"גן זה לא אוניברסיטה!"

אני חייבת להודות שמעולם לא עניינה אותי במיוחד פוליטיקה מקומית. עסקתי הרבה ברמה הלאומית, אבל כל עוד פינו לי את הזבל בזמן והליין אפ של חגיגות יום העצמאות נראה היה לי מושקע ומהנה – זה הספיק לי. הרי יבנה עיר נפלאה, עם יציאות נוחות לכל כביש מהיר, אוכלוסייה מקסימה ושטחים ירוקים – למה להתערב במה שעל פניו עובד טוב, נכון?!

רק לאחרונה התחלתי להבין את עומק הטעות שלי. אם להיות כנה לחלוטין, הסימנים המחשידים הגיעו כבר לפני זמן מה, אבל התעלמתי מהם כי הם היו קטנים ושוליים - הרי בגלל צואת כלבים על המדרכות, העדר תאורת רחוב וכמה כיכרות תנועה שמשפצים, ואז מפרקים, ושוב משפצים ובונים כבר חודשים על גבי חודשים אני לא אלך לקלפי.

לעומת זאת, כשזה נוגע לחינוך, זה כבר סיפור אחר לגמרי. חינוך הוא אחד הנושאים שהכי חשובים לכולנו ולכן חשוב לי לשתף בחוויה האישית שלי כי השנה, בצער רב, הבנתי עד כמה מצב החינוך ביבנה עגום ומצריך מאתנו להתעורר.

אני לא מדברת על אחוזי זכאות לבגרות או סטטיסטיקה כזו או אחרת של משרד החינוך ביחס לעיר,  שביננו, לא בהכרח משקפים את מה שחשוב לכל אחד ואחת מאתנו. אני מדברת על חוויה אישית וכואבת של עמידה מול מערכת חינוך אטומה בעיר שלנו, כשההרגשה היא שכל מה שהמערכת שואפת להשיג זה שקט תעשייתי וכי היא רואה בהורים האויב מספר אחד ואם אנחנו, ההורים,  לא נתנהג בהתאם, כאויב -  נצעק, נאיים ו"נהפוך שולחנות", קןלנו לא ישמע.

החיכוך שלי עם המערכת החל בינואר – עם פתיחת הרישום לשנת הלימודים הנוכחית ונסב סביב שיבוץ בתי לגן טרום חובה. בתי היא שלישית במספר, ובשל התפתחותה המהירה יחסית (קוגניטיבית, מוטורית ופיסית) היה חשוב להשאירה עם חבריה הגדולים ממנה בכמה חודשים, ולשבצה בגן חובה. הגשתי בקשות מיוחדות למערכת החינוך ביבנה מיום פתיחת הרישום, בקשות אשר גובו באבחון של אנשי מקצוע מוסמכים (מכון אבחון מוכר ומהימן) שבהן נקבע באופן חד משמעי ומנומק שטובת הילדה להיות משובצת עם חבריה, ילדי גן חובה.

התשובות שקבלתי ממנהל החינוך ביבנה נצמדו לבירוקרטיה היבשה וגילו אטימות מעוררת זעם. הילדה צומצמה לתאריך הלידה שלה – לא יותר ולא פחות – חוות הדעת של הגננת, האבחון המקצועי, בקשת ההורים – דבר לא עניין את מקבלי ההחלטות, רק המספרים. מקום בגן, היה גם היה אך המערכת הייתה קפואה, כמעט מפוחדת מהמשמעות של שיבוץ הילדה בגן חובה אליו שובצו חבריה – "את יודעת איזה בלגן וכעס יהיה לנו כאן?" שאלו אותי, "מה נגיד לשאר ההורים?" "אנחנו לא מסתכלים על אבחונים, זה לא מעניין אותנו!" ואפילו "שיהיה ברור , את לא תקבלי כאן את מה שאת רוצה!". אבל המשפט המדהים ביותר שנאמר לי, היה מראשת מנהל החינוך שמובילה את מחלקת החינוך ומכתיבה את התפיסה החינוכית ביבנה, בפגישה שלי עמה בנוכחות ראש העיר כך אמרה: "אני לא מבינה מה את עושה סיפור, גן זה לא אוניברסיטה!".

אחרי מכתבים ופניות (ולא, אני לא הפכתי שולחנות כי אני מסרבת להפוך לאויב שהם רואים בי) האלטרנטיבות שהוצעו לי היו להשאיר ילדה מותאמת גיל 5-6 עם ילדים בני גילאי שנתיים ותשעה חודשים עד 4 או להעביר אותה לגן חובה חדש, בו היא לא מכירה נפש חיה (לא חברים ולא את הצוות) – ולמה? כי זה יהיה הכי נח למערכת?

מיותר לציין שזו עובדה שאין חולק עליה, כי הגילאים הללו בדיוק, טרום גיל 6 ,ידועים כגילאים שמעצבים את נפשם הרכה של הקטנטנים שלנו. אלא שלהנהגה החינוכית ביבנה, כנראה, ההבנה הזו לא חלחלה. מבחינתם, הם משמשים בייביסיטר עד גיל 6 ומה שחשוב יותר אלו כללי הבירוקרטיה שעושים להם סדר.

אז מה בעצם אנחנו רוצים ממערכת החינוך שלנו בשביל להגדיר אותה כטובה? בעייני אפשר לסכם את זה בשתי מילים - רגישות ומקצועיות – אנו רוצים שהמערכת תראה את הילדים שמאחורי המספרים והתאריכים. מערכת רגישה, שיודעת לחזק את החלשים שזקוקים לחיזוק ולא תיתן להם ליפול. מצד שני, מערכת שתראה את הילדים שיש להם פוטנציאל להצטיין ותעזור להם, במקצועיות, להמריא אל על ולמצות את יכולתם. במצב שלי – עמדתי מול שוקת שבורה. מחלקת החינוך שמה את טובת המערכת לפני טובת הילדה.

אני רוצה לקוות שלו היה מדובר בילד עם עיכוב התפתחותי, שהוריו היו מבקשים שיבוץ מתאים, לטובת ההתפתחות שלו – התשובה לא הייתה: "סליחה, לא מעניין אותנו, התאריך לא מסתדר ואנחנו מתעלמים מאבחונים בגילאי 4 – גן זה לא אוניברסיטה". אני יודעת להגיד באחריות, שכאשר מדובר בחיזוק אלו שיש להם פוטנציאל מצוינות, התשובה הייתה בדיוק זו. המערכת ביבנה פשוט לא רגישה מספיק בשביל לראות את הילדים שלנו לחזק ולהעצים אותם איפה שהם צריכים.

ואם לא דיי בזה, בעודי מנסה להבין מה אני יכולה לעשות עם המצב המתסכל, אני מגלה שהשיבוץ של בני לכיתה א' לא יימסר לנו אלא יומיים לפני תחילת הלימודים. חלקי הפאזל התחברו – רואים בנו, ההורים, אויב ולפני שבאים איתנו במגע נערכים כמו למלחמה. נותנים תשובות לערעורים יום לפני שיוצאת לפגרה, מפרסמים שיבוצים יומיים לפני תחילת הלימודים וגוערים בהורים שמגיעים עם אבחון שהמערכת לא מחויבת לשום דבר פרט לנהלים הבירוקרטיים שהיא עצמה קבעה.

אז אני שואלת אתכם, עם יד על הלב, אתם באמת מאמינים שזה הכי טוב שהילדים שלנו ראויים לקבל ויכולים לקבל? אני בטוחה שלא.

סביב התקרית הזו, שוחחתי רבות על נושא החינוך ביבנה עם רונית ארנפרויד, מועמדת לסגנות ראש העיר ומי שתחזיק בתיק החינוך לו תיבחר. רונית יודעת להצביע במקצועיות על מה שצריך שינוי דחוף במערכת שלנו אבל היא לא מפסיקה שם – היא יודעת איך לתקן את זה! יש לה חזון אמיתי ודרך שבה אפשר לשמר את מה שמעולה, אבל להחליף כאן את הפרדיגמה ההזויה שמעדיפה את השקט של המערכת על חשבון הילדים שלנו. רונית תחזיר אותנו לחשוב על החינוך של ילדינו כמטרה ששותפים לה כולנו, כקהילה – הורים, מורים, הנהלה ותלמידים – יחד, למען הילדים שלנו.

שמעתי, ראיתי, קראתי, התעניינתי והיום אני יודעת להגיד באופן ברור - אני סומכת עליה. אני בטוחה שאם ניתן לה להחזיק בתיק החינוך של העיר אנחנו נראה כאן שינוי אמיתי לטובה וסוף סוף, תהיה למערכת החינוך ביבנה תפיסה חינוכית שלמה שלפיה נעשה ניצול מקסימלי ונכון של המשאבים תוך השקעה איפה שבאמת צריך.

בשביל זה, הפעם, אני מחכה לצאת ולהצביע.