לשחרר את יבנה



יעקב אברהמי (86) היה חלק מהכוח ששחרר את העיר יבנה בשנת 1948 לאחר שהצליחו למגר את הכוחות המצריים וכמובן, התושבים הערבים שגרו בעיר. בראיון מיוחד בהחלט, הוא מחזיר אותנו אחורה לימים ההם, שיבנה כולה הייתה שטחים פתוחים וריקים וכוחות זרים שלטו בה

"חשוב לי לדייק בפרטים ובעובדות, הכל גם כמובן מגובה במסמכים ותעודות", פותח יעקב אברהמי (86), וחיש מהר פותח בזיכרונותיו משנת 1948, שנה דרמתית בחיי העם היהודי כולו, שנה בא קיבלנו מדינה משלנו.

מאז שהוא זוכר את עצמו הוא לוחם עבורה, עוד מימי ילדותו באצ"ל וכל חייו הבוגרים בצה"ל, שירות הכולל צל"ש אלוף, צל"ש מפקד חיל האוויר ציון לשבח ועוד.

"משנת 1944 שירתי באצ"ל", הוא פותח, "אך בשנת 1948 עת כיבוש יפו, הייתי מפקד כיתה ולכן השתתפתי בשלל תפקידים מעניינים כמו הגנה ואבטחת המוזיאון בת"א כשהגיעו כל הנציגים בשל הקמת המדינה".

איך הגעת בכלל לאצ"ל?

"אני אתחיל קצת קודם, אני יליד ירושלים העתיקה וגם כך אבי, רבי יהושע אברהמוב זצ"ל. הוא היה בוגר ישיבה ועסק בקודש הקודשים, הוא היה חזן ידוע והמורה של עובדיה יוסף. מאז שנולדתי, סביב מאורעות תרפ"ט, היו כל הזמן פרעות. בשנת 1937 עברנו לת"א, אבי היה החזן הראשי בבית כנסת 'אוהל מועד'. גדלנו בבית תשעה ילדים, התגוררנו בבית הכנסת והיו קשיי פרנסה, לכן התחלתי לעבוד בגיל 12. בבית הכנסת הכרתי מתפללים בגילי שהיו בתנועת בית"ר, אני הייתי בנוער העובד והלומד וחיפשתי לפעול. בנוער העובד היו הרצאות ובבית"ר ממש הפעילו את הנערים ואני רציתי לעשות דברים, רציתי לתרום".

 

לא פחדת?

"לא, אני אף פעם לא פחדתי ולא נסוגתי משום דבר".

 

קיבלת עידוד בבית?

"בהחלט. אבי היה חלוץ דתי ופעיל. הוא שמח שכולנו פעילים, היינו חמישה מתוך התשעה וכל אחד לקח חלק בתנועה אחרת, בכל המחתרות, הוא מאוד שמח לשמוע. אבא גם שמר על סליק נשק של אצ"ל בבית הכנסת".

 

 

שלום לא היה כאן מעולם

מבית"ר, הדרך לאצ"ל, הוא מספר, הייתה קצרה מאוד.

"הפעילו אותנו בבית"ר בדרכים שונות, מילאו אותי בערכים ובגיל 15 גויסתי לאצ"ל. התחלתי בהדבקת כרוזים ולאט לאט נכנסנו גם לקרבות. לימים הייתי מפקד בחיל הקרב של הארגון".

 

"אני זוכר שנקראתי לפעילות והייתי יוצא בצורה מיידית. בשנת 1948 הגנו על יישובים, כל ת"א הייתה בחזית, הגנו על שכונות התקווה ועזרא. הפעילויות נמשכו עד חודש מאי כשאצ"ל כבש את יפו מידי הערבים, למעלה מ-75,000, גורשו ע"י הפגזות ומרגמות. הם הפגיזו אותנו קודם, ת"א הייתה מופצצת מהמסגדים בגבעת הרצל ומהמסגד ביפו הערבים צלפו ופגעו באזרחים ללא רחם, ולא היה מי שיגן".

 

לא היה מקום של מחשבה שאתם מסלקים אנשים מבתיהם?

"עוד קודם המצרים היו מפציצים אותנו ולא היה מי שיתנגד, היינו רואים אותם משייטים נמוך ומפציצים ולא היה מי שיגן, אז אנחנו התגוננו סופסוף. הערבים התכוונו להתקיף מ-20 מדינות כך שלא הייתה ברירה, דרום ת"א הייתה מופצצת, ביפו היו כוחות זרים מכל מיני מדינות, זו הייתה מדינה לכל דבר ועניין. האצ"ל תקף ביפו וכבש, לפני שהם יעשו זאת".

אבל לפני כן חיו בשלום ביפו, ערבים ויהודים.

"אולי בשנות ה-30 אך בשלום מלא לא, כי תמיד היו פורעים. מהיום שנולדתי הם תמיד התנגדו שיהודים יהיו בארץ, זו תמיד הייתה המחשבה".

אחת מהמשימות שחרוטות אצלו היא הפקודה להעברת תחמושת, מזון ודלק לעיר העתיקה בירושלים. "השיירה הייתה מוגנת ע"י כיתת חיילים. הדרך אמורה הייתה להיות דרך קיבוץ נען, ההוראה הייתה לתאם את המעבר עם מפקדי ההגנה שהיו באזור בילו. ברחובות הייתה מחנה אצ"ל אליו נכנסנו עד להתאמת המעבר. המפקד לקח אופניים והלך לתיאום, ואני שנשארתי כסגנו במחנה עם המכוניות. המטוסים המצריים שהוטסו ע"י הבריטים, טסו חופשי מעלינו הלוך וחזור, נמוך מאוד, שטפו ביריות את כל המקום. אני חיכיתי שיעברו כמה מטוסים ויריתי עליהם מתוך המחנה במקלע ברן. מפקד המחנה רץ אלי ועצר אותי בטענה כי זה מסוכן לירות מתוך המחנה, בהמשך עליתי על גג בית של קומה אחת סמוך. יריתי עם סגני אך היה מעצור בנשק אותו ירדנו לתקן, ואז נפלט כדור שנורה על רגלו של הסגן. הוא נשלח לבי"ח. בסופו של דבר, לא היה אישור לעבור, שיירה נוספת של מטוסים הגיעה והיה מטוס שהצלחנו לפגוע בו, המפקד אבירם הפעיל מקלע בראונינג וקרא מעצור. חשתי אליו, טיפלתי בשרשרת הכדורים והמקלע פעל, חזרנו לירי. המטוס צלל וראינו איך הוא נפגע לכל אורכו מכדורים ואת הטייס מתעוות בתא הטייס כי גם הוא נפגע. המטוס העלה ענן שחור ונפל. כל אנשי שכונת שעריים יצאו בצעקות שמחה ורצו לאזור נחיתת המטוס, גם המפקד הלך לראות ואמר שזה היה טייס בריטי. ההרגשה הייתה טובה כי רק יום לפני הבריטים הפציצו את ת"א ונהרגו למעלה מ-80,000 אנשים ונפצעו מאות, אני הייתי בקרבת מקום וראיתי את פעולת המטוסים".

 

לקבור את עצמך בחול ולקוות לטוב

לאחר התקרית חזרה יחידתו של אברהמי לת"א מאחר ולא קיבלו אישור להמשיך בדרכם לירושלים, במקום התבקשו לסייע בכיבוש הארץ, וגם את יבנה כמובן, מידי התושבים הערבים ובכוחות המצריים והערביים. אברהמי הגיע עם פלוגתו, פלוגה 8 לאזור שכונת קריית משה, שם התמקמו.

"התאגדנו עם כוחות חזקים, 3 פלוגות של חיילים ידועים, קיבלנו כלי נשק חדשים מצ'כיה, נאלצנו לנגב את הגריז מהם עם הלבנים שלנו כי לא היו לנו סמרטוטים. משם יצאנו לסיורים, דרך כפר קובבה שנקרא כיום כפר גבירול לכיוון יבנה.

המשכנו דרך קיבוץ חצור לכפר ברקה, עד הלום. היו שם עמדות של המצרים, אני וכיתתי אבטחנו את מפקד הגדוד וראינו את יחידת הקומנדו של האצ"ל שהייתה חמושה בנשק מתקדם, עוברים ליד הטנקים של המצרים ותוקפים אותם, אבל הנשק שהיה בידיהם לא היה אנטי-טנקי ועצרו אותם בחילופי האש. לאחר מכן נאלצנו לסגת, וסמל ממחלקה אחרת פנה אלי, נתן לי ארגז בקבוקי תבערה ואמר שעלינו להתקדם להגנה כי הכוח נסוג ועלינו לתקוף את המצרים, הוא אמר שנסתתר או שנקבור את עצמנו בחול ואז הטנקים יעברו מעלינו ונזרוק אותם עליהם. לא היה כוח אחר שיעצור אותם".

זו התאבדות לא?

"זה לא היה חשוב כי הבנו שאין כוח מתאים שיעצור אותם מלהתקדם עד ת"א, אבל למזלנו הם לא התקדמו. זה הקדוש ברוך הוא שפעל אתנו. אני נוכחתי לגלות זאת כי הייתי שם, אני זוכר שקראתי בזמן ההתקפה את אלוהי ישראל, צבאות השם יתברך.

הפלוגה המשיכה במשימתה. "המשכנו בדרכנו לשחרר את יבנה. כל הלילה התקדמנו למקום, השתמשנו באוטובוסים אזרחיים שהסיעו אותנו. יצאנו להתקפה על יבנה, פלוגתי ומחלקתי אותה הובלתי מכיוון כפר גבירול, לכיוון תחנת הרכבת בכניסה ליבנה, לה קראו ייבנה אז.

התפצלנו לכוחות שתקפו מקומות שונים, אני הובלתי מחלקה מכפר גבירול לתחנת רכבת. היו חילופי יריות קצרים אצלי, והמצרים ברחו. זה היה בהחלט פחות חמור ממה שדמיינתי, השם יתברך עזר לנו.

יבנה נכבשה באותו לילה, זה היה 13 או 14 ביוני, בשלב הזה גרו במקום רק ערבים, שברחו בכל דרך אפשרית מהמקום. באותו רגע תקפו גם חיילי לח"י ופלמ"ח שפעלו דרך הים והיבשה והיו להם קורבנות".

 

לא נדבר על אלטלנה

לאחר הכיבוש אנשי ההגנה, מספר אברהמי, הגיעו לקחת כל דבר שניתן היה לשים עליו את היד, ואברהמי ואנשיו פיקחו כי רק אנשי לח"י יכנסו למקום. כל זאת עד שמפקדי אצ"ל הגיעו למקום ושחררו את אנשיהם.

"המפקד שלי החזיר אותנו לת"א ולמחרת אמרו לנו להתגייס לצה"ל. אני הייתי בן 19. למחרת באמת הלכנו להתגייס אך לא היה גיוס באותו יום בגלל שאוניית אלטלנה הגיעה לחוף ת"א. (אלטלנה נרכשה על ידי האצ"ל והפליגה לישראל ביוני 1948, כשהיא מובילה על סיפונה כ- 930 עולים, ציוד צבאי ורפואי. הספינה הגיעה לחופי ישראל במהלך מלחמת העצמאות, כשלושה שבועות לאחר שארגון האצ"ל הסכים להתפרק מנשקו ולהשתלב במסגרת צה"ל. בהמשך התגלעו חילוקי דעות קשים בעקבות דרישת נציגי האצ"ל, שעשרים אחוזים מהציוד הצבאי הנמצא על האונייה יועבר לידי יחידות האצ"ל. כאשר הגיעה "אלטלנה" מול חופי תל אביב ב-22 ביוני, התחדשו חילופי האש בין כוחות צה"ל לבין אנשי האצ"ל, שניסו להשתלט על אזור החוף, כדי לאפשר את פריקת הנשק מהאונייה. בשעות אחר הצהריים נפגעה הספינה מפגז ארטילריה, שנורה על ידי תותח של צה"ל, עלתה באש, ונותרה שרופה על שרטון מול חופי תל אביב, עד להטבעתה מול חוף נבי-רובין, למעלה משנה לאחר מכן. בעימותים נהרגו 16 לוחמי אצ"ל, שלושה חיילי צה"ל, ונפצעו עשרות, טב"ל)

 "אני הייתי הראשון שהגיע למקום, והאחרון שירד ממנה וגם נפצעתי, אבל קשה לי לדבר על כך עד היום".

בהמשך התגייס אברהמי אף לשירות קבע ושנים היה חייל מילואים. הוא אב לשני ילדים וסב לשישה נכדים.

"נפצעתי קשה בעמוד שדרה כששירתי כקצין טכני בחיל האוויר ובחיל הים, הייתי במטוס שהתרסק לייד אשדוד בשנת 1952, נחלצתי וחילצתי את הטייס שהיה פצוע קשה. המטוס התפוצץ. במבצע קדש נפצעתי קשה בעמוד השדרה הצווארי. יש לי 72% נכות".

 

איך הייתה ההרגשה להיות חלק מכל המבצעים הרי גורל הללו?

"ההרגשה הייתה כל הזמן של שליחות, זה היה רצוף ולא היה לנו זמן לחשוב בכלל על מה אנחנו עושים".

 

איך היום ההרגשה? לדעת שהיית חלק מכיבוש העיר יבנה וערים נוספות

"זה משהו מאוד מיוחד בשבילי המקומות האלו, אני נמצא ביבנה לא מעט, אני מקבל טיפולי פיזיותרפיה בעיר ואני חש את כל ההרגשה של הכיבוש, של שחרור יבנה בכל פעם שאני מגיע. אני צופה בעיר ונהנה מהתפתחותה". 


 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה