יום השואה, הוא יום של זיכרון. יום שנועד לפתוח חלון אל העבר, אשר דרכו ניתן להתבונן על תקופה אפלה בתולדות האנושות, להכיר בה, ללמוד ממנה, ליישם את לקחיה ובכך להבטיח כי בעתיד לא תחזור האנושות על סילופי העבר.
כאשר אני מתבוננת על המגמות המתרחשות ברחבי העולם, שבו הימין הקיצוני מרים ראשו, וגם על המגמות בישראל, ניכר כי האנושות טרם הפנימה את לקחי העבר.
אירועי העבר, ובהם השואה, כאבן דרך מרכזית, היו אמורים לגרום להתפקחות גדולה בתודעה האנושית, ולהתעוררות שיש בה מיגור דעות קדומות, שנאת חינם, נפרדות, לאומנות, קיצוניות דתית ותפישת עולם הפוסלת את הזר והשונה ומבטאת אלימות, שנאה, אפליה ופגיעה בו, לטובת ההכרה כי כל בני האנוש כולם, מגיעים מאותו מקור, ללא קשר לדת, לאום, גזע, מין או שאר הגדרות וחלוקות.
כל עוד לא יצרה האנושות את ההתפתחות, ההתפקחות ואת ההתעלות מעל תפישת העולם והנורמות אשר אפשרו לשוֹאה להתקיים, היא נעה במעגל סגור ולא מתרחש התהליך האבולוציוני המוביל למדרגה חדשה. בכך, ההיסטוריה חוזרת על עצמה ומצמיחה רודנים, רבי מרצחים, רצח-עם והרג של בני אנוש חפים מפשע, שעבוד, התעללות, דיכוי, הפחדה ורמיסה
אני מתבוננת על הישראלים - עם שבהיסטוריה שלו צרובה הטראומה של השואה, כתזכורת מתמדת לכך שדעות קדומות, שנאת חינם, לאומנות ופופוליזם, לצד הליכה עם הזרם, אטימות וקהות, עלולים להוביל לאסון. הטראומה של השואה, הנעוצה בתת המודע הקולקטיבי, יצרה צומת בחירה בעבור עם ישראל:
🔹האם ללמוד מן העבר ולכונן במדינת ישראל מרחב עצמאי ומשגשג, שהמרקם החברתי שלו שוויוני, סובלני, ליברלי, מקבל את השונה מתוך אמפתיה ונדיבות, נאמן לערכי יסוד ולמאור פנים ומבטא קידמה וחדשנות?
🔹או האם להתעלם מן העבר ולכונן בישראל מובלעת לאומנית, שבסיסי ההתנהלות שלה הישרדותיים, מפוחדים, מוכי תחושת רדיפה, שמרניים, נעוצים בתפישה דתית מיושנת ומעוותת, ודורסים בדרכם את ערכי היסוד.
עם ישראל, טרם הפנים את השיעור שלו, וניווט עצמו אל מסלול המתעלם מן ההסטוריה שלו, באופן היוצר מרקם חברתי מפורד, רווי קונפליקטים ושנאת חינם, נטול סובלנות, מתלהם ומאדיר אג׳נדה על פני ערכים.
מצב זה משקף גם את תמונת המצב העולמית, המתהווה לאורך תקופה ארוכה. בכל העולם אנו עדים לשתי מגמות המתרחשות בו זמנית:
🔹התחזקות של הימין הלאומני, פיגועי שנאה, שליטים דומיננטיים וכוחניים הדורסים את ערכי הדמוקרטיה, שמרנות ומיסוך, בורות, הפרה של זכויות אדם ועוד.
לצד התעוררות תודעתית של עוד ועוד אנשים הרואים עצמם כאזרחים אוניברסליים, לאחר שהשילו מעליהם את השיוך הלאומי, הדתי או הגזעי, לטובת תפישת עולם מתקדמת ואחדותית, שיש בה אחריות כלפי יחסי הגומלין שבין אדם לאדם ובין האנושות לכדור הארץ.
שתי המגמות המתוארות, יוצרות תמונת מצב לא יציבה, אשר משקפת מציאות מקוטבת, שבה רוב האנושות טרם יצר את ההתעוררות ואת היישום של לקחי העבר.
כל עוד לא יצרה האנושות שחרור של כל ההקשרים אשר מאפשרים לשוֹאה להתקיים, נזקקת האנושות לימי זיכרון, אשר נועדו להזכיר לה את הצמתים המרכזיים בתולדותיה שבהם נוצרה סטייה עמוקה, אשר הותירה צלקות בתודעה האנושית הקולקטיבית
כאשר התודעה ערה והלב פתוח, אין צורך בימים מיוחדים על מנת לזכור ולנצור. כאשר האדם מכיר בכך שכולנו מאותו מקור, ודת, גזע, מין או לאום, הם רק תדמיות באמצעותן אנו מגדירים את עצמנו, מתעורר זיכרון חי וער של הניצוץ הטמון בכל בן אנוש, ומחבר את כל בני האנוש כולם אל אותה אחדות.
במצב זה, מתקיימת ערבות של כל בן אנוש כלפי רעהו, שותפות גורל המצויה מעל לזהות מגדרית זו או אחרת והכרה בזכות השווה למימוש עצמי.
על מצע זה, יכולה לצמוח מנהיגות חדשה, אשר מניעיה טהורים, והיא פועלת במאור פנים, מתוך ערכים וחזון, רואה לנגד עיניה את טובת הכלל ואת שגשוגה של האנושות. היכולת להתבונן על מציאות חיינו האנושית מתוך נקודת מבט אחדותית, המכירה כי כל בני האנוש הינם זרע כוכבים, שותפי גורל בהתפתחות כאן על פני האדמה, מובילה ליכולת לנבוע מתוך אירועי העבר ולהנכיח עולם חדש.
עולם שבו יש מרחב לכולם. עולם שבו קיומו של אחד לא בא על חשבון קיומו של האחר.
עולם של אחדותיות, אחווה, ערבות הדדית, סובלנות, נדיבות, חדוות קיום, יצירתיות, שפע, יחסי גומלין הרמוניים ויכולת למצות את הפוטנציאל המיטבי הטמון בכל בן אנוש באשר הוא. עולם שבו צומחת האנושות אל עבר השלב הבא בתולדותיה, ונובעת מתוך משקעי העבר אל עבר ממדים חדשים של מימוש והגשמה.
