תלמידי יבנה במסע בלתי נשכח אל המקום החשוך בעולם

בתחילת חודש מרץ נחתה משלחת תיכון גינסבורג האורן בעיר קטוביץ, פולין.  107 תלמידי שכבה י"א, ששה הורים, רופא, קב"ט ומדריכים של חברת "המעורר" יצאו למסע מרתק אל המקומות שיחקקו לעד בליבו של כל יהודי ועל בן אנוש. את המסע הובילה רכזת השכבה, אתי עבודי יחד עם צוות המחנכות מתי מצליח, ענבר פז (מחנכת ויועצת), תפארת סטבון וילנה סרגיון. ליאת אביטל, מובילת מועצת התלמידים ומנהלת בית הספר אורית גור-כהן התלווה למסע. המשלחת יצאה למסע לאחר הכנה אינטנסיבית, דיונים רבים סביב דילמות אנושיות ועוד.

המסלול:

היום הראשון- ביקור המשלחת בבנדין וקזימיש

היום השני : אושויץ בירקנאו

היום השלישי:  גטו פודג'וזה ומפגש עם נוער פולני בעיר קרקוב.

היום הרביעי  : זליטובסקה גורה, טיש בליזנסק

היום החמישי : ישיבת חכמי לובלין, מאיינדק ובית הכנסת בנוזיק

היום השישי : העיר ורשה - אנדרטת קורצאק, אנדרטת המרד הפולני.

היום השביעי : טרבלינקה ומסלול הגבורה.

רוני סלהוב, תלמיד כיתה י"א 1

קר. המעיל נשאר באוטובוס ואני הולכת עם חולצת המסע לאורך מיידאנק בלי כובע, כפפות או צעיף. הקור שחודר לעצמות לא מספיק כדי להסביר את מה שעברו משפחותינו שהיו לבושים בבדים הכי דקים שיש. לא היה להם את שקיות החימום שקיבלתי, לא היה להם את החולצה המחממת שהייתה לי, לא היה להם את מה שיש לי. אני מעריכה את כל אחד ואחד מכם, מעריכה, מכבדת, זוכרת ואוהבת.

עדן אנג'ל: בורות הירי

בורות הירי, בורות המוות, בורות האובדן.. בורות המשפחות שנפלו אחת על השניה, אבא נופל על בן, סבתא נופלת על נכדתה הקטנה, ילדה קטנה נזרקת בחוזקה אל תוך הבור מהדף ירייה ונופלת על אמא שלה, המתה.. בעודם מלאי דם, המת נשען על המת, החי מנסה לברוח ולהנצל, נעזר במתים ורואה בהם כשביל לחייו, לפחות לחיים שנשארו.. ילדים קטנים, אהובים.. עוד לא זכיתם לראות את אור החיים וכבר נשלחתם לתהום ללא כל היגיון.. אמא, איזה זוועות ראית לפני שנשלחת לבור מייד אחרי בתך הקטנה? ואתה אבא? מה חשבת ברגע כשספגת את דם בנך המת מירייה עם חתיכת מגבון מלוכלך שמצאת בקצה הבור מתחת לסבתא? הרי היית היחיד עם רוח חיים שם.. מה חשת? מה הרגשת?.. בורות הירי, בורות המוות.. כמה חיים לקחתם לתוככם, בן אחרי אבא אחרי אמא אחרי בתה, ומשפחה, ועוד אחת.. ולא מספיק.. ועוד אחת..

עידן מרדכי- כיתה י"א 4

מאידנק הסיוט של כל שבוי מלחמה הסיוט של כל יהודי. מאידנק, השדות היערות והנופים הכל הפך לתעשיית רצח אחת גדולה. מהאקציות לתאי הגזים, לדרגשים המתמוטטים ולבסוף כולם מגיעים לתחנה האחרונה, האיומה מכולם, כזו שלא משנה מה מגיע אליה, בין אם זה ילד קטן, ילדה שאיבדה את הוריה, אבא למשפחה או כל אדם אחר, כולם בסוף יוצאים ונשלכים להר עפר אחד גדול, שמוציאה אדם שסך הכל רצה לגור באירופה אדם שהופך לעפר רק בגלל שהוא יהודי. אין לתאר פשוט בלתי אפשרי לתאר את הזוועות שרואים במאידנק, קשה לדמיין שכמה שנים לפני שהמלחמה התחילה היה מאידנק שדה גדול ויפה שבין רגע הפך למקום האפל ביותר באדמת פולין.

עם כל הצער וכל הכאב שראינו באושוויץ את כל השערות, הטליתות היה לי כל כך קשה לתפוס ולהבין שלפני 70-80 שנה בני אדם שרפו גופות של יהודים רק בגלל שהם יהודים ואז שהגענו לבירקנאו וראיתי את כל המבנים ההרוסים ואת כל ההדרכות ששמעתי על מה שהנצאים עשו, ניסיתי כמה שיותר להבין איך אפשר לחיות בתנאים איומים כאלו והבנתי שאי אפשר לדמיין את התקופה האיומה הזו, אבל למרות זאת למרות כל הכאב הכבד שהיה הרגשתי אותו במיוחד בזמן שהדלקנו את הנרות ושמעתי את חברי למשלחת בוכים ומדליקים נר זיכרון למשפחתם ולנרצחים באופן כללי זו הייתה צמרמורת אמיתית, כזאת שלא חווים בכל יום אבל בכל זאת עדיין שמחתי לראות דבר אחד, דבר אחד ומיוחד.

לראות את כל המשלחות שהגיעו מארץ ישראל הולכות ובראש כל משלחת באמצע שלה בסוף בכל מקום אפשרי לראות את הדגל הכחול לבן של עם ישראל, לראות את המגן דוד ולהבין דבר אחד דבר שנותן לי להבין את כל מה שראיתי היום. היום הבנתי שלמרות כל מה שעברנו עם ישראל חי!

המקום שהתחברתי אליו- בירקנאו.. אני יודע שזה כללי מידי אבל זהו המחנה שהתחברתי אליו. לא היה לי כל כך קל להבין ולתפוס את זה, שמקום יפה של שדות יערות ואגמים, הפך למחנה השמדה שחונקים יהודים בגז ולאחר כמה שעות שורפים אותם בתנור. קשה לתפוס שממקום כזה יפה כמובן לפני שנבנה המחנה השמדה עצמו יהודים נכנסים והדבר שנשאר מהם זה עפר.

: "Arbeit Macht Frei"העבודה משחררת/ דניאל ורד – י"א 2: 

העבודה משחררת אותנו מטומאתנו התת-אנושית. או שמא היא משחררת את הכופים אותה מאנושיותם, מכריתה את מצפונם הריק, ממנו לא נותר אף לא זכר קטן. כאן האדם הוא כלום אלא מספר, דבר מלבד משיכת עט קטנה ברשימת חיסול אינסופית. כאן אב, אם, אח, אחות, חברה, חבר, סבתא, סבא, דודה ודוד, כולם הם רק טיפת מים קטנה בים של כאב, ומוות ושכול. כאן נגזז השיער ונקרעים הבגדים, ואיתם נקרעות הנשמות. ביעילות מזעזעת מפורקות החברויות והאהבות והמשפחות. כאן מעל האדמה הזאת ומתחת לאף של העולם ה"חופשי" הוקם מפעל משומן של מוות שהפך נשמות ילדים טהורות לאפר.

דניאל ורד, כיתה י"א 2

לא תוכלי לדעת

לא תוכלי לראות

את זוג ידייך מנגן

לא תפרטי על מיתרי האהבה

לא תוכלי לגעת

לא תזכי לחוות

עוד זוג ידיים מלטפות

שיגרמו לך לאהוב בלי להגיד מילה

שמעי

זעקתנו 

עלי את נשמתך מעפר

וראי

את סבלנו

שני את גורלך - גורלנו

איך ישקרו לך

כמה לא יוכלו לסבול

וידקרו אותך במבטים

שיכריתו את נפשך העלובה 

איך תחלמי שוב

על היום האחרון

שיגאלך מכל הייסורים

שישחרר את נשמתך מכבלותיה

שמעי

זעקתנו 

עלי את נשמתך מעפר

וראי

את סבלנו

שני את גורלך - גורלנו

מיקי כץ, תלמיד כיתה י"א 1:

לזכר סבא אריה קרל כץ ז״ל, וסבא וסבתא רבא יוליוס (ישראל) ומטה כץ ז"ל.

הניצחון שלכם, זה אני הולך לחיים, במקום בו אתם אבותיי הלכתם למוות, אתם יכולים לשכב על משכבתכם בשלום, אני כאן ואני זוכר את כולכם וכולכן אני כאן בזכותכם, ואני מחזיר לכם בכך שאני נושא את שם המשפחה שלי בגאווה, ובזכותכם אני כאן זוכר ומוקיר לנצח.

הדבר הכי טוב שקרה לי בפולין זה השיחות בין החברים בסוף היום, אין דבר שלא נאמר, אין דבר שלא חלקנו לו את הכבוד הראוי לו, סיפורים של נסים או סיפורי עצב ומוות, לשניהם הקשבתי במלא הקשב שרק אפשר, ידע זה כוח, וזה רק מראה על כמה שקרבה של בני אדם יכולה לתרום לבן אדם אחר, אם זה במילה טובה, חיבוק, נשיקה, ליטוף על הגב שאומר הכול, חיוך מהצד השני של המקום שמבין אותך ויודע מה אתה צריך באותו הרגע, חברות אמת נמדדת ברצון של האחר לתמוך ולעזור לא בתלות העייפות, הרעב, הקור, העצב, אלא קשר חברי אמת, אני למדתי ולומד על עצמי כל פעם יותר דברים מחדש (כמו היכולת שלי לרשום)

ועל חבריי הקרובים, ומגלה אפילו אנשים אחרים שלא ייחסתי להם חשיבות, מתגלגל איתם לשיח על הכול ובאמת אתה מרגיש את הרצון של האחר להקשיב ולעזור, אבל גם השמחה, האחווה, הצחוק והאהבה ששוררת בקשר חברי חשובה אפילו יותר, ככה אני ועוד אנשים רבים התקרבנו אפילו עוד יותר, יותר חיבקנו, יותר ליטפנו, יותר רצינו לעזור, כי אין טוב האדם לבדו.  חברות בשבילי ערך עליון, ואם חבר אז עד הסוף המר אפילו אם צריך.

הדבר הכי משמעותי בפולין זה החברים. בלעדיהם אתה מרגיש לבד, בודד לא אהוב ולא רצוי.

אתה מתחבר עוד יותר לאנשים שהכרת, ואף אנשים שלא הכרת אתה מגלה יהלומים.

החברים הם משענת הגב, עמוד השדרה של המסע הזה, האחווה האחדות, הקשר שיש לכל אחד על מקום מסוים. אתה באמת מרגיש את ערך החברות במסע הזה מאם לחבק שמישהו פורק, או לתת למישהו את הכובע שלך כי לו יותר קר משלך קר. או אפילו אם זה בג׳סטה הכי באנלית של לזרוק משהו לזבל. אחרי המסע הזה, הבנתי שהחברים האלה הם לכל החיים, בלי חטאות, בלי הבטחות שווא, לכל החיים והחברים כבר הופכים לא למשפחה, אלא ממש לחלק ממך, לחלק מהדם והגוף שלך. אי אפשר לעבור את זה לבד, בחיים לא, התמיכה והדברים שהם מעניקים לך כי אכפת להם ממך, זה יקר מפז ויותר מכל מילה שיש לתאר חברות אמת. התפרקתי, באושוייץ בירקאנו שהיינו שאבותיי הלכו למותם לא התפרקתי, ששמענו על סיפורים על הזוועות לא התפרקתי אבל היום התפרקתי, כשהיה את הטקס של הבורות ירי שהמורות הכינו לא חשבתי שאני אבכה בכל המסע הזה, אמרתי אם לא בכיתי במקום הכי קרוב אליי לא אבכה בכלל אבל לא יכולתי, כשילנה שרה על אמא, וכשמתי התחילה לקרוא את הקטע וכשהיא את הצמד מילים עיניים כחולות כשמיים ושלא היה משאיר אוכל בצלחת, ישר חשבתי עלייך סבא. אחח סבא יקר שלי, כמה שאני מרגיש קרוב אלייך במסע הזה. אני מרגיש שאתה הולך איתי לכל מקום שאנחנו הולכים, ואני יודע ששם למעלה אתה מחייך ושמח כי אני מרגיש גאווה, גאווה להיקרא כץ. ואני רק יכול לדמיין, לא יכול להרגיש בכלל מה זה בגיל 11 לעזוב הכול, בלי תמונות, בלי לראות הורים, אחים אחיות שוב פעם לעולם. איך שהיית אמיץ ולחמת בכל החזיתות האפשריות מול האויבים הכי גדולים שהיו לנו. ורק מסיפורים אני שומע דברים עלייך וחבל לי שהייתי קטן מידי בשביל לשמוע ולדבר. בכיתי בגלל שחשבתי עלייך סבא, כל מה שעברת, כל מי שאיבדת וכל מה שאיבדת. אני מתגעגע ולא מפסיק לחשוב עלייך במסע הזה, בשבילך ובשביל כל מי שאיבדת והכרת. הצלחתי להרגיש אותך שוב, לדמיין אותך שוב, בכל המילים של השירים ובכל מילות הטקסט. אני מבטיח לך, שמה שאתה הצטרכת לעבור, לא ישכח לעולם!!

לירז עמרן

צעדנו, מלוכדים מלאים ברגשות מעורבים. הגבול בין השמחה לעצב הוא שאלה אמיתית. דבר לא באמת הכין אותנו לעוצמת הרגע שבו נעמדנו עם ורד אדום בזוגות, צועדים לעבר קברי האחים שלנו, השקט שהיה יצר בי כל כך הרבה רעש בפנים. מעולם לא חשבתי ששקט יכול להיות עוצמתי כל כך. ילדים תמימים שלא זכו לילדות אמיתית, כי הרי גיל זה רק מספר באותה התקופה. ילדים  שלא ידעו חיבוק של אמא, ונפלו. דבר לא הכין את העיניים שלנו שלא נשארו יבשות, לרגע בו אנחנו מבינים שדבר אינו מובן מאליו והחיים הם באמת מתנה. ילדים שלא זכו לילדות ולעולם לא יזכו. ילדים שלא זכו לחיבוק מלטף של אמא ולעולם לא יזכו. ילדים תמימים שלא עשו רע לאדם, ונפלו.