עם עתיד עם תקווה עם חלום



לאחר עשרות שנים בהן היה יואב גד קצין בצה"ל ואיש עסקים בינלאומי ממולח, החליט ביום בהיר אחד לעזוב הכל ולהקדיש את כולו למשפחתו ולקהילה ביבנה. הוא החל להתנדב במסגרות שונות בעיר עד שנחשף לפרויקט "צהלה" והחליט לקחת על עצמו את ריכוז הפרויקט ביבנה. היום, 12 שנים אחרי, הוא מביט בגאווה על ארגון הבנוי על מתנדבים שבמסגרתו כבר למעלה מ-300 חניכים, המקבלים את הזכות לחלום ואת הכלים להגשים את החלומות שלהם

עונה לטלפון המרגשרגע לפני סיום הראיון בן שלוש השעות הטלפון של יואב מצלצל, על הצג מספר לא מוכר. הוא עונה ישר על הספיקר, מהצד השני חבורה עליזה שרה לו 'היום יום הולדת', ילדי "צהלה". יואב מחייך, מתרגש, נבוך. אחד אחד הם צועקים לו 'מזל טוב יואב', הוא ממלמל 'תודה', ומספיק לומר שזה מאד משמח אותו לפני שהשיחה מתנתקת. הוא שב לשולחן, לוקח נשימה עמוקה ואומר בקול חנוק "זה לא מובן מאליו" ושוב משתנק, קם לוגם כוס מים קרים, דמעה עומדת בזווית עינו.

הצליחו לרגש אותך, אה?

"זה לא מובן מאליו. אלו ילדים שלא יודעים להביע רגש, לא יודעים להפגין חום. עצם זה שהם מצאו את הזמן, הקדישו מחשבה והתארגנו במצורה קבוצתית, זה אומר הכל, זה אומר שהצלחתי".

 

12 שנים עברו מאז נכנס יואב בפעם הראשונה לכיתת אומץ והציג בפניהם את פרויקט צהלה, תוך שהוא מספר להם שהוא לא בא ללמד אותם ולא להיות המורה שלהם, אלא להיות שם בשבילם, לעזור להם לעזור לעצמם ולתת להם כלים מגוונים להתמודד עם הקשיים השונים בהם הם נתקלים בחיי היום היום ואין מי שיכוון או ידריך אותם.

ההתחלה לא הייתה קלה, היא אף פעם לא קלה. אבל קשיים מעולם לא הרתיעו את יואב גד, איש צבא לשעבר, טייס בחיל האוויר שמילא שורה ארוכה של תפקידים מאתגרים ולאחר שחרורו הספיק להקים ולנהל יחד עם רעייתו נאווה, חברה בינלאומית ליבוא ושיווק של חפצי אומנות ואביזרי נוי מהמזרח הרחוק, טרם עידן האינטרנט והמחשבים.

אביו, שאת מורשתו מקפיד להנציחיואב גד בדיוק בן 66, בן יחיד להורים ניצולי שואה, שנולדו והתחנכו בגרמניה. אביו היה פעיל ציוני בברלין של לפני המלחמה, והיה מדריך נוער בארגון "החלוץ". יואב מעריץ גדול של אביו ושל מורשתו ופועל רבות להנצחתה במישורים שונים. כשהוא מדבר על אביו עיניו נוצצות והוא מספר את סיפורי הגבורה אחד אחרי השני בהתלהבות וגאווה, תוך שהוא מפגין בקיאות מעוררת הערצה בכל הפרטים, התאריכים ושמות המעורבים, שאת רובם הגדול כלל לא זכה להכיר בעצמו.

הוריו של יואב עלו ארצה והתמקמו בקיבוץ גבעת חיים שם נולד. לאחר שנים מעטות החליטו כי חיי הקיבוץ לא בשבילם ועברו לחיות בכפר גלים למרגלות רכס הכרמל במבואות הדרומיים של חיפה. יואב עצמו למד בבתי הספר בעיר הגדולה הסמוכה, שם התחנך אך מסתבר כי חיידק הפעילות החברתית היה נטוע בו כבר אז, והוא נבחר ליו"ר מועצת התלמידים הבית ספרית, לאחר מכן העירונית ולבסוף הארצית.

בסיום לימודי התיכון, התגייס יואב לקורס טיס אותו סיים בהצלחה. גם על שירותו הצבאי, במהלכו מילא שורה של תפקידי מודיעין יש לו סיפורים רבים, אך בטוח שרובם לא ניתנים לפרסום. בחרנו אחד, שמשקף גם את החייל שהיה, הטייס שהיה ובעיקר, האדם שהיה, כזה שניתן לסמוך עליו.

במסדר הכנפיים מסיים קורס טיסטייס אמין

"בשנת 71' באחת מטיסות האימון שעשינו באזור נתב"ג, עצרו פתאום את הטיסה שלי באמצע והורו לי לנחות בהנחיה ישירה של מפקד הבסיס", משחזר יואב את שאירע, "חבר שהיה איתי שאל ישר מה כבר עשיתי, והייתה הרגשה כאילו משהו רע עומד לקרות. ניגשתי אל מפקד הבסיס בחשש מסוים ולא האמנתי למה ששמעתי. 'אידי אמין איבד שניים מהטייסים שלו והוא צריך מי שימלא את מקומם באוגנדה עד שימצא מחליפים'. היה זה יום רביעי בשבוע והוא אמר לי שביום שישי אני צריך להיות מוכן לטוס לאוגנדה, יחד עם טייס נוסף".

יואב ביקש ארכה של כמה ימים נוספים כדי להתארגן למשימה המוזרה ונשלח למרכז אפריקה לתקופה של כארבעה חודשים במהלכם צבר אינספור חוויות. "באחת הטיסות הראשונות עם אידי אמין היינו צריכים לטוס למקום הנמצא במרחק 20 דקות טיסה בלבד", נזכר יואב, "עוד לפני ההמראה הוא ניגש אליי וביקש שנתעכב באוויר שעה וארבעים כי הוא רוצה להספיק לקיים ישיבת ממשלה. לא עזרו הנסיונות שלי להסביר לו שתוך 20 דקות נהיה על הקרקע והוא יוכל לקיים שם ישיבה באיזה אורך שירצה, ככה הוא רצה וככה היה". אבל כשמדובר היה על בטיחות טיסה, גם אידי אמין בעצמו לא יכל על יואב גד. "קראו לנו ערב אחד כדי לקחת את זקני שבט הצ'ולי חזרה לביתם, שהיה במרחק 4 שעות טיסה. מזג האוויר לא איפשר טיסה בטוחה והיעדר מגדלי פיקוח ובקרה אווירית במדינה לא איפשרו לי לבצע את הטיסה בצורה בטוחה אז לא הסכמתי. אידי אמין התעקש ואמר שהוא לא רוצה שהם ישנו בבירה קמפאלה משום שהם נחשבים ליריבים והוא חושש שמא ינסו לפגוע בו, אך אני סרבתי בכל תוקף והודעתי שנחכה לבוקר, כשהשמיים בהירים וכך היה. בבוקר, כשהגיעו הזקנים ה'מסוכנים' של שבט הצ'ולי, לא יכלתי להתאפק כשראיתי אותם נעזרים במקל הליכה ובקושי מצליחים לעלות על כבש המטוס. מסוכנים הם בטח לא היו".

את שירותו הצבאי שנמשך כ-23 שנים סיים יואב גד בתפקיד נספח בסינגפור, שם פגש קהילה יהודית גדולה וחמה, שרובם בעלי קשרים ועסקים חובקי עולם. בעקבות הרחבת המעגלים וההיכרויות, פיתחו יואב ונאווה גד קשרים גם עם ראשי הקהילה הסינית בסינגפור שחשפו אותם לתרבות הקסומה והמיוחדת. השהות במזרח פתחה לבני הזוג את העיניים, והם החליטו עם חזרתם לארץ ופרישתו של יואב מצה"ל, להתחיל לייבא לישראל חפצי נוי ומוצרי אומנות מסין, שלא היו בישראל באותם ימים.

מזרח ומערב

"באותם ימים, סוף שנות ה-80, בקושי היו מחשבים, ובסין אין מה לדבר אפילו על קטלוגים או רשימות מלאי", נזכר יואב בימים הראשונים של העבודה מול היצרנים הסינים. "היינו נוסעים למפעלים, מצלמים פריט אחר פריט, מפתחים את התמונות ומסדרים אותן על פלקט. זה היה למעשה הקטלוג שלנו. אחר כך הייתה זו נאווה שפיתחה שיטה למיון ומספור הפריטים וככה התחלנו לאט לאט לייצר מעין קטלוג משלנו והצלחנו לעבוד ככה מול הסינים תוך שימוש בפקסים".

במשך שנות עבודתם צברו בני הזוג גד חוויות רבות במסגרת ביקוריהם במקומות שונים ומשונים בסין ומדינות נוספות במזרח. העסק הלך והתפתח, חנויות נפתחו בקניון אשדוד וקניון הזהב בראשל"צ ואולם תצוגה ענק בן 600 מ"ר נפתח בבית פנרמה בדרום תל אביב, משם התבצעה הפצה לכ-700 חנויות ברחבי הארץ. אין ספק שהעסק שגשג, אך הדבר גבה מחיר כבד.

"באותם ימים הייתי משועבד לעבודה", מספר יואב, "בגלל העבודה מול מדינות באזורי זמן שונים לא היה לי יום ולא לילה, הייתי ממש עובד מסביב לשעון. באחת השבתות כשהייתי בבית, באה אליי בתי זוהר, שהייתה אולי בת 5 ושאלה אותי בשיא התמימות 'אבא, איפה אתה גר?', הלב שלי נצבט ונפל לי האסימון שמה שווה כל זה אם אני לא מצליח לבלות זמן עם הבת הקטנה שלי וזה היה הקש ששבר את גב הגמל. באותו היום גמלה בלבי ההחלטה לסגור את העסק ולהתרכז במשפחה שלי".

יואב החליט לקחת את האבהות במלוא מובן המילה והחל להיות פעיל במסגרת ועד ההורים. כמו בימים בהם היה תלמיד בעצמו, גם כאן התפתח לועד ההורים הבית ספרי ובהמשך לועד ההורים העירוני. כמו כן החליט להתנדב למשמר האזרחי ואף עשה עבודה התנדבותית עם בני נוער שהמטרה לעודד אותם להתגייס לשירות משמעותי בצה"ל.

שמחה וצהלה

אל פרויקט "צהלה" הגיע בעקבות תא"ל במיל. רן פקר, אותו הוא מכיר היטב משירותם המשותף בחיל האוויר. רן רונן (פקר) החל להדריך בתיכון עירוני ז' ביפו, ולאור הצלחת הקבוצה וגיוס כל חניכיה לצה"ל גייס חברים נוספים לפרוייקט. כיום פועלות עשרות קבוצות "ידידות צהלה" בבתי ספר רבים בכל רחבי הארץ.

לב ליבו של הפרויקט הם המתנדבים, רובם קציני צה"ל במילואים, הפועלים במסירות וללא תמורה, על חשבון זמנם הפרטי. כל קבוצה מודרכת על ידי מתנדב המנחה ומלווה אותה עד לגיוס לצה"ל.

במפגשים אלו עוסקים בנושאים ערכיים כמו חברות, אהבת הזולת, זכותנו על הארץ, חשיבות השירות בצה"ל, וכן בנושאי אקטואליה והשכלה כללית - על פי המתאים למתנדב ולקבוצתו. כמו כן נערכים סיורים לאתרי מורשת קרב והיסטוריה. כיום ביבנה פועלים 12 מתנדבים, 15 קבוצות, 5 בתי ספר ו-318 חניכות וחניכים.

מזל שאתה פנסיונר, זה נשמע כמו משהו שלוקח ממך זמן רב.

"אני משקיע בצהלה בין 4-8 שעות ביום. מעבר לריכוז הפרויקט כולו בעיר יבנה, יש לי את הקבוצה שלי, המונה 25 חניכים אותם אני פוגש בקביעות לפחות פעם אחת בשבוע".

פעם בשבוע זה מספיק? ישנה פעילות ממשיכה כשהם בבית?

"מאד חשוב שההורים יהיו חלק מהתהליך, אפילו יש יום הורים בו אנו פוגשים אותם ומספרים להם מה אנו עושים עם הילדים שלהם וזה חשוב מאד כדי שימשיכו את התמיכה גם בשעות בהן הילדים בבית ולא איתנו".

תומך נלהב בפרויקט. עם גוב אריאתה יכול לסכם את המטרה העיקרית של צהלה במשפט אחד?

"המטרה שלנו היא לתת להם תקווה, לגרום להם להאמין בעצמם ולדעת שמותר להם לחלום ואחר כך לפעול על מנת להגשים את החלומות האלו".

זה מתבטא גם בסיוע כספי?

"מתי שצריך, כן, בוודאי. בשנה שעברה למשל, גייסתי 29,000 ₪ עבור מילגות לילדי צהלה שרצו לצאת במשלחת בית הספר לפולין , אבל לא יכלו להרשות לעצמם לממן את זה".

ומה לגבי מימון שוטף של הפעילות, מאיפה זה מגיע?

"ארגון צהלה הארצי נהנה מתמיכה של משרד החינוך והקרן לידידות כמו גם תורמים פרטיים, וחלק מהתקציב הזה משמש אותנו. בנוסף, אני שמח מאד שראש העיר צבי גוב ארי הוא תומך נלהב של הפרויקט ואף אישר לנו תקציב מיוחד שעוזר לנו מאד בפעילות השוטפת, בעיקר בתשלום עבור הסעות וכניסות למקומות שהם בתשלום".

כל הפעילויות האלה והביקורים באתרים ומוזיאונים שונים, עם נערים שחלקם לא קלים, אין התמודדות עם בעיות משמעת?

"בהתחלה אולי היו. הפגישה הראשונה, השניה. לאט לאט הם מבינים את החשיבות של זה. אף אחד לא מכריח אותם להגיע אבל הם יודעים להעריך שזה נעשה לטובתם ומתוך רצון לעזור להם, לכם הם מכבדים אותנו מאד ומתנהגים למופת".

ואז, כאילו על פי הזמנה של תסריטאי הוליוודי צלצל הטלפון ומהצד השני היו החניכים שרק רצו לאחל ליואב גד מזל טוב לרגל יום הולדתו ה-66. שיהיה עד 120!


 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה