הסיפור שאינו נגמר

$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('47a49e1b-4a96-4e93-9485-c7e6851ecdb3','/dyncontent/2024/9/8/f8053b85-55cb-4af9-8eac-2efc831f016b.jpg',18411,'בלו אייס אייטם כתבה ',525,78,true,33532,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('47a49e1b-4a96-4e93-9485-c7e6851ecdb3','/dyncontent/2024/11/3/df0fd569-76a9-4891-804e-67058dd74b58.jpg',18639,'קיבוץ השלושה אייטם כתבה ',525,78,true,33532,'Image','');},15]]);})

80 שנים חלפו מאז הייתה אליזבט ילדה קטנה בגטו ורשה. למרות שנקרעה ממשפחתה, הצליחה לשרוד בכוחות עצמה, לעלות לישראל ולהקים כאן משפחה לתפארת. כיום היא עדיין פעילה ועצמאית לחלוטין, ממשיכה לגלות דברים חדשים ולאהוב את החיים ומבקשת לומר שאחרי הכל, המשפחה היא הדבר הכי חשוב שיש

אליזבט

השבוע צוין ברחבי העולם יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. במרוצת השנים שמענו אינספור סיפורים של ניצולים, על כל הזוועות שחוו במלחמה ההיא, שאחריה שום דבר כבר לא חזר להיות כפי שהיה. חלקם שתקו בשמך שנים ארוכות והחלו לאט-לאט להיפתח, לדבר וספר על כל מה קרה. אחרים גזרו על עצמם שתיקה לתמיד, ההתמודדות עם הזיכרונות הייתה קשה מנשוא.

גם אליזבט שוב שתקה במשך שנים ארוכות. בהמשך החלה לפרוק את זיכרונותיה על הכתב וגוללה את סיפור חייה מול מכונת הכתיבה. מאז שהייתה ילדה בת 9 בגטו ורשה חלפו שנים רבות, אולם עד עכשיו היא אינה מסוגלת לדבר על כל מה שחוותה שם ולא משתתפת בטקסי זיכרון. "אני מיד בוכה, ושכאני בוכה אני לא יפה", היא צוחקת ובו בזמן גם מנגבת מעינה דמעה סוררת. הריאיון הזה היה חשוב לה לא כדי לספר על הזוועות, אלא כדי לדבר על תקווה ואהבה לחיים. "כששומעים את המילה 'שואה' מיד חושבים על פיג'מות וגדרות תיל", היא אומרת, "זה כמובן נכון, אבל זה לא רק זה. אלה היו החיים שלנו והסיפור הוא לא על הקושי, זה סיפור על הישרדות ואמונה".

המלחמה על החיים

היא נולדה בוורשה, לאם יהודייה שהייתה בלרינה ואבא יהודי ממוצא אוסטרי שחי בווינה. כשהגיע לבקר את אחיו בוורשה פגש באימה, עזב את משפחתו ונשאר לגור בפולין. השניים נישאו וילדו את אליזבט, בתם היחידה. בחודש הבא, בחג הפורים, היא תחגוג את יום הולדתה ה-89. "נולדתי בפורים", היא אומרת, "כנראה משם באה שמחת החיים שלי והאופטימיות, שליוו אותי כל חיי ועזרו לי לשרוד".

בני המשפחה חיו חיים שלווים ושגרתיים. מעולם לא הסתירו את יהדותם, אך גם לא חיו אותה. "זה היה בית חילוני לגמרי. אני בכלל לא ידעתי מה זה אומר להיות יהודייה ואיך זה אמור לבוא לידי ביטוי, לא ידעתי מה זו שבת, חגים, מסורת". קצת לפני המלחמה נפרדו הוריה ואביה נישא בשנית. כשהחלו לנשוב רוחות המלחמה הוא הצליח לברוח לרוסיה שם שירת בצבא הפולני. אליזבט נותרה עם אימה. תחילה הצליחו השתיים לברוח, אולם בהמשך נתפסה האם ונשלחה למחנות כפיה, שם עבדה. אליזבט הקטנה נשארה לגמרי לבדה. "סבא שלי תמיד אמר לי שאם אני מוצאת את עצמי לבד, שאסתתר בכנסיות, כי הכמרים מעולם לא מגלים סודות", היא נזכרת. כך היא הגיעה למנזר בוורשה וחיה שם עם כ-100 ילדות נוספות. "השם שלי לא הסגיר את היותי יהודייה והיות ובאתי מבית חילוני לחלוטין, אז גם אורח חיים שלי לא העיד על כך. לא ידעתי שהיו במנזר שתי בנות יהודיות נוספות, שהסתתרו בדיוק כמוני, ואף אחד לא ידע על זהותן. רק אחרי המלחמה סיפרנו שלושתנו. היה קשה להסתתר ולהסתיר ובעיקר לאורך כל הדרך לא הבנתי מה עשיתי רע בחיים שלי שזה מגיע לי, מה זה אומר להיות יהודייה ולמה מגיע לי להעביר ככה את שנות ילדותי, במה חטאתי". ארבע שנים היא חיה במנזר בתנאים קשים: "בעיקר לא היה אוכל, פרוסת לחם אחת ביום וגם זה בקושי. זה כמובן לא הספיק לילדה שמתבגרת. ואז יום אחד זה נגמר. ראיתי לפתע חייל רוסי, שהגיע לשחרר אותנו וחשבתי שאני רואה את אלוהים לפניי. חשבתי שנשארתי היהודייה היחידה בעולם. אין עוד מלבדי".

זמן קצר אחר כך איתרה אותה אמה ואליזבט נשלחה לבית ילדים, שהופעל מטעם הג'ויינט. "שם אכלתי, התחזקתי ועליתי במשקל. עד שהגיעו שליחים של איזה רב מאנגליה וביקשו לקחת איתם את הילדים היהודים. אמא שלי חשבה שזה רעיון טוב לשלוח אותי לשם, אני הייתי מבועתת. מה לי ולאנגליה? מה אעשה שם? חשבתי שעוד שואה מתקרבת, אבל לא הייתה לי ברירה אז נסעתי".

על מנת להביא אותה לשם, נאלצה אמה לשנות את תאריך הלידה שלה והורידה לה שנתיים משנת הלידה. מאז ועד היום התאריך לא תוקן ולמרות שבאופן רשמי היא תחגוג 89, לפי תעודת הזהות היא בת 87. "כך קרה שהתגייסתי לצה"ל רק בגיל 20, למרות שמאוד חיכיתי לגיוס", היא צוחקת, "מעולם לא הסתרתי את הגיל האמיתי שלי, והיום אני גאה בו יותר מתמיד".

על אדמת ארץ הקודש

שנתיים וחצי היא חיה בקהילה חרדית באנגליה, במקביל עשתה מאמצים כדי לבדוק מה עלה בגורלו של אביה. למרות שהוא שינה את שמו, הצליחה אליזבט לאתר אותו ולהפתעתה נאמר לה שהוא עלה לארץ וחי בחיפה. "יצרתי קשר והבנתי שאבא לא מעוניין בי, למרות שהייתי בתו היחידה. למרות זאת הגעתי לארץ וכשירדתי מאנייה הוא לא חיכה לי, מי שקיבלה את פניי הייתה דודתי מצד האמא". היה זה בשנת 1949 ואליזבט חלמה להגיע לקיבוץ, אולם המהלך לא צלח. מיד עם עלייתה ארצה קיבלה עבודה בקונסוליה האמריקאית בחיפה, בזכות השליטה שלה בשפה האנגלית. שנה לאחר מכן הגשימה חלום נוסף והתגייסה לצה"ל. בתום השירות הצבאי החלה לעבוד כדיילת קרקע באל-על, עבודה שהיא מתרפקת על זיכרונותיה עד היום: "היה לי תפקיד יפה וייצוגי, חייתי את החיים ונהניתי מכל רגע". רק בגיל 30 היא הכירה את מי שהפך לבעלה: "הכרתי אותו בדירה שכורה בשנקין", היא צוחקת. השניים נישאו, הקימו את ביתם בנס ציונה ונולדו להם ארבעה ילדים. אליזבט הייתה מורה ליוגה ואחרי שנולדו הילדים, ביקשה להיות בקרבתם ועשתה הסבה לתחום הקוסמטיקה והתזונה. בהמשך פתחה מכון עצמאי ברחובות: "הוא היה מאוד נחמד ויוקרתי והלך לי טוב" היא אומרת. בעלה היה מהנדס מכרות ועשתה את רוב עבודתו בחו"ל.

הטרגדיה ששינתה את חייה

החיים של בני הזוג זרמו על מי מנוחות, עד שברגע טרגי אחד הכל השתבש, הקלפים נטרפו ואליזבט נאלצה לחשב מחדש את מסלול חייה. היה זה לפני 35 שנה כשהבעל, שעבד בניגריה, נתקל בשודדי דרכים ונורה. הוא הובא ארצה במצב קשה מאוד, אושפז בתל השומר והתעורר מהפציעה כשהוא משותק בפלג גופו התחתון. אליזבט נאלצה לסגור את המכון שלה ומיד בתום האשפוז עזבה המשפחה את ביתה בנס ציונה ועברה להתגורר בבית קרקע מרווח ביבנה, בו מתגוררת אליזבט עד היום. "לפני חמש שנים הוא נפטר. 30 שנה הוא חי ככה, מרותק לכיסא גלגלים. הרופאים לא האמינו שישרוד כל כך הרבה זמן, אבל הוא היה איש חזק, שמעולם לא נשבר. אני טיפלתי בו במסירות. הוא היה אדם יפה, איש שקט ומופנם מאוד, שלא הרבה לדבר. אני אהבתי את השקט שלו. במקביל לטיפול בו תמיד התנדבתי בכל מקום אפשרי, אני אדם שחייב להיות בעשייה כל הזמן, לא אוהבת להרגיש חסרת תועלת".

משפחה ענפה ובדידות

זאת הייתה עבורה מכה גדולה מאוד, שהובילה אותה לשאול שאלות על החיים ולחפש תשובות. בתום תקופה ארוכה של חיפוש עצמי, היא הלכה לסמינרים בתחום היהדות ומצאה שם את האמת שלה. תחילה התחזקה מאוד בדת, בהמשך מצאה עבור עצמה את האמצע. לימים חזרו בתשובה גם כל ארבעת ילדיה: "גם הם כל אחד בדרך שלו", היא אומרת, "אחת דתיה לאומית שגרה בגוש עציון ויש לה 13 ילדים, השנייה גרה בירושלים ויש לה 11 ילדים, בן נוסף חי בקהילה חרדית באנגליה ויש לו 8 ילדים והקטן, חי במודיעין עילית ויש לו 9 ילדים. סך הכל יש לי ארבעה ילדים, 41 נכדים ו-27 נינים, אבל אני לבד. הם מגיעים לבקר מידי פעם, אבל זה לא פשוט עבורם. רובם בלי רכב, מתפרנסים בקושי ועסוקים בחיים שלהם. הגדול מגיע מאנגליה פעם בחצי שנה. בעבר הייתי טסה אליו די הרבה, אבל מאז שבעלי נפטר הפסקתי. זה גם קשה לי פיזית, אין לי כוח. אני מבינה שאני כבר בגיל שבו אני צריכה לשמור על עצמי ולא להתאמץ".

והיא שומרת על עצמה היטב, חיה אורח חיים בריא, עושה ספורט, מטיילת, לא צורכת תרופות ואפילו עדיין נוהגת. "ברוך השם הכל בסדר ואני בריאה ולא מוגבלת. כלפי חוץ אני מציגה את עצמי חזקה וצעירה וככה הילדים שלי רואים אותי. לפעמים הייתי רוצה שישאלו אותי איך אני מרגישה או אם כואב לי משהו, אבל הילדים שלנו רוצים אותנו חזקים ובריאים, זה בסדר וזה טבעי לגמרי. לאחרונה מצאתי לעצמי מסלול הליכה חדש בפארק, בסופו אני מתיישבת על ספסל בין שני עצי זית עתיקים. המקום מקסים, אבל אין שם כמעט נפש חיה. לפעמים זה כל כך בודד שבא לבכות".

לכתוב ולא לשכוח

את סיפור חייה התחילה אליזבט לכתוב בסוף שנות ה-60, כשבני המשפחה טסו לפרס, במסגרת העבודה של הבעל. "הילדים היו בגנים, הוא בעבודה ולי לא היה מה לעשות עם עצמי. אז קניתי מכונת כתיבה והתחלתי לכתוב. כתבתי באנגלית, גם כי לא ידעתי עברית מספיק טוב וגם כי למכונה בכלל לא הייתה אופציה של עברית". במשך שנים נשמרו הדברים שכתבה מבלי שאף אחד נגע בהם, לפני שנתיים הגיעה אליה מתנדבת ושתיהן ביחד המשיכו את הכתיבה. "היא הייתה מוקסמת והציעה שנשב ביחד לכתוב את ההמשך וכך עשינו. היא הקלידה, הפעם בעברית, ואני סיפרתי". בהמשך נשלח החומר לארגון התנדבותי, שם תרגמו את הכל לעברית ואליזבט העבירה אותו ליד ושם. "רק השבוע קיבלתי מכתב שזה הגיע אליהם, אחרי שבמשך שנה שלמה זה הלך לאיבוד. ככה אני מעבירה את סיפור חיי לכל מי שרוצה לקרוא ומתעניין. אני לא יכולה להוציא ספר, כי אני לא סופרת וגם העברית שלי לא מספיק טובה. אבל זאת גם דרך להפיץ ולשתף".

השגחה עליונה

מאז שבעלה הלך לעולמו היא משתדלת להיות עסוקה ביתר שאת ומקיפה את עצמה באנשים. "בודד לי, אז אני מוצאת פתרונות. שלוש פעמים בשבוע אני הולכת למועדון יום לקשיש, מקום מדהים, שנועד למטופלי רווחה, אבל העירייה נתנה לי את האפשרות לקחת חלק. יש לי שם ארוחה חמה וטעימה, וזה טוב כי מאז שבעלי הלך אני לא מבשלת. יש הרבה מאוד מתנדבים שבאים אליי, במסגרת כל מיני ארגונים ופרויקטים. אלה בעיקר סטודנטים שעם כל אחד אני עושה משהו אחר, אנחנו מבשלים ביחד, אני שולחת אותם לקניות, יש מישהי שמגיעה פעם בשבוע ומלמדת אותי על המחשב. בימי שישי אני מתארחת אצל זוג מקסים שגר קרוב, כבר חמש שנים. יחד אנחנו עושים קידוש ואוכלים. יש במפגשים האלה בעיקר הרבה שיח, פרגון ומילה טובה. נעים לנו ביחד, הם זוג מקסים. אני מוקפת באנשים טובים, שבאים לעזור ונמצאים איתי. המתנדבים הללו מתחלפים, אבל כל מי שבא אף פעם לא עוזב אותי. הם תמיד נשארים בקשר, מתקשרים להתעניין בשלומי ומשתפים בחיים שלהם. אני מאוד נרגשת לקבל מהם שיחות טלפון. בסך הכל לא חסר לי כלום, אני חיה חיים טובים ואוהבת את החיים. בכל מקום יש לי שליחים, המון אנשים טובים שתמיד נרתמים לתת יד. אני מרגישה שיש על החיים שלי המון השגחה עליונה. ואם אני צריכה להעביר מסר אז אגיד שתשמרו על המשפחות שלכם, הם הדבר הכי חשוב, הם מהות הקיום שלכם". 

 


 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה