולבעוט כמו תרגיל אלפונסו.  שבת שלום ומבורך.