15.12.15 / 22:55
רוב האנשים בישראל לא משתמשים ברשת החברתית 'טוויטר' ומפסידים עולם שלם של... או לא מרוויחים. או שלא. פוסט על אנשים שלא הקשיבו לאמאבא כשהם אמרו לא לדבר עם זרים.
מי זורם לקפה ברוטשילד?
אני.
מתי?
חצי שעה שם.
סבבה, אני אגיע עם הכלבה.
<מהרהרת לעצמי. הוא לא התכוון אליי. עוד כלבה? משועשעת>
סבבה.
לזה קוראים מפגש ספונטני עם בן אדם שאין לי מושג מי הוא. כאילו, יש לי שמץ של מושג: הוא שנון, מצחיק, ממש טוב במשחקי מילים, לא מפגין יותר מידי רגשות, אבל ללא ספק מעניין. ובמקרה זה יום שישי שאני נמצאת בתל אביב אחרי לילה קשה של אלכוהול עם חברה אז לפני שאני חותכת הביתה, זו הזדמנות מצוינת לספק את יצר הסקרנות שלי.
היידה, למקלחת ולרוטשילד.
אין דבר יותר מרגש בעולם הטוויטר מאשר לחשוף ״פייק״ וזה לא משנה אם הוא חשף את עצמו בעצם. כאילו יש לי פיסת מידע שלאף אחד אחר אין. אני יודעת מי עומד מאחורי התמונה ה״לא אמיתית״ הזאת והצלחתי להדחיק את כל הפעמים שההורים אסרו עליי לדבר עם זרים.
כי בטוויטר, אפשר להכיר בנאדם יותר טוב מאשר במציאות. אנשים ממש שופכים את החיים שלהם ב- 140 תווים לאורך זמן. אני יודעת אם הם דיכאוניים, מצחיקים, מרתקים, שבורי לב, עצבניים או סתם משעממים (ואז אני כבר לא עוקבת אחריהם).
הוא ממש מעניין אותי בזמן האחרון והנה הוא הציע שניפגש. טוב הוא לא ממש שלח לי הודעה: ״בואי ניפגש״ אבל זיהיתי את האפשרות והוא זורם. אז גם אני.
ואז מגיע הרגע שאני מבינה שזה הוא ואחרי שהכנתי את עצמי לגרוע מכל אני מגלה בחור שקט, מלא בסקס אפיל ומאוד מודע לעצמו יושב על הספסל ומציג בפניי את הכלבה שלו: סוזי. קפה זריז, סיגריה, מבטים בוחנים, חיוכים נבוכים וטוב יאללה היה ממש נחמד ונדבר כבר. ו-בום! נראה לי שהתאהבתי. אחרת, לכו תסבירו למה הבטן שלי מתרגשת כל כך ממפגש של חצי שעה עם בחור שפגשתי בפעם הראשונה בחיי. אני משכנעת את עצמי שזו בכלל הבטן שלי מקרקרת וזקוקה לפחמימות כלשהן אחרי כל האלכוהול אשתקד ודואגת לה, נוסעת הביתה ומנסה לא לעשות ״ביג דיל״ מהמפגש הקצר הזה והכי חשוב, לא לחשוב על העיניים היפות והטובות האלה שלו.
אחרי כמה ימים נפגשנו כמו שצריך. ישבנו לקפה באיזה בית קפה שכונתי במשך של איזה ארבע שעות ולא הפסקנו לבלבל את המוח וזה היה נורא נעים. לפעמים ברחתי למחשבות של מעניין איך מרגיש העור שלו או הוא בטח נראה הרבה יותר טוב בעירום ואיזה כיף שיש כאלה הפתעות טובות בטוויטר הזה אחרי שיצא לי לפגוש כל מיני אנשים מוזרים שסביר להניח שב ״ריל לייף״ לא הייתי פוגשת לעולם.
הטוויטר הזה טומן בתוכו חברים טובים שהפכו עם הזמן למפגשי "פרלמנט״ דו שבועיים, למקום שבו אני יכולה להיות קיצונית מבלי שמישהו יבקר את המילים הנועזות שלי ולחיבוק אנושי עצום ברגעים קשים. זה מצחיק כי לעומת הפייסבוק ששם נמצאים בעיקר אנשים שאני מכירה, בטוויטר רובם זרים ואני חושפת בפניהם את שלל הרבדים שלי.
ואז נפגשנו שוב. ושוב. והרגשתי שאני כבר ממש מכירה אותו ואיזה כיף שהכרתי אותו. ואז הרגשתי שאני כבר ממש מאוהבת בו ואחר כך משהו הרגיש מוזר אז חתכנו. אפילו כבר לא עקבנו אחד אחרי השנייה בטוויטר. נו, מילא. קורה. וקצת התבאסתי כי הוא ממש מצא חן בעיניי אבל כמו שסתם מכירים מישהו וזה לא מסתדר ממשיכים הלאה. ואז חודש אחרי קיבלתי שיחת טלפון מהחברה שלו והסתבר שהוא בגד בה איתי. וחשבתי לעצמי כמה נחמד זה להכיר מישהו בטוויטר ולאהוב את הבפנים שלו קודם ורק אז להתוודע לחיצוניות שלו ולאהוב גם אותה.
