איך שגלגל מסתובב

לאחרונה נפל דבר בתחום הספורט המוטורי בישראל עם חניכת 'מוטור סיטי שדה תימן', מסלול רכיבה מקצועי העומד בסטנדרטים המחמירים ביותר ונועד למגוון פעילויות מוטוריות מקצועיות ועממיות. "הייתי רוצה להגיד שזה ממש כמו בחו"ל, אבל אנחנו עוד לא שם" אומר ליאון חפץ, מייסד ומנהל קבוצת רכיבה הגדולה בישראל "יחד עם זאת המסלול הזה הוא ללא ספק ציון דרך משמעותי. עד עכשיו היו בארץ שלושה מסלולים, אחד מהם לא מאושר לתחרויות, השני ממקום באזור חם מידי שלא מאפשר רכיבה והשלישי לא אושר לאופנועים מעל 300 סמ"ק. המסלול החדש בשדה תימן הוא באורך 2.1 ק"מ, עם אספלט איכותי ביותר ובאזור של אקלים נוח יחסית וזה שילוב של כל התנאים האופטימאליים. בנוסף הוא צפוי לגדול ולהגיע ל4.5 ק"מ. זה פרויקט שלקח זמן, הייתי אומר אפילו שנים והרבה רוכבים חיכו כבר לבשורה הזאת".

ביום שישי שעבר הגיעו אל המסלול החדש למעלה מ-50 מתחרים, שלקחו חלק במרוץ אליפות ישראל בסופר בייק, שנערכה במקום. "בקנה מידה שלנו זה המון, עד עכשיו נערכו תחרויות על 12 מתחרים מקסימום ומספר גדול כל כך של רוכבים מעיד על כך שהם ציפו לדבר הזה בכיליון עיניים והתחיל כאן משהו אמיתי" אומר חפץ.

חפץ התחרה שם בקטגוריית גביע החובבים, והגיע אל קו הסיום כשהוא הרחק האחור. "אני לא מתבאס" הוא אומר "אני לא מתחרה כדי לעמוד על הפודיום ולקבל גביע, אני מתחרה כי זה חלק מסל התרבות הדו-גלגלי שבו אני פעיל. מעבר לזה שאני גם מנסה לנהל חיי שגרה לצד האהבה שלי לתחום".

חפץ (38) נשוי לדנה ואבא לשתי בנות (9,7.5), עובד כסייר בנתיבי ישראל. אל תחום האופנועים הוא נחשף מגיל צעיר מאוד "תמיד הייתי פריק בכל מה שקשור למנועים וגלגלים. ברגע שהגיל איפשר זאת נהגתי על כל מה שרק אפשר".

איך ההורים שלך קיבלו את זה?

"אני חושב כמו כל ההורים, הם התנגדו נחרצות. היו סביב זה המון ריבים וויכוחים ושמעתי אינספור פעמים את צמד המילים 'על גופתי'. הייתי ילד מרדן והם לא ממש סמכו על כך שאני אנהג בזהירות ובאחריות ומאוד חששו מזה".

אז איך מימשת את האהבה הזאת למרות ההתנגדות הנחרצת?

"לא היה לי אופנוע בבית, אבל תמיד רכבתי על אופנועים של חברים. בהמשך קניתי אופנוע, אבל הוא לא היה רשום על שמי וההורים לא ידעו. אני חושב שזאת הפעם הראשונה שבה הם ישמעו על זה".

בגיל 18 התגייס חפץ לצה"ל ובמהלך השירות היה מעורב תאונת דרכים קשה, שבעקבותיה נשלל רישיונו לפרק זמן מסוים, מה שמנע ממנו לרכב. "התאונה לא הייתה קשורה לאופנוע, אבל ההשלכות שלה הובילו לכך שלא רכבתי 17 שנה. בהתחלה בגלל השלילה ואחר כך בגלל מצב אישי, שלקח לי זמן להתאושש ממנו" הוא מספר.

כשהכיר חפץ את דנה, זאת שלימים תהיה אישתו, היה זה בתקופת פסק הזמן שלקח מהאופנוע, אך הוא מעולם לא הסתיר ממנה את אהבתו הראשונה. "באותה תקופה כבר לא רכבתי, אז היא לא הביעה חשש מיוחד ולא הייתה לה סיבה לדאוג. אחרי שנים, כשכבר לחזור לרכוב, השילוב של ההתנגדות של דנה עם המצב הכלכלי מנעו ממני עד שלפני שנתיים זה קרה".

זה אומר ששתי הבעיות נפתרו?

(צוחק) "האמת, שאף אחת משתיהן לא נפתרה, אבל כבר לא יכולתי לדחות את זה יותר, זה היה חזק ממני אז אמרתי 'די!', אני חייב את זה לנפש".

ואיך דנה הגיבה?

"בהתחלה זה היה מאוד קשה. היום היא סומכת עליי ויודעת שאני שקול ושומר על עצמי. עכשיו הוויכוח העיקרי בינינו הוא על הזמן שאני משקיע בזה. יחד עם זאת היא מבינה שזה תמיד מסוכן והיא לא באמת רגועה. רכיבה על מסלול היא פחות מסוכנת, אבל אני לא רוכב רק מסלול".

מה יש בחוויה הזאת שכל כך קשה לוותר עליה?

"מי שלא חווה את זה לא יוכל להבין לעולם. אנשים מסתכלים מהצד ואומרים 'מה יש להם? זה בסך הכל אופנוע, מה הבעיה לוותר עליו?', אבל עבורנו זה לא ככה. ברכיבה יש סוג של שקט, שלא דומה לשום דבר אחר שאנחנו מכירים. אלה רגעים שלא ניתן להסביר במילים ואי אפשר לוותר עליהם, זר לא יבין זאת".

והשקט הזה שווה את הסיכון?

"קיים סיכוי שאיהרג או אפצע, אבל זה עדיין סיכוי ולא וודאות. מבחינה סטטיסטית רכיבה על אופנוע מסוכנת פי 40 מנסיעה ברכב".

במסגרת עבודתו חפץ נתקל בהרבה מאוד תאונות דרכים, הוא גם מסייע למשטרה לטפל בפינוי הרכבים מהזירות. "אני מקבל דיווחים על כל תאונה בכביש באזור המרכז והשרון, בגלל שיודעים שאני רוכב ושיש לי קבוצה אז מעדכנים אותי על כל תאונה עם מעורבות אופנוע וגם שולחים לי תמונות. זה הרבה פעמים לא קל, אבל אני לא ארד בגלל זה".

גם מותו הטרגי בשנת 2011 של מרקו סימונצ'לי, רוכב מרוצים איטלקי שחפץ העריץ, לא גרם לו לחשוב פעמיים. "הוא נהרג על המסלול בגרנד פרי מלזיה, בתאונה שאירעה עם פתיחת המירוץ. הוא היה רוכב אגרסיבי שלא מחשבן, בגלל זה כל כך אהבתי אותו".

איבדת גם חברים?

"המון. רק בשנה האחרונה שניים ועוד שלושה נפצעו קשה. פתחתי לזכרם של ההרוגים קבוצה בפייסבוק 'מלאכים על גלגלים', אנחנו זוכרים אותם שם ובני המשפחה והחברים כותבים בה ומשמרים את זכרם. אני, באופן אישי, מנציח את זכרו של טל אפרים. פגשתי אותו פעמיים בחייו, אבל אבא שלו ואחותו ערכו מסע אופנועים לזכרו ואני הבאתי לשם את הקבוצה והם נכנסו לי ללב. הבטחתי לאחותו שאני אעשה הכל כדי להנציח אותו בכל הזדמנות אפשרית".

בשיחות האלה עם בני המשפחה שאיבדו את היקר להם מכל, הם לא אומרים לך 'תסתכל עלינו, זה לא שווה את זה'?

"כל הזמן. אני שומע משפטים כאלה ואחרים ואני עדיין רוכב. בני המשפחה גם מעדכנים אותי אם אחד מהרוכבים נפצע ואין לו אפשרות להרים טלפון. לפני שלושה שבועות התקשר אליי חבר מהקבוצה ואמר לי שברכיבה האחרונה בעליות של סדום, הוא מצא את עצמו הרבה פעמים בנתיב הנגדי, הוא ביקש שניפגש כדי לשפר את המיומנויות שלו, על מנת לוודא שדבר כזה לא יקרה שוב. קבענו להיפגש ומספר ימים אחר כך ראיתי על מסך הטלפון את השם שלו, עניתי וזאת הייתה אישתו שסיפרה לי שהוא נפצע קשה מאוד. אחרי שלושה שבועות בטיפול נמרץ הוא יצא סוף סוף לשיקום. זה לא קל, אין ספק שזה החלק הפחות נחמד בכל הדבר הזה, אבל זה גם חלק מהעניין".

אתה דואג שהם ירכבו נכון ובזהירות?

"כן, ערכתי מספר מפגשים והדרכות לשיפור מיומנויות הרכיבה ועכשיו, בעקבות התאונה האחרונה, אני מתכנן מפגש נוסף. אני גם תמיד דואג שהם יבואו עם הציוד הכי טוב והכי מתאים ושישמרו על עצמם בכל דרך אפשרית, אני לא מקל בזה ראש".

מעבר להיותו רוכב חפץ, כאמור, מנהל גם את קבוצת TWB Two Wheel Brothers., קבוצת הרכיבה הגדולה בישראל, יוזם אירועים חברתיים בענף הדו גלגלי ומקדם את התרבות המוטורית, כותב על אופנועים ומבקר ציוד רכיבה.

"כשחזרתי לרוכב הבנתי שאין לי עם מי בנפחים האלה, אנשים רכבו לבד או בזוגות, לא יותר מזה" מספר חפץ על מה שגרם לו לפתוח את הקבוצה "אז פשוט התחלתי לחפש רוכבים בפייסבוק, לפי תמונות הפרופיל שלהם ופניתי לאחד-אחד באופן אישי והזמנתי אותם להצטרף לקבוצה". כיום מונה הקבוצה 1600 רוכבים ורוכבות כ-200 מהם פעילים אקטיביים. "לפני חודש עשינו רכיבה של 1200 קילומטרים, אליה יצאו 70 רוכבים".

מה עוד אתם עושים ביחד?

"קודם כל אנחנו נפגשים בכל יום חמישי למפגש חברים, שלא קשור לרכיבה אבל השיחות שם סובבות רק סביב הנושא הזה. בכל יום שישי אנחנו יוצאים לרכיבה משותפת או טיול או רכיבה טכנית מאחד ממקטעי הכביש ברחבי הארץ. מעבר לזה יש לנו הרבה מפגשים ואירועים שאני יוזם. אני דואג להם לשיתופי פעולה עם חניות כדי שיוכלו לקנות ציוד במחיר מוזל. כמו כן יש שיתוף פעולה עם ההתאחדות לספורט מוטורי בישראל, במסגרתו אני דואג להם לסבסוד של רישיונות".

למה חשוב לך לקדם את הנושא?

"חשוב לי לקדם את התרבות הדו גלגלית היות ואין כזו אין פה תרבות מוטורית בארץ. מי שנכנס לענף מרגיש הרבה פעמים לבד, ואני רוצה שיהיה לו מענה בכל הנושאים ושירגיש חלק מקהילה".

לאן היית רוצה לפתח את זה?

"אם את שואלת אותי מה החלום שלי? אז זה לארח בארץ את המוטו ג'י פי, סבב מרוצי אופנועים שמתרחשים בכל העולם. בשנה האחרונה אני מרגיש שעלינו על איזשהו גל ואנחנו מתקדמים בכיוון טוב, אולי זה עוד יקרה".