22.02.19 / 06:00
מור נעמן - תופעות במוזיקה ובתרבות
כשהייתי ילד קטן שמנגן על גיטרה קלאסית, אחת השאיפות הגדולות שהיו לי הייתה להשתדרג לגיטרה חשמלית, הכלי שייצג עבורי יותר מכל את המוזיקה שאהבתי להקשיב לה ואת הסגנון המוזיקלי אותו רציתי לבצע. גיטריסטים אייקוניים כמו סלאש, דיוויד גילמור, ג'ימי פייג' ואחרים היוו עבורי מודל להערצה ולחיקוי, כשהמטרה הנחשקת ביותר הייתה לבצע את הסולואים האלמותיים שהם ניגנו. כיום, ניתן לראות כיצד התשוקה לגיטרה החשמלית דועכת, ואיתה גם הז'אנר שייצגה יותר מכל – הרוקנרול.
בשונה מהפסנתר, כלי הנשיפה ואפילו כלי המיתר האחרים, הגיטרה החשמלית היא יחסית חדשה בעולם המוזיקה, ועדיין לא הוכיחה שהיא יכולה לשרוד את מבחן הזמן. בווריאציה החשמלית שלה, הגיטרה הומצאה בשנות ה30' של המאה הקודמת, פחות מ100 שנה, ולקחה חלק בתזמורות ג'אז גדולות, ממש שניה לפני שהיא פורצת את גבולות הז'אנר והולכת יד ביד עם הסגנון המוזיקלי שיכתיב את העשורים הבאים.
יש שיגידו ששיא ההצלחה של הכלי היה בשנות ה50; כשאמנים כמו אלביס פרסלי וצ'אק ברי היו בפסגה. ואולי בכלל מדובר על שנות ה60? שנים מדהימות לסגנון הרוק, כאשר מלך הגיטרה הבלתי מעורער, ג'ימי הנדריקס, מציג לעולם את הוורסטיליות המטורפת ואפשרויות הסאונד המופלאות שניתן להפיק מאחד הדגמים הפופולריים ביותר, "סטראטוקסטר" של פנדר. כמובן שאי אפשר שלא לציין את שנות ה70 – עידן הלהקות הגדולות שלקחו את הסגנון למחוזות חדשים; פינק פלויד, לד זפלין, קינג קרימזון ועוד. אבל המכנה המשותף של כולם היה גיטרה חשמלית דומיננטית ברוב המוחלט של השירים, ובדרך כלל גם דמות מעוררת השראה שמחזיקה בה בקדמת הבמה.
סולו הגיטרה היה אחד מרגעי השיא של רבים מהשירים בעשורים האלה, והקהל שהגיע להופעות הענק באצטדיונים רק חיכה לשמוע את הגיטריסט הראשי בתצוגת תכלית מרשימה שתצית את הדמיון. ניתן לומר שגיבורי הגיטרה הם אלה שיצרו דור המשך מפואר של גיטריסטים שניסו לחקות אותם, להישמע כמוהם או אפילו להיראות כמוהם, דבר שלחלוטין העלה את המניה של הכלי לשחקים. וכפי שאנחנו יודעים, אחרי כל עליה צפויה גם ירידה, לעיתים כואבת.
אם כך, מה השתנה בשנים שלאחר מכן? קודם כל, הסגנון המוזיקלי שפרץ לקדמת הבמה היה הפופ, ואמנים כמו מדונה, מייקל ג'קסון ואחרים החלו להתבלט במהלך שנות ה80', והכתיבו מחדש את הז'אנר השולט עד היום, יד ביד עם ההיפ הופ והמוזיקה השחורה. בנוסף, אני מרגיש שהגיטריסטים המרכזיים בעשור הזה חיפשו למתוח את גבולות היכולת האנושית בכל הנוגע לנגינה; מהר יותר, וירטואוזי יותר, מרשים יותר. זה אולי עבד להם, אבל במקביל משהו אחר אבד. הרבה מהערך האומנותי והרלוונטיות של הגיטרה החשמלית.
לאחר סיבוב פרידה קצר בשנות ה90, השתלטות הפופ וההיפ הופ הושלמה סופית. בשנים האחרונות אנחנו ללא ספק עדים לדעיכה בשימוש בכלי הססגוני כאלמנט מרכזי בשירים. אפילו הגיטרה האקוסטית ששיחקה תפקיד משנה במאה הקודמת, מקבלת מקום של כבוד בהרבה משיריהם של האמנים הפופולריים בימינו, כולל כאן בארץ. רק לפני פחות משנה, חברת הגיטרות האגדית "גיבסון" הגישה בקשה לפשיטת רגל, ובינתיים יקירתנו החשמלית מככבת במשחקי וידיאו כמו "גיטר הירו", כי למי יש כוח להתאמן עד שמצליחים לבצע סולו של מארק נופלר?
אז כנראה שאחד הכלים המוזיקליים המשפיעים ביותר הגיע לכאן רק לביקור קצר, לעשות לנו קצת כיף ולהראות שאפשר להשתולל, להתרגש, לבכות ולכעוס בעזרת חתיכת עץ עם מיתרים שמחוברת למגבר, ודיסטורשן בווליום גבוה. או שאנחנו חווים רגיעה קטנה והתארגנות מחדש לקראת קאמבק הרואי שיביא איתו דור חדש של גיבורי גיטרה ולהקות משובחות? אולי, אבל בינתיים נצטרך להסתפק בתקליטים הישנים.
מור נעמן, מוזיקאי, גיטריסט ומלחין.
