רגלי הזהב

ביום רביעי ננעלה המכביה, לא לפני שגם נציג יבנאי עלה על הפודיום. האצן הצעיר אדוארד (אדי) פלוטניקוב, רק בן 17, הדהים בשיא אישי בריצת 100 מטרים וזכה במדליית הזהב לגילאי נוער. 

פלוטניקוב התחרה בעשרות אצנים יהודיים מכל רחבי תבל, וגבר עליהם בהישג מצוין  כשהפרס כמובן הוא מדליה מוזהבת על צווארו. פלוטניקוב הצעיר לא הסתפק במדליה אחת, והוסיף לעצמו את השנייה, גם היא מזהב, במרוץ השליחים.

מעבר לשתי המדליות, אדי שבר את השיא האישי שלו בריצת 100 מטרים והעמיד אותו על 11.12 ש'.

יש הרבה מה ללמוד מההצלחה של פלוטניקוב. מדובר בבחור שמתאמן באופן קבוע בוינגייט, ואף עבר לגור בשנה האחרונה בפנימיית המחוננים. מעבר להצלחה כספרינטר, הבחור הצעיר התפתח גם בענף הקפיצה במוט. בתקופה האחרונה עובד פלוטניקוב עם לא פחות מאשר אלכס אברבוך האגדי, המשמש כמאמנו, והוא אף עשוי לוותר בקרוב על הריצה כדי להתמקצע עם המוט ואולי לרשת את מאמנו. 

אני עוקב כבר כמה חודשים טובים אחר פועלו של פלוטניקוב, ואני חושב שהוא יכול להוות מודל לחיקוי עבור צעירים רבים שרוצים להצליח. העבודה הקשה, ההתמדה, יחד עם כישרון רב וכח רצון, באים כעת לידי ביטוי בתוצאות ובמדליות שהבחור קוטף. ועוד מילה אחת אחרונה שלא קשורה לספורט. תענוג לראיין בחור צעיר שמתבטא כמוהו. רהוט, ענייני, אינטליגנטי. 

אדי, מזל טוב על מדליות הזהב. אני מבין שלא השמיעו עבורך את "התקווה".

"תודה רבה. באמת לא השמיעו את התקווה. מסתבר שיש כל כך הרבה זוכים במדליות מישראל אז העדיפו להשמיע את ההמנון רק בתחילת המכביה ובסופה".

האם הניצחון ב-100 מטרים היה מפתיע עבורך?

"כן, הייתה פה הפתעה, משום שלא ידעתי מי יהיו המתמודדים מולי ומהן התוצאות שלהם. אני מבחינתי כל הזמן הכנסתי לראש שאני בא לתחרות הזאת על מנת לשבור שיא אישי, לנצח ולקחת את הזהב . זה עזר לי להישאר בפוקוס. לשמחתי זה מה שאכן קרה".

מעבר לזהב, עשית תוצאה נפלאה של 11.12 שניות ושברת את השיא האישי שלך. לשם כיוונת?

"המכביה הייתה תחרות סיום העונה שלי. לכן ידעתי שאם אתן את הכל, השיא האישי יגיע. לכן לא הייתי מופתע אלא מאושר. צרחתי על קו הסיום כמו שאני תמיד עושה בריצות מוצלחות". 

זו הפעם הראשונה שאתה משתתף במשחקי המכביה. איך ההרגשה?

"ההרגשה היא מדהימה. אתה שרוי באיזו תחושת עליונות וציפייה וזה נעים. מה גם שהרבה מהספורטאים הזרים שהו בוינגייט, ויצא לי להכיר אותם וללמוד הרבה מהם".

תודה אמא יקרה

הוויכוח על הצורך במכביה נמשך לכל אורך התחרות. כאחד שהיה שם, עד כמה זה חשוב ליהודי העולם?

"את חשיבותה של המכביה אי אפשר לאמוד. היא חשובה ביותר למדינת ישראל וגם לשמה הטוב בעולם. משתתפים רבים סיפרו לי, כי הם חשבו שבישראל הכל מלחמות והמצב לא טוב, והופתעו לטובה כשגילו כמה יפה ושמחה המדינה הזאת. רבים מהם גם אמרו לי שהם מתכוונים לעשות עלייה בעקבות ההתנסות החיובית שלהם בארץ".

אתה חי ומתגורר בוינגייט כספורטאי מצטיין. מה אתה יכול לספר על החיים שם?

"הבחירה שאני ואמא שלי עשינו לפני כשנה הייתה באמת לעבור לוינגייט, וזו אולי ההחלטה המוצלחת ביותר בחיי. אני מאוהב במקום הזה, הוא תפור עליי. חלוקת החדר עם שותף גורמת לך להיפתח יותר לאנשים, הפיזיותרפיה שומרת עליך בריא, הפסיכולוג מכוון אותך מנטאלית ובית הספר מתואם כלפינו. כל אלו הם תנאים מעולים להצלחה, ואני מעריך ביותר את שהותי שם".

ויתרת על לא מעט דברים כדי להיות ספורטאי מצטיין, עזבת חיים נוחים ביבנה אל פנימייה. יש לפעמים חרטות על דרך החיים הזו?

"חרטה? מעולם לא. יש קצת קושי ותקופות בשנה שהחברים מבלים ועושים דברים שבני נוער נוהגים לעשות, וכמובן שיש הרבה פיתויים, ואני צריך לוותר על רוב הדברים האלו, אך אני עושה זאת בכיף, הרגשת סיפוק גדולה אופפת אותי כאשר אני מוותר על בילוי והולך להתאמן. אני חייב לתת פה קרדיט לאמא שלי. כאשר אני נוטה טיפה ימינה או שמאלה מהדרך שלי היא תמיד מחזירה אותי לאמצע. תודה אמא יקרה". 

איך הגיבה המשפחה כשעזבת לפנימייה?

"כשעזבתי לראשונה, אחי הבכור טום היה עצוב מאוד. גם לאמא היה קשה עם זה שהיא רואה אותי פעם בשבוע, אך התרגלנו למצב וכיום הם מאושרים שאני נמצא במקום טוב ומתעסק בקידום הקריירה שלי".

מה המטרות שלך? לאן אתה מכוון?

"בעונה הבאה אני מתכוון להפסיק עם הספרינטים ולעבור באופן מלא לקפיצה במוט. המטרה היא לקפוץ בשנה הבאה גובה של 4.60 עד 4.70 ובעוד שנתיים להגיע לאליפות אירופה לנוער בשבדיה כשהקריטריון לשם הוא חמישה מטרים, ומשם להמשיך ולעלות גבוה יותר תרתי משמע.

"אני רוצה להביע את תודתי למאמן איציק צסלר, שעזר לי מאוד מבחינת טכניקת הריצה, לאלכס אברבוך על עונה טובה, למשפחתי שבאה לכל התחרויות ותמיד מדרבנת אותי, כמובן למקום האהוב עליי - וינגייט".