אהבה ודעה קדומה

אז איך בכל זאת נוצר הקשר?

"אני עשיתי שירות לאומי בדרום וגם אייל שירת באותה תקופה באזור ויצא שעלינו על אותו אוטובוס בדרך חזרה הביתה. בהתחלה בכלל לא שמתי לב שזה הוא, ראיתי מישהו שעושה לי 'שלום' עם היד אבל לא התייחסתי וישבתי רחוק ממנו. כשהבנתי שזה הוא אמרתי לו שיבוא לשבת לידי והתחלנו לדבר. בשיחה הזאת הוא אמר לי שיש לו חבר שממש מעוניין להכיר אותי, למרות שלא הייתי בעניין הוא העביר לו בסופו של דבר את מספר הטלפון שלי".

החבר, שקיבל את מספר הטלפון של שרית, מיהר להתקשר ובמקביל יצר גם אייל קשר וביקש לדעת האם השידוך הצליח. "הבנתי מהר מאוד שהחבר לא בשבילי, אבל שיחות הטלפון עם אייל הפכו לארוכות ועמוקות יותר. גיליתי בן אדם אחר, רחוק שנות אור מכל הסטיגמות שיש על העדה ומכל מה שיכולתי לדמיין או לחשוב" אומרת שרית.

 היו לך סטיגמות?

"כן, אני מודה שכן והבנתי גם שטעיתי ובגדול. חשבתי שמדובר במישהו שאין לו יותר מידי שאיפות בחיים, מישהו שרחוק מהדת, בליין, שונה לגמרי מהחבר'ה שהכרתי בבני עקיבא. הייתי בטוחה שאנחנו מעולמות שונים לגמרי, שאין שום סיכוי שיתחברו ושיהיה לנו משהו משותף וגיליתי בן אדם אחר".

מה גילית?

"שאייל הוא אחר לגמרי ממה שדמיינתי, שהוא הרבה יותר קרוב לדת ממה שחשבתי. דיברנו על הבית שהוא ירצה להקים בבוא היום, ומיד ראיתי בדברים שלו את הבית שלי. הוא עדיין בצבא בשירות סדיר, אבל הוא מתכנן לחתום קבע ולהישאר. הוא בן אדם עם המון שאיפות, מצליח בכל דבר שהוא עושה ותמיד רוצה לדעת עוד ולהתקדם כמה שיותר".

איך התפתח הקשר הרומנטי?

"באחת השיחות הוא אמר לי שהוא מתחיל להרגיש אליי משהו, שהוא נבהל מזה ומעדיף להתרחק. באותו רגע גם לי נפל האסימון, אבל מאוד נפגעתי מזה שהוא בוחר לנתק את הקשר במקום לממש אותו. במהלך השיחה פתאום הבנו שזה באמת לא הגיוני והחלטנו לתת לזה הזדמנו. שנינו חשבנו שזה יחזיק גג שבועיים, היום אנחנו צוחקים על זה".

הקשר בין השניים נמשך הרבה יותר משבועיים, שנה וחצי ליתר דיוק, ובסוף השבוע האחרון היא גם אמרה לו 'כן'. "אני כל כך שמחה שנתתי לזה הזדמנות, מסתבר שאנחנו הרבה יותר דומים ממה שחשבתי ובחלקים שלא אנחנו משלימים אחד את השנייה" אומרת שרית.

תסבירי.

"הוא יודע להכיל אותי בצורה הכי טובה שיש. אני מאוד דרמטית ולחוצה, הוא רגוע ונוח וזה מאזן אותי. תמיד יש דברים מבאסים בזוגיות, אפילו דברים קטנים, אייל לא מאכזב אותי בשום דבר. דווקא האדישות שלו, זאת ששיגעה אותי בהתחלה, היא זאת שמאזנת אותי היום ומחזירה לי את השפיות כשאני יוצאת מפרופורציות".

במה אתם דומים?

"באיך שאנחנו רואים את החיים, במהות שלנו, בתפיסות. יש לנו הסכמה מלאה לגבי הבית שיהיה לנו, החינוך של הילדים שלנו. תמיד חלמתי על בית דתי, כזה ששומרים בו על תורה ומצוות ויש בו אוירה של קדושה".

איך הגיבו החברים לקשר הזה?

"האמת, בהתחלה לא ממש הבינו מה הקשר בינינו ואיך קרה שהתחברנו והיו הרבה שהרימו גבה. אני זוכרת שיום אחד ישבנו בסוכה שלו וראינו ילד קטן בן להורים מעורבים, אמרתי 'ככה יראו הילדים שלנו', זה היה רק חודשיים מאז שהתחלנו לצאת והחברים היו המומים, שאנחנו כבר מדברים על משפחה וילדים, זה היה הרגע שבו הם הבינו שזה באמת רציני וקיבלנו פרגון גדול וחיבוק מכולם".

ובני המשפחה?

"המשפחה שלו קיבלה אותי מיד, אני מרגישה מאוד חופשי בבית שלו וחלק מהמשפחה. בכל הסביבה הקרובה שלו אני היחידה שהיא לא אתיופית, ולמרות זאת זה התקבל בצורה טובה ומפרגנת. למשפחה שלי היה קצת יותר קשה, אבל היום הם מאוד אוהבים אותו ומקבלים אותו".

יש תגובות ברחוב? מבטים?

"האמת שכן. אנשים כל הזמן מסתכלים ורואים את ההתעניינות בעיניים שלהם ואת הסקרנות, ולפעמים אפילו את הביקורת. אני חושבת שפיתחנו סוג של חסינות, אני כבר כמעט ולא מרגישה את זה. היום כבר לא אכפת לי מה אומרים, אני לא מייחסת לזה חשיבות. יש איזושהי נטייה לחשוב שמעכשיו אני צריכה להילחם בשבילו את המלחמה, להוכיח לכולם שהוא לא הסטיגמה, אבל אני ממש לא מרגישה ככה הוא בחור מדהים, אהוב, מוצלח ועם ראש על הכתפיים הוא  מוכיח את עצמו לבד".

זה מפתיע אותך שהשיח הזה בכלל מתקיים בישראל 2016?

"מפתיעים אותי המבטים, ההרמות גבה והעבודה שזה בכלל נראה מוזר מהצד. יש פה שני אנשים שהתאהבו והחליטו להתחתן זהו, אין יותר פשוט ומופלא מזה. מי היה מאמין שבת להורים שעלו מאוקראינה ובן לעולי אתיופיה, יקימו בית בישראל. בית ישראלי צברי, שומר מצוות ואוהב את הארץ".