יבנה דרך העיניים שלה

 מאת: ג'ני פרנקל שלום

בימים אלה ממש מוצגת בגלריה 'משרד' בתל אביב התערוכה 'אור גנוז' של האמנית רחל עזרא. במסגרת הפתיחה של התערוכה הושק גם הקטלוג החדש שמסכם 10 שנות יצירה. מאז ומעולם הלך לבה של רחל עזרא שבי אחר המרחבים, מתוך רצון לשמר את יופיו של הטבע. אל התערוכה הזו הדיעה עזרא כמעט במקרה, אחרי שאוצר התערוכה רחל סוקמן ראתה את העבודה שלה במסגרת תערוכה אחרת וביקשה ממנה להציג תערוכת יחיד. למרות שהיא אמנית מוערכת ובעלת שם, כזאת שמתעסקת בתחום כבר 40 שנה ומציגה תערוכות, נדמה שעזרא עדיין לא התרגלה למעמד הזה. "אני תמיד מופתעת מחדש כשפונים אליי ומבקשים ממני להציג. זה שמעריכים אותי ומאמינים בי נותן לי כוח להמשיך וליצור גם היום" היא אומרת.

"צורך פנימי שנולדים איתו"

עזרא (61) נולדה וגדלה ביבנה, בת שביעית למשפחה בת 11 ילדים, להורים שעלו ארצה מתימן. "זו הייתה משפחה קשת יום ולמרות זאת אף פעם לא וויתרו לנו. לאבא שלי היה חשוב שכולנו ניהיה מלומדים ואקדמיים והוא עשה את זה למרות כל הקשיים" היא מספרת. את האהבה שלה לציור גילתה כבר בגיל צעיר מאוד, בבית הספר היסודי החלו להגיע גם הפידבקים מהמורים, שזיהו שמדובר בכישרון. "זה צורך פנימי שנולדתי איתו, משהו שצריך להוציא החוצה מבלי שיש לי שליטה עליו בכלל" היא אומרת.

את הציור כמקצוע החלה ללמוד כבר בתקופת התיכון, אז עברה לבית הספר לאמניות בתל אביב בעקבות המלצה של אחת המורות. "בגיל 14 הייתי נוסעת כל יום באוטובסים לתל אביב וחוזרת בסוף היום ליבנה. זה לא היה דבר של מה בכך עבור המשפחה שלי וגם מבחינה כספית לא היה קל, אבל הם תמיד תמכו והאמינו בי ואני מודה להם על כך" היא מספרת.

לאחר מכן למדה אמנות במכללה האקדמית לחינוך תלפיות בתל אביב ובסדנה לציור ולרישום בירושלים מייסודו של האמן, ישראל הרשברג, וכן השתלמה באמנות איטלקית במסגרת סדנת קיץ באיטליה.

מורה ותלמידה

מאז ועד היום היא למעשה לומדת, משתתפת בסדנאות ועושה עוד ועוד קורסים, כדי ללמוד, לדעת ולהתמקצע קצת יותר. "אני לא מסוג האמנים שסגורים בסטודיו ובטוחים שהם כבר יודעים הכל, ההפך אני צמאה לדעת עוד. אני כל הזמן אומרת שאני עדיין לא יודעת, תמיד יש מה ללמוד, אני מגיעה לסדנאות של אמנים מאוד גדולים ותמיד יוצאת נפעמת מעוד משהו חדש שלמדתי".

במקביל להיותה תלמידה תמידית הייתי עזרא גם מורה, במשך 37 שנים עסקה בתחום הוראת האמנות בבתי ספר שונים ברחבי יבנה והייתה רכזת תחום האמנויות בעיר. לאחרונה פרשה מהוראה על מנת לבסס את הפן היצירתי שבה, כפי שהיא מגדירה זאת.

"בין לבין תמיד ציירתי, כשהבסיס שלי היה הציור האקדמי, אבל במהלך השנים לקחתי אליי דברים ופיתחתי טכניקות וסגנון שייחודי רק לי ודרכו אני באה לידי ביטוי" היא מסבירה.

כיום כשהיא מסתכלת במבט לאחור על הרקורד המרשים שלה, היא מעידה שמה שגרם לה להמשיך וליצור זו האמונה שנתנו בה האנשים שהיו סביבה, החל מהוריה ועד לאוצרת של התערוכה 'אור גנוז'. "מבחינתי זה לא היה בשום שלב מובן מאליו, האמונה הזאת והתמיכה שקיבלתי מאנשים שהיו סביבי הן אלה שגרמו לי להמשיך וליצור" אומרת עזרא.

"יבנה בשבילי היא מקום מנחם"

ב-12 השנים האחרונות היא מתגוררת במושב בן זכאי, הסמוך ליבנה, בעלה יצחק היה בן מושב והשניים עברו לגדל בו את ארבעת ילדיהם. לפני שנה נפטר יצחק, לאחר שהתמודד עם מחלה קשה. "התחתנתי בגיל צעיר ובמשך 40 השנים האחרונות הוא היה שם תמיד איתי, לצידי, תומך עוזר ודואג. הוא היה נגר יוצא דופן, איש עשייה ואדם טוב שרבים הכירו והעריכו" מספרת רחל. בשלושת החודשים האחרונים לחייו הוא היה מאושפז בבית החולים במצב של צמח. כל ההתמודדות הקשה הזאת והמציאות החדשה של חייה, באו לידי ביטוי ביצירות האחרונות שלה.

"כשרחל ראתה אותי וביקשה ממני להציג בתערוכה שלה זה היה לפני שלוש שנים, אז הייתי בתקופה אחרת לגמרי בחיים שלי. בשנה האחרונה מאז שבעלי נפטר ועוד קודם לכן יצרתי ויצרתי ואלה יצירות אחרות לגמרי, כשרחל ראתה אותן היא החליטה שהן יהיו בתערוכה למרות שבמקור הכיוון היה אחר לחלוטין" היא מספרת.

היצירות הללו אינן מבטאות דווקא את האבל והאובדן, אלא משהו אחר לגמרי. עזרא מציגה בהן את נופיה של יבנה ובית ילדותה, שהיוו עבורה נחמה ברגעים הקשים. "אני אישה דתיה ובכל שבת אני הולכת לאמא שלי ברגל, מבן זכאי ליבנה. אני חולפת על פני הנופים, שהיו בעבר נופי ילדותי וכמעט שלא מזהה שום דבר מוכר. שנים אני רואה את המראות וכשבעלי נפטר התפרץ לו פתאום הגעגוע למקורות וחיפשתי נחמה ויבנה בשבילי היא מקום מנחם. אני מתבוננת במציאות לוקחת אותה אליי ללב ולנפש ומוציאה שוב החוצה בצורה של ציור".

התערוכה הזו מהווה למעשה עבורה מעין סגירת מעגל, היות והתערוכה הראשונה בה לקחה חלק לפני 38 שנה נקראה 'פריחה ביבנה' ועסקה גם היא בנופיה של עיר ילדותה. "אני מרגישה שבורכתי ואני מודה בכל יום על הזכות שנפלה בחלקי לעסוק באמנות. לא בחרתי את זה, זה משהו שניתן לי וזה מה שנותן לי את הכוח להמשיך".