מפגשים מהסוג האישי

לפני שישה חודשים יצא לירון אטיאס (22), אז קצין צעיר בצה"ל, לביקור במחנות ההשמדה בפולין במסגרת משלחת צבאית. המסע, גילה לימים, עתיד היה לשנות את חייו ואת חיי הקהילה בה הוא חי. מחנות המוות הותירו בו תחושה קשה ועוררו בו שאלות בנוגע לטיב חיי הניצולים כיום. בסיוע מעיריית יבנה הוא הקים את פרויקט "יד ביד מדור אל דור" במסגרתו מתנדבים מקשת גילאים רחבה מקיימים מפגש שבועי בבית הניצול. "הבנתי שהקושי האמיתי שלהם הוא שאין להם עם מי לדבר", מסביר אטיאס.

"זה היה ביום השני בפולין", הוא מספר, "אל המסע הצטרפה עדה מקסימה בשם יהודית שמאוד התחברתי אליה. היה לנו קשר מיוחד, ומהשיחות איתה הבנתי שמשהו לא טוב קורה כאן מבחינת היחס שלנו כחברה לניצולי השואה החיים עמנו כיום. באותה נשימה הבנתי שזה לא עניין של תקציב, יש הרבה ניצולים עם משפחות, אבל הבעיה היא שאין מי שידבר איתם ביומיום, בשגרה, לאו דווקא על מה שהם חוו שם". 

זו בעיה של קשישים באופן כללי, לא רק של ניצולי שואה.

"נכון, אבל זה תפס אותי באמצע חוויה שמתמקדת באנשים שעברו שואה. אני כן מקווה שמשרד הרווחה והגופים ההתנדבותיים שממש מניעים את החברה ידאגו לקשישים בכללותם, אני כרגע במקום הזה עם הניצולים".

פצע פתוח

"חשבתי שהרעיון שלי נחמד, אבל בטח כבר קיים", מספר על אטיאס על לידתו של הפרויקט שלו, "שאלתי את המדריכה בפולין האם בכלל ניצולי שואה צריכים את העזרה, האם מישהו בודק אם הם מדברים עם מישהו כל היום ואם יש להם עם מי לשתות קפה בבוקר. היא הסבירה לי שלא. יש אמנם תוכנית, סוג של פר"ח, שסטודנטים מקבלים כסף או נקודות זכות על מפגשים כאלו, אבל זה לא נטו התנדבות, ואז הבנתי שאני צריך לעשות עם הרעיון. זה היה קשה לביצוע כי הייתי בצבא, אבל עוד בפולין החלטתי שכשאחזור, אפנה לראש עיריית יבנה כי אני חושב שלהתחיל משהו בעיר זה עדיף מאשר במדינה כולה, בטח שרק קפץ לך משהו לראש ואין מאחוריך מתנדבים".

בדקת בכלל אם יש ניצולי שואה ביבנה?

"עשיתי בדיקה מאוד בסיסית באינטרנט. גיליתי שקשה להגיע לרמה מדויקת של ידע כמה ניצולים יש בעיר, לא כולם רוצים להזדהות ככאלו. גיליתי שביבנה יש כ-400 ניצולים והם די מגובשים, יש מועדון שהם הולכים אליו פעמיים בשבוע".

אטיאס כתב לגוב ארי מכתב ופירט את תוכניותיו, "ואחרי יומיים הוא יצר איתי קשר והוזמנתי לפגישה איתו ועם ראש מנהל חינוך. הסברתי על הפרויקט שכולל בעצם שני מערכים: האחד מפגשים על בסיס אישי שהוא ליבת הפרויקט. הסברתי שהרעיון המרכזי הוא להפגיש בין מתנדב לניצולה אחת לשבוע לקשר אישי, זאת אומרת ליצור חיבור אישי. אני קורא לזה לפעמים עוד מס' טלפון לשעת חירום... והמערך השני הוא שתהיה קבוצת מתנדבים ערוכה לסייע בצביעת בתים של ניצולים, אבל כרגע אנחנו מתרכזים בליבה".

בשלב הזה הבין אטיאס שהוא צריך לצדו מתנדבים. "פרסמתי בפייסבוק ובתוך חודש היו לי כ-20 מתנדבים שאת רובם אני לא מכיר", הוא מספר, "היה לי חשוב להסביר לכל אחד שמאוד חשוב לי שיתחייבו לשעה בשבוע, ואם אינם בטוחים שהם מסוגלים לכך, שלא יכנסו לזה. מדובר באוכלוסייה שאני לא רוצה לגרום לה אכזבה".

פנית גם לרווחה?

"כן, פניתי למשרד הרווחה, שהבהיר שאפשר להמשיך הלאה ואז הזמנתי אלי הביתה את המתנדבים. בהתראה קצרה הגיעו 14 מתנדבים, זה מתחיל משמיניסטית ועד לאישה בת 60. זה משך הרבה אנשים שמכירים את הצורך הזה בחברה. גליתי שעם הפרויקט הזה אתה פותח אצלם פצע פתוח, שהם חיפשו להתנדב במשהו כזה. לאט לאט העובדת הסוציאלית הביאה שמות של ניצולים שרוצים להשתתף, וכך התחלנו לחבר בין ניצולים ומתנדבים. כבר יש לנו תשעה חיבורים".

חי את זה

בראשית חודש דצמבר השתחרר אטיאס מצה"ל לאחר ששירת כקצין בקבע והיום הוא שוקד על לימודיו לקראת מבחן הפסיכומטרי. בשל עיסוקיו הרבים בחר אטיאס עצמו שלא להיכנס למערכת יחסים עם ניצול בשל קושי להתחייב אליה.

אתה עצמך אינך מצוי בקשר עם ניצול. אין ביקורת על כך?

"כשהפרויקט רק התחיל הייתי בצבא ולא יכולתי להתפנות לכך. רק לאחרונה השתחררתי ואני בטוח שבעתיד אעשה זאת. אני תמיד מביע את הערכתי למתנדבים ואין מפגש שאני לא יודע עליו. אני מאוד מעורב בכל מה שקורה. אני תמיד אומר שאני חלק קטן בפרויקט הזה והמתנדבים הם הדבר האמיתי. אבל אני חי את זה, זה לא רק לקבל את הטלפון ממשרד הרווחה ולקבל עוד ניצול, זה הרבה מעבר, אני הולך איתם למפגשים ראשונים ואני מעורב בהכל".

שעה בשבוע זה משהו שבכלל עוזר? אלו 60 דקות מתוך שבוע כל כך ארוך.

"זה מדהים עד כמה זה עוזר מאוד. איך אמרה לי אחת הניצולות? מבחוץ הכול נראה מושלם, יש לך ילדים, משפחה, בית, אתה מסודר. אבל אתה בבית ואין לך עם מי לדבר, וזה היה במפגש השביעי או השמיני, וזה מראה הכל. הבית הראשון שהגענו אליו היה בית של קשישה שמרותקת למיטה רוב היום. המראה הראשוני הוא לא קל, אתה מבין שכשאתה מסתובב ורואה בתים, אתה לא יודע באמת מה קורה בפנים. אצל הניצולה הזאת מתנדבת אישה ובעלה גם נרתם, והם נותנים מעצמם המון. הם מעסיקים אותה, משחקים איתה קלפים למשל וזה נפלא. בבית אחר, הניצולה ביקשה שהמתנדבת תכתוב איתה ספר על כל מה שעבר עליה במלחמה. אנחנו לא כיוונו דווקא לדבר על מה שהיה, אבל זה מה שהיא רוצה והמתנדבת איתה בכל דבר".

יש תוכניות להמשך?

"אנחנו נקיים מפגש של כל הניצולים. אנחנו מעוניינים שיהיה מקום קבוע לקבוצה ואז נוכל לעשות זאת כל פרק זמן מסוים. דיברתי על זה עם אגף הרווחה וראש העיר. זה פרויקט שלא מבקש כסף, נמנע מלבקש דברים שקשה לקבל".

ובכל זאת, למה רק תשעה חיבורים? זה מעט.

"כל ניצול שמשרד הרווחה הכיר לנו, הצמדנו לו מתנדב. היום המצב הוא שיש אנשים שמחכים, שרוצים להתנדב. היום אני בעצם מחפש ניצולים להתנדב אצלם. יש לי לפחות שישה מתנדבים שממתינים. זו במה טובה להגיע אל ניצולים שרוצים להשתתף. אני מזמין אותם לפנות לאגף הרווחה בעירייה".

זה קל

נושא ההתנדבות אינו זר לאטיאס, שבעברו עשה זאת במסגרת עמותת "אח בוגר", כחונך לילד ממשפחה חד הורית. "הרבה יותר קל להתנדב עם ילדים, שאפשר להוציא לכל מיני מקומות. פה יש קושי אמיתי, צריך לשבת בבית ולמצוא דברים לעשות. צריך להיות יצירתי".

מהם הקשיים בניהול פרויקט מסוג זה?

"היו בהתחלה, כשאתה מבין שאתה לבד צריך לדחוף את הפרויקט והייתי בצבא. זה לא היה קל".

רגעי חוזק?

"המתנדבים, לגמרי הם".

מה שובר את הלב?

"להבין כמה היה צורך בזה ולא ראו. תראי, מי שערירי בדרך כלל מקבל סיוע, ואלו שיש להם ילדים ומשפחות פחות. אליהם חשוב לנו להגיע".

למה אתה שואף? מה המטרות להמשך?

"ניצולי השואה נפטרים לאט לאט, ואני שואף שמי שאיתנו כאן נדאג להם כבר מהיום, לא מחר. המדינה צריכה לדאוג שהאנשים האלו לא יחיו בחרפה אחרי שחיו במאה אלף חרפות. זה אבסורד שהם צריכים לחיות בחרפה היום. בגדול הייתי רוצה להגיע לכל בית שמוכן לפתוח את הדלת, והחזון הוא שבעיר אחרת יגשימו את זה כי זה קל מאוד. בבקשה תכתבי את זה בגדול: 'זה קל!'. אנשים ילכו אחריך כשיש לך רעיון טוב".