שרה ואברש'ה
22.12.17 / 08:54
לפני כשבועיים נפרדה שרה ויינשטיין מאברהם, מי שהיה אהובה מזה כ-70 שנה. שניהם ניצולי שואה, אך במשך שנים ארוכות הם חיו בשתיקה מוחלטת, לא שיתפו אף אחד במה שעברו, אפילו לא אחד את השנייה. רק בשנים האחרונות הם החלו לדבר ועשו הכל על מנת לשמר את זיכרון השואה. כעת, אחרי שאברהם הלך לעולמו, תיאלץ שרה לעשות זאת לבדה. בראיון מיוחד היא מספרת על רגעיו האחרונים של אברהם, על הזוועות שעברה בשואה ועל תחושת השליחות.
מאת: ג'ני פרנקל
לפני כשבועיים הלך לעולמו אברהם (אברש'ה) ויינשטיין, כשהוא בן 85. הוא הותיר אחריו את רעייתו שרה, שלוש בנות, שישה נכדים ושלוש נינות. "הוא חלה בסרטן, אבל זה היה מהיר מאוד" מספרת שרה. "עד השנייה האחרונה הוא היה אופטימי ואמר 'אני עובר תקופה קשה, אבל אני אתגבר והכל יסתדר' ואני האמנתי לו. גם כשראיתי שכולו כבר עור ועצמות, עדיין האמנתי והייתי בטוחה שהוא יצא מזה. הוא כל כך רצה להמשיך לחיות".
"יפה שלי, יופי שחזרת"
שלושה ימים הם ישבו ליד מיטתו בבית החולים, כשכבר לא היה בהכרה ולא תיקשר עם הסביבה השמיעו לו מוזיקה שאהב, בעיקר שירים על אמא. "אמא שלו נפטרה כשהוא היה בן 12, הם הגיעו מברגן בלזן והוא ישב לידה כשהיא גססה, אחרי שהם יצאו מהזוועה של מחנות הריכוז. הוא מעולם לא הצליח להתגבר על זה. שירים על אמא תמיד עשו לו טוב ורצינו לשמח אותו ברגעיו האחרונים". למרות שכבר היה ברור שזה הסוף, אף אחד לא אמר את זה בקול רם והם לא דיברו על פרידה. "לפני שלושה שובעות עוד הייתי במסע בפולין, עם 300 תלמידים מבית ספר בבאר טוביה. הבת שלי התקשרה ואמרה 'אמא תחזרי, אבא לא מרגיש טוב', טילפנתי ודיברתי איתו שאלתי אותו אם הוא רוצה שאני אחזור אבל הוא אמר 'בשום אופן לא, הבנות שומרות עליי. הכל בסדר'. יום למחרת הבת שלי שוב הפצירה בי לחזור וחזרתי השכם בבוקר, בלילה כבר אישפזנו אותו בבית החולים ושלושה ימים לאחר מכן הוא נפטר. לפי התכנית הייתי צריכה לחזור ביום שלישי, מזל שהספקתי. עוד הספקתי לדבר איתו לפני שמערכות גופו קרסו, כשנכנסתי הוא אמר לי 'יפה שלי, יופי שחזרת' והתחיל לנשק אותי. אחר כך הוא כבר בקושי דיבר, לקחנו אותו לבית החולים ושם נפרדנו ממנו לנצח". 64 שנים הם חיו ביחד, אברש'ה ושרה. שניהם עלו ארצה אחרי ששרדו את זוועות השואה ונפגשו לראשונה כשהיו נערים במסגרת חברת הנוער, בקיבוץ גבעת השלושה.
שתיקה רועמת
היא בת 82.5, והיה לה חשוב לציין גם את החצי ואת מרבית זמנה היא ואברהם היו מעבירים במועדון 'עמך' לניצולי שואה ברחובות. "אני מגיעה פעמיים בשבוע ויש לנו שם חברה ופעילויות, אנחנו מקבלים שם את כל מה שלא קיבלנו בילדותנו. אני קוראת לזה בית שני". את רוב זמנה מקדישה שרה לשימור זיכרון השואה, מספר בבתי ספר, בבסיסים צבאיים, משמשת כאשת עדות בימי הזיכרון ומלווה משלחות לפולין. "בשבילנו זה דבר קדוש, להעביר את השואה כדי שהדור הצעיר שלנו יעשה כל מה שרק אפשר כדי שלא תיהיה לנו שואה נוספת. חשוב מאוד להעביר את זה הלאה, גם כדי שלא ישכחו" היא מסבירה.
כמו מרבית ניצולי השואה גם היא ואברהם שמרו על שתיקה מוחלטת ולא דיברו על כל מה שעברו שם, גם לא ביניהם. לפני 12 שנים הגיעו ל'עמך' ושם קיבלו לראשונה טיפול נפשי, שגרם להם להפר את השתיקה הארוכה. "חייתי עם השואה ועם הזוועות שעברנו שם יום-יום. פחדתי להיות בבית לבד, לא נכנסתי לחדר השינה אם היה שם חושך, כי תמיד היה נדמה לי שיש מישהו מתחת למיטה או שמישהו יכנס מהחלון וייקח אותי. הטיפול עזר לי להתחזק ולהשתחרר ומאז אני מדברת ומספרת, יצאתי לחופשי". בזכות הטיפול החלה שרה גם לשיר, תמיד ידעה שהיא אוהבת לשיר ובצבא אפילו הייתה בצוות הווי של הנחל, אבל משהו בה נסגר ושנים ארוכות שהיא לא שרה. היום היא מסיימת את המסעות שלה בפולין בשיר שהיא שרה, על אדמות מחנות ההשמדה. "בדרך כלל זה 'תגיד לי איך לעצור את הדמעות' או 'חבר אחד לימד אותי לשיר' יש גם שיר שחיברה המורה שלנו לדרמה וגם אותו אני שרה. זה יוצר בינינו קרבה גדולה מאוד וקשר חזק וחם". ויינשטיין גם חיברה את ההמנון של 'עמך', אותו שרים החברים בכל יום בקול גדול.
"מי שחי, שיקום ויברח"
שרה וינשטיין לבית חייט נולדה בשנת 1935 בעיירה סטפן שבפולין, היום באוקראינה, לבנימין ומרים, ולה חמישה אחים ואחיות. בספטמבר 1939 כבשה ברית המועצות את סטפן, ושני אחיה הגדולים של שרה גויסו לצבא האדום. ביולי 1941 כבשו הגרמנים את העיירה, והמשפחה ברחה והסתתרה בכפרים, עד שנתפסה והוכנסה לגטו שהוקם. "צעדנו כמה ימים, עד שהגענו לגטו. היינו שם שנה ורבע. המבוגרים יצאו לעבוד במילוי שקי פחם, והילדים נשארו בתוך אולם ענק. היינו ארבעה ילדים וזוג הורים. אחיות שלי עבדו באיסוף עלים וניקיון שירותים, ואני הצטרפתי לעבודות ובזכות זה קיבלתי עוד פרוסם לחם או עוד מנת מי מרק. הייתי בסך הכל ילדה בת 5.5" מספרת שרה. כשנה לאחר שהגיעו לגטו, סיפר השומר של הגטו לאביו שיום למחרת מתכננים להרוג את כל היהודים שבו. האב, ששמו היה פופיל, היה חבר טוב של אביה שרה, ולכן ביקש להציל את המשפחה. הוא הגיע למחנה באישון ליל, עם סוס ועגלה מלאה בחציר ובני המשפחה הוברחו פנימה והסתתרו בתוך הערימה. "הוא הבריח את כולנו, גם גיסתי ושתי הילדות שלה הצטרפו. נדחסנו לתוך העגלה והביאו אותנו לביתם. במשך ימים ארוכים אסור היה לנו לצאת החוצה, מתוך חשש שיגלו אותנו. הגויים בכפר החלו לשים לב שהוא קונה יותר מידי לחם וירקות, וזה העלה את חשדם". לאחר מספר שבועות עקבו אחריו האוקראינים ופרצו לביתו. "הם אמרו לכולנו לשכב. אמא נשכבה עליי, כיוון שהייתי הכי קטנה. את פופיל ואישתו הרגו ראשונים. אחר כך ירו גם באמא. הם הציתו את הבית וברחו. אני נפצעתי מאוד קשה, שמעתי אותם מדברים וצוחקים. אבא ראה שהאש מתחילה להתפשט, הסתכל החוצה וראה שהם אינם ואז צעק 'ילדים, מי שחי שיקום ויברח', אף אחד לא זז. כולנו היינו בהלם, מפוייחים מהשריפה ועם ריח מזעזע, שמלווה אותי עד היום הזה. הוא עבר אחד אחד והזיז, מי שנותר חי קם".
3 שנים ביער
שרה, אביה, אחיה ושתי אחיותיה, ניצלו מהטבח, לקחו את גופת האם לקבורה ביער, שם כרו את קברה של בידיהם. "ראינו שאמא מתה, אבל היה ברור שלא נוכל להשאיר אותה להישרף שם, אז לקחנו אותה איתנו. ברחנו לתוך היער, יחד איתנו ביער מצאו מסתור גם עוד משפחות אחרות. אני הייתי פצועה מאוד בכתף ובגב, אבל לא הייתה תחבושת או אפילו חתיכת בד כדי לכסות את הפצע. שבועות שכבתי קודחת מחום, כולם היו בטוחים שאני נגמרת ושלא אשרוד את זה. השמלה הייתה נדבקת לי לפצע המדמם והמפריש בכתף והיו משחררים לי אותה בעזרת מים חומים, שהוצאנו מהאדמה. את המים הללו גם שתינו, היינו חופרים עמוק, מזיזים את הקצף ושותים".
שלוש שנים הם חיו ביער, חפרו בידיהם שוחות, ריפדו אותן בעלים ובלילות התכסו בעלים ובענפים. בלילות היו הגברים יוצאים אל הכפרים הסמוכים לגנוב אוכל, בגדים ונפט להסרת הכינים מהראשים. לעתים היו הרועים בכפר מגלים אותם, ואז היו המשפחות נאלצות לברוח אל עומק היער, הרחק ממקורות מזון. הילדים למדו לשחק משחקים בדממה. בכל תקופת ההסתתרות ביער לבשה שרה רק את אותה השמלה, שנדבקה לגופה והפכה קטנה עליה בכמה מידות. "כשאנשים שומעים את המילה 'יער', הם מדמיינים את היערות שיש לנו כאן בארץ ישראל, אבל שם היער היה שונה לחלוטין. זה יער עבות, עם עצים עצומים שנדמה שמגיעים עד השמיים, חושך מוחלט שאי אפשר לחיות בו. בכל פעם שגילו אותנו הרועים, נאלצנו להיכנס עוד ועוד פנימה מחשש שיהרגו אותנו".
באחד הימים יצאה שרה לחפש אוכמניות ביער ונרדמה ליד אחד העצים, כשחזרה גילתה שכולם עזבו את המקום והיא נותרה לגמרי לבדה. "ילדה בת 6.5 בודדה ביער, שיש בו דובים, זאבים ונחשים. לא ידעתי לאן לברוח ומה לעשות, החלטתי שאני חוזרת לעץ ומחבקת אותו, הוא ישמור עליי" היא מספרת. למעלה מ-50 סיפרה את סיפור חייה, אך בכל פעם שהיא מגיעה לחלק הזה של הסיפור היא נשברת ובוכה.
"חיבקתי אותו במשך יומיים ופתאום שמעתי קול קורא לי 'שרל'ה', אבל לא עניתי. הזהירו אותנו זאת תחבולה, לא פעם היו קוראים בשמות של יהודים על מנת לגרום להם לצאת ואז הורגים אותם. התחבאתי מאחורי העץ ושתקתי, ניסיתי להציץ ולראות אם אני מזהה את בעל הקול ואכן זיהיתי מישהו שאני מכירה ויצאתי. הוא חיבר אותי לקבוצה והיינו שוב כולם יחד". במהלך השהות הארוכה שלהם ביער, איבדה שרה גם אחיה, שיצאה יום אחד למעמקי היער ולא שב, עד היום לא ידוע מה עלה בגורלו.
האב חזר לנקום ולא שב
בקיץ 1944 שחרר הצבא האדום את האזור ובני המשפחה יצאו לחופשי, אך אביה של שרה נרצח זמן קצר לאחר מכן בידי כפריים אוקראינים. "אבא החליט שהוא הולך, יחד עם אחרים, לנקום את מותה של אמא ושל כל בני המשפחה שלנו. הם נכנסו לכפר, 15 אנשים לא חמושים, והגויים תפסו אותו והרגו את כולם. כך נותרנו שוב לבד, שלוש ילדות קטנות ברחוב, ללא קורת גג, ללא אוכל וללא נפש מוכרת אחת. ישבנו בחוץ ימים ולילות, מידי פעם עבר מישהו וזרק לנו משהו לאכול".
זמן מה הועברו שרה ואחיותיה לבית היתומים של לנה קיכלר, מחברת הספר '100 ילדים שלי', והיא הייתה אחת מהמאה. "לראשונה קיבלתי בגד נקי והורדתי מעליי את השמלה הזאת, שהפכה כבר להיות חלק מגופי. כל כך שמחתי להיפטר ממנה סוף סוף, אבל לימים הצטערתי שלא שמרתי אותה למזכרת".
הפגישה הראשונה
מבית היתומים היא הועברה לאיטליה ולבית יתומים בסלבינו, עד שבשנת 1947 העלתה אותה הסוכנות היהודית ארצה היישר לקיבוץ גבעת חיים, בו למדה ועבדה. לאחר שנה הגיעה לחברת הנוער בקיבוץ גבעת השלושה וזה היה ביתה. אז גם הכירה את אברהם, שעלה בשנה שגם היא עלתה והגיע לרמת הכובש ולאחר מכן איחדו את כולם בגבעת השלושה. בגיל 16 התגייסה לצה"ל ולאחר שחרורה, בתום זוגיות של ארבע שני, כשהיא בת 18 הם נישאו בקיבוץ. "עד לפני שבועיים החיים שלי היו מאושרים" היא אומרת "עכשיו נותרו לי רק הזיכרונות מאברש'ה".
"אסור שהזוועות הללו יעלמו ביחד עם הדור הזה"
במשך כמעט כל חייהם יחד אף אחד מהם לא דיבר על מה שעבר, רק אחרי שקיבלו טיפול החלו להיפתח. לשרה זה קרה מהר יותר, לאברהם לקח קצת יותר זמן. "רק לפני שש שנים שמעתי לראשונה את כל מה שהוא עבר. ובשנתיים האחרונות הוא החל לקחת חלק פעיל בשימור זיכרון השואה, והשתתף גם הוא במשלחות. במשך כל השנים הללו הוא טען שהוא לא זכר, אבל הוא זכר היטב, פשוט לא היה מסוגל לפתוח. אמרתי לו שהוא חייב לפחות לכתוב, אפילו למען הילדים שלנו שידעו מה קרה, אז הוא כתב".
לפרנסתו עבד אברהם בחברה לעבודות עפר, שהייתה בבעלותו. בתחילת דרכם עוד התגוררו בני הזוג בתל אביב, אך מרבית העבודה של אברהם הייתה בדרום והם החליטו להדרים קצת והשתכנו ביבנה לפני למעלה מ-25 שנה. שרה עזרה לאברהם בהנהלת חשבונות של העסק, אבל כול כולה הייתה נתונה לבנותיה. "לא רציתי שהבנות שלי יהיו ילדי מפתח, לי לא היה בית ולא היו הורים, אז רציתי להעניק להן את מה שנלקח ממני".
לאחר שאברהם יצא לפנסיה הוא החל להתנדב ב'יד שרה' והיה שם במשך 11 שנה ואפילו קיבל ציון לשבח על עבודתו. "הוא היה חוזר הביתה עייף ורצוץ, אבל מאושר על כך שהוא יכול לעזור לאנשים וכשהוא עוזר להם הם מחייכים. אברש'ה היה אדם מדהים, אהב אנשים ואנשים אהבו אותו והבית שלנו תמיד היה לא אנשים, עד לרגע זה ממש. הקמנו משפחה נהדרת, חיינו חיים נהדרים וגם לקחנו על עצמינו את החובה להעביר הלאה את זיכרון השואה. אסור שהזוועות הללו יעלמו ביחד עם הדור הזה".
