מבט מהלב: הבית שלא היה...!
21.04.20 / 18:04
יוסי רוזנמן - על ההתמודדות כילד, כנער, כאבא וכיום כבר כסבא לנכדים - עדיין חי ונושם את ספיחי השואה
יום השואה מאז ולתמיד ישאר בעיניי יום שכולו עצבות.
יום השואה הוא יום שמזכיר בכל פעם מחדש את הילדות בצל שורדי השואה. זוג הורים - אמא מהונגריה, אבא מפולין - הורים נכים פיזית ובעיקר נפשית.
הורים שלא צלחו את השואה. למרות שנותרו בחיים, נותרו ללא טיפת רוח חיים
ואת הצלקת הזו נשאו עימם לקברם. יהי זיכרם ברוך! בגילי היום אני מבין שאינני השורד הראשון ובוודאי גם לא האחרון - ששרד את השורדים.
מסתבר שבבתים רבים אחרים, גדלו ילדים שנאלצו לספוג אווירה עכורה תוך התמודדות יומיומית עם הורים שורדי השואה, הורים שלא כיתר שורדי שואה, לא הצליחו לשקם את עצמם - ולתוך המנהרה החשוכה הזו, הובילו את מי שאמור היה להיות עבורם היקר מכל - ילדיהם.
אסור היה לדבר שואה
הילד שואל: "אבא, מה זו שואה"?
אבא עונה: "זה דבר נורא"!
הילד שואל: "מה זה דבר נורא"?
אמא עונה: "די, מספיק עם השאלות. זה דבר נורא וזהו!"
ואבא מוסיף: "בבית הזה לא מדברים על זה! זה ברור, ילד?! היה נורא - וזהו!!!".
ילד. ילד...הוא ילד...הוא רוצה להיות ילד כמו כל הילדים. אבל הוא לא יכול להיות כמו כל הילדים, כי הוא ילד אחר, כי הוא ילד שהוא בן לשורדי השואה. ובכל-זאת הוא רוצה לגדול כמו שאר הילדים, עם צרכים שכל ילד אמור לקבל מהוריו. אך ההורים של הילד הזה הם הורים מסוג אחר, הם שונים, הם ״שורדי שואה״, שעברו חווייה נוראה.
הם הורים עם צרכים מיוחדים הזקוקים בעצמם לטיפול מיוחד - ואין מי שיעניק להם אותו. אז בשביל זה יש את הילד הזה, שצריך לדעת שהוא לא יכול להיות ילד כמו כל הילדים, כי לילד הזה יש הורים שזקוקים לו. זקוקים לו לא כילד - אלא כאדם שעליו מוטלת האחריות להישרדותם.
אז הילד הזה, שבסך הכל רוצה קצת חיבוק, קצת ליטוף של אמא, ולפעמים, לא תמיד, איזו מילה טובה ומעט חיזוק. חייו של הילד הזה שונים! הם שונים, משום שנגזר עליו להיות הילד הזה. חייו של הילד הזה הם שונים, משום שאין לו הורים רגילים שאנו מכירים. הם שונים משום שההורים שהוא היה רוצה היו קיימים רק בדמיון.
לילד הזה יש הורים אשר שרדו את השואה הנוראה והבלתי נתפסת. והילד הזה גדל בתוך זה, לצד זה ועם זה. הילד הזה נשאב לתוך מציאות שאיננה מובנת לכל אחד, ובעיקר איננה מובנת לו עצמו.
וכשהילד הזה מתבגר הוא כועס כי הוא מבין שהוא בעצם לא אשם במה שקרה להוריו. וכשהוא עצמו הופך למבוגר ונכנס לעומקם של דברים, הוא מבין פתאום את שלא הבין קודם לכן, והכעס אט-אט הופך לרחמים, והוא רואה ומבין טוב יותר עם מי ועם מה היה צריך להתמודד במהלך חייו.
נותרו שאלות רבות ללא תשובות, והתחושה היא כשל החמצה המלאה בתעצומות נפש עזות. השאלה הגדולה מכל היא למה? למה לא היה מי שיכוון את אותם הורים בהתמודדות עם החיים שאחרי המלחמה, על-מנת שהילד הזה יגדל למציאות אחרת ויוכל לומר בגאווה: ״אני בן למשפחה ששרדה את השואה וזכתה להקים משפחה בישראל״.
התובנות
אם זכיתי לחום ולאהבה, או להבדיל אם חשתי קרירות, ריחוק, אלימות ומצוקה, אני מאמין שמערכות יחסים שפיתחתי בעתיד – בעברי - הושפעו לא מעט ממה ששאבתי בבית, והם שהטביעו את חותמם על העתיד לבוא.
הפוטנציאל והנטיות הטבעיות שעמם יצאתי לאוויר העולם, עוצבו על-ידי דפוס החשיבה וההתנהגות של ההורים ושל הסביבה בה גדלתי, שאותם התקשיתי מאוד לשנות בעתיד.
יחד עם זאת, נכון הייתי להיאבק, בכוחותיי הדלים, בכדי לשנות דברים. זכור לי שתמיד שיננתי לעצמי את המשפט: ״אני רוצה חיים אחרים - לא כך אני רוצה שייראו חיי״.
אמא ואבא שאמורים היו להוות עבורי מודל לחיקוי במידה כזו או אחרת, גרמו לי יותר ויותר להבין שאין זו הדרך שאני הייתי בוחר בה לגדל את ילדיי. השתדלתי להדחיק מודל זה מחיי ככל האפשר.
היום הילד הזה הוא אדם מבוגר ששרד את השורדים והקים משפחה לתפארת - אדם מאושר עם ילדים ונכדים שרכש תובנות, כשהחשובה ביניהן היא הצורך להעניק. להעניק למשפחה היקרה לו מכל: בחום, באהבה, בביטחון, בהערכה ובשמחת החיים, לצד הקניית ערכים לאהבת המולדת וכבוד האדם.
תם ולא נשלם
בפרקים נוספים בכתביי אני חושף את המרדף נגד הזמן בליקוט שבבי מידע בכדי להשלים את הפאזל ולהבין טוב יותר מאיזו תופת הגיחו הוריי ז״ל.
בתוך כך אני ממשיך ליישם את שהצבתי לעצמי, להמשיך ולהעז לספר את הסיפור מתוך חוזקה ולא מתוך חולשה, למען נזכור כולנו ובל נשכח לעולם את סיפורי השואה המזוויעים, ואת הספחים שהותירו בצילו של אדם - שואה שאירעה במציאות אמיתית, מעבר לכל דמיון, שואה שחשוב שנזכור ואסור שנשכח, כדי שלא תשוב עוד לעולם!!!
