"תתעורר נשמה שלי"
15.02.13 / 09:50
שנתיים וחצי אחרי שבנה האהוב ישראל נפגע קשה בראשו ונותר בהכרה מינימאלית, מרים אוזן פותחת את לבה ומספרת על מסירותה כאמא, כאביה ותקוותיה
כתבה וצילמה: מורן סקיטל
"ילד יפה שלי, תסתכל על אמא. נו, תתעורר נשמה שלי", מתחננת מרים אוזן לבנה ישראל ששוכב כבר למעלה משנתיים וחצי ב"מצב הכרה מינימאלית", כאשר הוא אינו מצליח לתקשר ולתפקד.
ב-9 ביולי 2010 החיים של משפחת אוזן מיבנה השתנו מקצה אל קצה. ישראל, אז נער חסון בן 17, שחלם להתגייס לסיירת, נפל בחדר המקלחת. מרים אמו מצאה אותו מפרכס ומדמם.
"זה היה שוק, הלם. ישר קראתי לשכנים שיזמינו מד"א. במד"א הזמינו גם ניידת טיפול נמרץ", היא נזכרת. בזמן שמרים המתינה בסלון, היא לא ידעה שבפנים הצוות הרפואי נלחם על חיי בנה. במשך 40 דקות בוצעה בו החייאה. במשך זמן רב לא הגיע חמצן למוחו.
"במשך שבוע שלם הוא היה בין החיים למוות. אפילו הייתה שיחה קשה עם הרופאים, כאילו זה הסוף. אחרי ניתוח שהוא עבר, המצב שלו היה קשה אבל יציב", היא מספרת.
מרים (53) שינתה את חייה נוכח המצב החדש והקשה. במשך חודשיים היא לא זזה ממיטת בנה בבית החולים. כחצי שנה לא עבדה. "בפעם הראשונה שעזבתי אותו בלילה, הרגשתי שאני בוגדת בו", היא מספרת. מאז המקרה כבר לא חזרה לעבודה במשרה מלאה כסוכנת תכשיטים. "יש לי את הלקוחות הקבועות שאוהבות אותי, אבל אני לא מחפשת עוד לקוחות כמו פעם. היום אני שומרת את כל הכוחות שלי לבן שלי".
כח אדיר מהמשפחה
אני מלווה את מרים בעוד ביקור שגרתי במרכז הרפואי-שיקומי "רעות", שם ישראל מאושפז בשנה האחרונה, בחדר צדדי במחלקה. כשאנחנו נכנסות למחלקה, כולם כבר מכירים אותה ושואלים לשלומה. "הם כמו משפחה", היא מסבירה.
מרים ביקשה מראש שיכינו את ישראל, כך שיישב על כסא ונוכל לצאת איתו לחצר. היא ניגשת להביא אותו, כשהיא דואגת לסדר לו את הכובע על הראש ואת השמיכה, מחבקת אותו בלי סוף ומדברת איתו.
מרים שרה לו, מספרת לו שכבר הגיע חודש אדר ושואלת אותו אם הוא מאושר שהיא נמצאת פה. אם כן, שיסגור את העיניים. ישראל לא מגיב. "אני יודעת שכל תנועה קשה לך, אבל לאט לאט תחזור לעצמך. בבקשה תעצום עיניים", היא לא מתייאשת.
מרים משאירה אותי לשתי דקות עם ישראל, היא הולכת לבדוק משהו במחלקה ומבקשת שאדבר איתו. ניסיתי, ושוב ניסיתי, עד שהרגשתי שאני מדברת לעצמי. הובכתי ושתקתי, המתנתי למרים שתשוב.
מרים, איך ההרגשה לדבר אליו והוא לא מגיב?
"אני לא מתעייפת, ממשיכה כל הזמן. אני לא פה בשביל לבדוק אותו אם הוא מגיב או לא, אלא לתת לו כוחות להתעורר. אני פה בתפקיד מלא של אמא".
על מה את מדברת איתו ביומיום?
"כמו לילד רגיל. מספרת לו מה קרה ומה קורה, שהוא צעיר וצריך לקום ולעזור לאמא ואבא שלו כשיהיו זקנים. יום אחד יצאתי איתו לחצר, דיברתי אליו ופתאום ראיתי שכולם מסתכלים עליי. היה מישהו ששם לב שראיתי שהוא מסתכל, ומיד אמרתי לו 'אני לא מתביישת בילד שלי, הוא לא עשה כלום, זה הגורל'. הוא היה נבוך ובירך אותי. אמרתי לו שיברך את הבן שלי".
לדעתך, הנוכחות שלך עוזרת לו?
"כן, וזו לא רק אני. בחגים כל המשפחה מגיעה לפה, גם הבת הנשואה מתעקשת להגיע. המשפחה נותנת כוח אדיר, בכל, עוזרת להחליף אותנו בבית החולים, וגם בעזרה עם הילד הקטן שבמשך תקופה היה אצל גיסתי. בזמן כזה מבינים כמה טוב שיש את המשפחה".
כוח מבורא עולם
לאורך כל הראיון היא יושבת לצידו של ישראל, מחבקת, מנשקת ומזיזה אותו. היא עוצרת בין לבין ופונה אליו, "עיניים שלי, תקום כבר, תשמח אותי". היא מספרת שהחלום שלו היה להתגייס לסיירת ושוב פונה אליו, "אתה מסתכל על אמא? כן? תקום חיים שלי. אתה תהיה בסיירת, נכון? תגיד כן עם העיניים". לפתע יש תחושה שהוא אכן מקשיב לה ומנסה באומץ רב לעצום את העיניים ולהגיב.
מה הכי השתנה בך מאז?
"שמחת החיים. אני תמיד באה לפה, לפעמים הוא מגיב ולפעמים לא. יש ימים קשים בהם כל הדרך הביתה אני מדברת עם בורא עולם ומבקשת כוח. כשאני מגיעה לחנייה, אני מחכה קצת ושמה מסכה עם חיוך, כאילו החיים ממשיכים".
מתי הייתה הפעם האחרונה שנשברת?
"לפני שבוע, כשחזרתי מצרפת. המשפחה שלי גרה שם, טסתי כי אמא שלי הייתה מאושפזת בבית החולים. כשהייתי בצרפת ניסיתי להתנתק קצת, הייתי הרבה עם אמא שלי, נהניתי קצת ופינקו אותי. אבל הייתי מלאת געגועים, רק רציתי לחזור, אפילו הקדמתי ביום את הטיסה. הגעתי לפה וראיתי רק את העיניים שלו שמסתכלות עליי. עשה לי רע לראות שהמצב היה אותו המצב, שכלום לא השתנה. הפחד והרגשות עלו מחדש".
איך התמודדת עם המשבר?
"חזרתי הביתה והסתגרתי בתוך עצמי. הילדים יודעים ולא שואלים שאלות. למחרת קמתי לקבר רבן גמליאל, הייתה לי שם שיחה אישית עם בורא עולם, ביקשתי תשובה ממנו ופתחתי את ספר תהילים. המשפט הראשון שבלט לי היה 'ממצוקותיהם יושיעם'".
איך שומרים על האמונה, כשבגיל 17 נעצרו לבנך החיים?
"זה לא לשמור, זה להתחזק באמונה. יש בחיים ניסיונות, גם ניסיונות קשים כמו הניסיון הזה, וצריך לדעת להודות לבורא עולם גם על הטוב וגם על הרע, לבקש שיעזור. אמונה חייבת להיות. כשאתה עומד בפני שופט והוא מחליט על משהו שאתה לא מסכים איתו, אתה לא תצעק ותרביץ לו, אתה תתחנן שיעזור לך. זה אותו המקרה".
מאיפה הכוחות שלך?
"מהאהבה לבן שלי. מהמשפחה, מהחברים של ישראל שלא עוזבים אותו. מהאמונה והרצון שישראל יתעורר".
את מאמינה שהוא יקום ויחזור לעצמו?
"בטח. אין לי בכלל ספק", היא עונה בלי לחשוב פעמיים.
עד אז, תמשיכי להיות פה?
"כן, תמיד. כל זמן שאני יכולה". ומיד פונה לישראל ואומרת לו: "אמא לא תעזוב אותך בחיים, אף פעם לא תהיה לבד".
החפלה של החברים
ברקע, מחלון פתוח שסמוך אלינו נשמעת מוסיקה. בצורה סימבולית מתנגן השיר "כשאת עצובה" של עמיר בניון. בדיוק תפס אותי הפזמון: "בצבא הכי חזק שבעולם אלחם למענך, את התקווה האמיתית שבחיי שואב אני ממך". פתאום הכל התחבר לי, בעוד אני מביטה במרים מסייעת לישראל להשתעל ודואגת לשלומו.
את מרגישה שהמסירות שלך לישראל באה על חשבון מישהו אחר?
"בטח. על חשבון הבית, הילד הקטן, בעלי. יש לי בית חדש ויפה שאני לא נהנית ממנו. זה תהליך קשה".
בגיל 42 מרים נכנסה להיריון בחשש גדול מהיריון בגיל מתקדם, והביאה לעולם את בן הזקונים, שכיום בן 11. "הילד הזה הוא החוט שמושך אותי הביתה, אחרת הייתי מתמסרת רק לישראל. כשיש עוד ילד קטן בבית, חייבים לעשות בשבילו הכל. הוא צריך אותי".
איך הוא מקבל את המצב?
"קשה לו. הוא מכיר את אחיו כשהיה בשיא העוצמות שלו. אני משתדלת להביא אותו מבית הספר, להכין איתו אוכל ולהיות איתו עד שאני נוסעת לישראל, אז הוא נמצא עם אחותו בת ה-21".
בבית מזכירים את ישראל?
"לא. יש עדכון יומי רק מה איתו, אבל אנחנו מנסים להיות ביחד, להרגיש את קיום המשפחה".
איך מתנהלת ארוחת שישי בבית?
"רגילה. כל שבת זה או אני או בעלי שנוסעים להיות עם ישראל. כשאני בבית אני משתדלת לשמח את הילדים. פעם בחודשיים כל המשפחה מגיעה להיות שבת עם ישראל".
הגעת למסיבת סיום המחזור שלו בבית הספר, למה?
"רציתי להיות שם. הרגשתי שישראל יושב לידי. כשנכנסתי לשם היה לי קשה, כי הייתה שם תמונה של כל המחזור וגם ישראל היה שם, כשהוא בריא. זה היה כמו זעזוע בשבילי. אבל הייתי חייבת להיות שם, שהוא יראה שאני שם כאילו גם הוא השתתף במסיבה".
החברים עדיין מבקרים אותו?
"כל הזמן. הם רבים איתי לבוא להחליף אותי. הם מביאים גיטרה, שמים שירים ועושים חאפלה. אף חבר לא ויתר עליו. גם כל החבר'ה של בני עקיבא".
רק מילה קטנה
מרים חוזרת לנסות לתקשר עם ישראל ואומרת לו: "אתה עוד תטפל באמא כשתהיה זקנה, נכון ילד יפה שלי?". היא מחבקת אותו חזק, מזיזה אותו, עושה לו עיסוי בידיים ומבקשת: "תתעורר כבר. אתה בן 19 כפרה, אתה צעיר, יש לך כוח. אתה יכול להתגבר, אז יאללה מאמא, תתגבר".
החלום שלה הוא לראות את הילדים של ישראל. בכל פעם שהיא איתו היא מוציאה אותו לטייל בחצר, לבית הכנסת במקום ולשיעורי תורה. מבחינתה, החיים זה לצידו. זו זכות להיות איתו כמה שיותר, זו המנוחה שלה, האושר שלה.
"כשאני באה אליו ואני יכולה לחבק, לראות ולנשק אותו זה משמח. זה לא כמו ללכת לקבר. אין געגועים, אולי רק לקול שלו. אני לא מנסה לזכור איך הוא היה פעם, אני רק זוכרת שהוא היה בין החיים למוות והיום הוא חי".
יש מסר שהיית רוצה להעביר לאימהות אחרות?
"תלמדו להעריך את השגרה המשעממת. לזכור כל הזמן כשהילדים נודניקים ואת עייפה לא להגיד 'אוף', כי מהצד השני יש אמא שמחכה לשמוע מילה קטנה מהבן שלה".