טראומה מדור לדור

מאת: אוהד צויק

אברהם, סבא של נתי להב היה נשוי לטובי, אחות של סבתא שלה והיו להם שני ילדים. עם תחילת שלטון הנאצים טובי ניסתה להחביא את הילדים שלה אצל גוי, בבית שהיה על ההר. אחרי כמה ימים החזיר לה את הבן כי הוא נימול והגוי פחד מאוד שהנאצים יעלו על זה. יממה לפני שלחו אותם ברכבות לאושוויץ, הפחד של הגוי ניצח והוא החזיר לטובי גם את הילדה.

סבא אברהם נשלח עוד קודם למחנה עבודה וכשחזר כעבור מס' חודשים הלך לבית של הגוי לחפש את בתו אך רק אז הבין כי היא נשלחה ביחד עם כל המשפחה לאושוויץ, שם נרצחו אשתו טובי ושני הילדים, יחד עם אמא של טובי אך אחותה של טובי, שרה, ניצלה וחזרה הביתה.

כשאברהם פגש את שרה אמר לה מיד "אני רוצה להתחתן איתך כדי שיהיו לנו ילדים דומים לאלו שאיבדתי". שרה, שהייתה בת -18, בת למשפחה חרדית, כבר הייתה כבר מאורסת למישהו אחר עוד בטרם נלקחה לאושוויץ, בחור שהייתה מאוהבת בו, אך היא לא יכלה לעמוד בפני בקשתו של אברהם ונענתה לה בחיוב. כשארוסה חזר גם הוא ממחנות הריכוז, עמדה שרה בפני דילמה קשה, אך נתנה לאברהם הבטחה ולא יכלה להפר אותה. במשך שנים הייתה נתי להב מאוד סגורה ולא דיברה על זה עם אף אחד. היא התמודדה לבד והיה לי מאוד קשה, עד שהתכנית אבודים באה ואילצה אותה להתמודד עם האמת הזו.

"כבעלת משרד החקירות שמבצע את כל החקירות ב"אבודים - צופית גרנט", עברתי מסע אישי כואב ופורץ גבולות יחד עם המחפשים, בכל הסיפורים הקשורים לשואה", ספירה השבוע ל"יבניתון" נתי להב, "אמנם אנו פועלים בתחומי חקירה רבים אחרים, אך נושא חיפוש קרובים חשוב לי ביותר. זו הפעם הראשונה שעולה דוקו בנושא השואה בתכנית אבודים, ויהיו עוד סיפורים בהמשך".

איך זה שעד היום לא היה?

"אבודים שנים מנסים למצוא סיפורי שואה. זה קשה כי רוב האנשים כבר לא בחיים ואין את מי למצוא. רוב הניצולים שעדיין בחיים היו אז ילדים שעברו ברכבות ממקום למקום ולא ידעו באמת מאיפה באו ומתי נולדו. זה מאד מאד קשה".

למה היה לך כל כך קשה?

"במשך שנים חקרנו במשרד עשרות סיפורים מטלטלים בנושא השואה, התפרקתי מהסיפורים האלה. כבת למשפחת ניצולי שואה, זה דרש ממני חוזק נפשי והתמודדות עם שדי עבר".

שדי עבר?

"אני גדלתי על סיפורי שואה וגבורה שסיפרה לי סבתי, שרה ורצברגר, שלא רק שרדה את מחנה ההשמדה אאושוויץ, אלא היה לה זמן וכוחות על להציל אנשים אחרים".

שתפי אותנו עם סיפור שנגע בך במיוחד.

"אחד הסיפורים שלא אשכח, איך באומץ לב ניגשה לצריף בו הוחזקו תאומים רבים, כולם ילדים, שמנגלה ערך בגופם ניסויים, ושאלה: 'מי כאן מהעיר וישאו?' (עיירת הולדתה של סבתי, בטרנסילבניה, כיום חלק מרומניה, ולפני המלחמה האזור היה שייך להונגריה). קמו וצעדו אחריה שני תאומים קטנטנים שאת חייהם הצילה. היא שמרה עליהם עד לסוף המלחמה, האכילה אותם באוכל שגנבה בחירוף נפש מהמטבח, תוך סיכון חייה. מי שנתפס גונב אוכל הוצא כמובן להורג".

למה זה השפיע עלייך כל כך?

"זר לא יבין זאת אומרים אצלנו. חיי כילדה ברמת גן של ימינו, בחרדה מפני הנאצים. הסיפורים על הרעב על הקור, הכאב המדמם על האחיינים האהובים שנרצחו באכזריות מול עיניה של סבתי. את סיפוריה לא אשכח לעולם. עבורי זה כאילו חייתי שם. הסיפורים זורמים בדמי.

איך התמודדת?

"ההתמודדות עם השואה ופריצת הגבולות אינה לפתע ביום בהיר אחד. כל יום קצת, וכל שנה עוד עליית מדרגה. והיום אני בפסגת העולם. נשואה לארי להב, הבעל המפרגן שבלעדיו לא הייתי מצליחה כך, ואם לטל ורועי הנפלאים".

אז אפשר להגיד עליך שיצאת משואה לתקומה. 

"לא בכדי הקמתי כח נשי עוצמתי בחקירות. זו עבודה אישית ואימון עצמי של שנים. אני גאה מאד במשרד שלי וביכולותינו להגיע כיום לכל מקום בעולם. בצענו חקירות ברוסיה, באפריקה, בדרום אמריקה, אין מקום שלא הגענו אליו, גם במקומות המסוכנים והאפלים ביותר".

עם כל זה, איך לא נגעתם בשואה עד היום?

"אנחנו צוות של חוקרות פרטיות, שפועלות יחדיו לאורך שנים והולכות יחד באש ובמים, כיום המשרד מונה שמונה חוקרות פרטיות בתפקידי מפתח, ועוד כשלושים אנשי שטח בתפקידים שונים. לא פשוט לחקור, לאתר ולאחד במקרים הללו הקשורים לשואה. לא רק מבחינה נפשית. עברו שנים רבות, מה שמקשה מאוד על החיפוש".

ומה עשיתם עם כל אותם מקרים שלא התפרסמו בסוף?

"מעבר לחקירות שבוצעו, צופית גרנט יחד עם צוות אבודים פעלו במסירות נפש, השקיעו זמן רב מאמצים שאין לתאר במטרה לסייע לניצולי שואה ולבני משפחותיהם".

ביום חמישי האחרון שודר פרק מיוחד ליום השואה. ספרי עליו.

"בפרק ששודר ביום חמישי בערוץ 2, אנחנו, החוקרות הפרטיות פעלנו כנגד כל הסיכויים, למען מטרה אחת: לאתר את האח האבוד יעקב. יצאנו למסע חקירות מפרך יחד עם צוות אבודים, ושלושה אחים, שכל רצונם להגשים את משאלת לבה האחרונה של אמם המנוחה".

מה הייתה הבקשה?

"האם, קלרה נפטרה לפני כ- 20 שנה עם משאלה לא מוגשמת בליבה:לפגוש שוב את בנה האבוד. קלרה ברנט עלתה לארץ מרומניה לאחר ששרדה את זוועות השואה. אחיה יעקב נספה בשואה, על שמו קראה לבנה – יעקב. ושנים רבות מאז ילדה אותו, נעלמו עקבותיו".

איך זה נגמר?

"את זה כבר תצטרכו לראות בעצמכם. אין דרך להעביר על הכתב את עוצמת הרגש בסיפור הזה. כמובן שמי שפספס יכול לראות את זה באינטרנט".

מחפשים את יעקב

אריה, חנה ומאיר בן חיון מחפשים את יעקב, אח למחצה אשר מעולם לא פגשו, מנישואיה הקודמים של קלרה- אמם. קלרה נפטרה לפני כ- 20 שנה עם משאלה לא מוגשמת בליבה- לפגוש שוב את בנה האבוד.

אריה- בן 55, עובד בתעשיית המתכת וגר בנשר. גרוש עם 3 ילדים.

מאיר- בן 54, עובד בתעשיית הקרמיקה וגר בכפר חסידים ליד חיפה. נשוי פעם שנייה. יש לו ילד מנישואיו הקודמים.

חנה- בת 52, עובדת בגן ילדים, גרה בפ"ת. גרושה עם 4 ילדים.

דניאל - בתה של חנה בת 22, היא זו שפנתה לתכנית עבור אמה ודודיה קלרה ברנט, הייתה אדם רמוס, סיפרו ילדיה. גם בעלה השני (אביהם) היה מכה אותה, היא חוותה אלימות קשה וכך גם הילדים. אלו היו החיים.. שאלנו אותה מדוע לא חזרה לקחת את בנה אך היא לא סיפקה תשובות. היא פחדה מאוד מבעלה הראשון. היא היתה ניצולת שואה עם הרבה מאוד טראומות, ואף פעם לא דיברה על זה. היא אפילו לא לקחה את הפיצויים מגרמניה. שושנה, אחותה, סיפרה לנו שהיא קיבלה מכות מקצין נאצי מכת של רובה ואיבדה את שמיעתה כתוצאה מהמכות שספגה. היא הצילה את אחותה יותר מפעם אחת וספגה מכות במקומה כאשר הלכה לחפש אחר אוכל. בגיל 12 היא הייתה צריכה ללכת 3,000 ק"מ ברגל ממחנה ריכוז בבוקרשט חזרה לביתה כדי לחפש בני משפחה ששרדו. בארץ היא התגייסה לצבא, היה חשוב לה להיות חלק מהקמת מדינה.

בשנת 48 הגיעה קלרה ארצה כשהיא בת 16. היא הייתה בקשר עם גבר מתעלל ונולד להם בן בשם יעקב, על שם אחיה של קלרה שנספה. קלרה הייתה במצב קשה ונאלצה לברוח מהבית.

סרט דוקומנטרי המתאר דורות של התעללות קשה מהסוג הבזוי ביותר. אונסים מחרידים ואלימות שעוברים מדור לדור.

"החיבור של יעקב עם האחים עבורי היא נס, דבר חשוב מאין כמוהו". אומרת להב לסיכום "החיפוש והאיחוד של קרובי משפחה בליבי ובעדיפות עליונה תמיד".