הגיספנית של יבנה

הלהיט "שתדעי" של שלומי שבת הוא שלה. גם "לו הייתי יכול" של אייל גולן. גם "חלום שלא נגמר" של דודו אהרון ואפילו "צ'או בייבי" של ניקול ראידמן, והרשימה עוד ארוכה ומרשימה. במגירה יש לה עוד 1,500 טקסטים מודפסים ומסודרים בקלסרים, מחכים לתורם שבטח עוד יגיע.

עינת הולנדר (36) היא הגרסה הנשית של יוסי גיספן. לפחות מבחינת כמות היצירות שכתבה עד היום לז'אנר הים תיכוני. היא פרצה את חומות "המגירה" בשנת 2009, ומאז נספרים ברזומה שלה כ-60 שירים שפורסמו וראו אור באלבומים של גדולי הז'אנר. 

לפני שנה היא הגיעה ליבנה בעקבות הוריה, שגרים שמונה שנים בעיר. "קניתי ביבנה את דירת החלומות שלי", היא מספרת.

בתוארה המלא היא בעצם ד"ר עינת הולנדר, אחרי שסיימה דוקטורט בסוציולוגיה. את לימודי התואר הראשון היא החלה בחופשת השחרור שלה מהצבא, משם המשיכה לתואר שני ושלישי באוניברסיטת בר אילן, כשהמחקר והתזה שלה עוסקים ב"גבר הישראלי החדש". 

עינת, מה גילית? מיהו אותו גבר ישראלי חדש?

"אין אחד כזה", היא פוסקת. "הדבר המשמח הוא שיש הרבה סוגים של גברים ישראליים חדשים, לא רק סוג אחד. הסביבה מאפשרת לגברים בחברה המודרנית הרבה דרכי ביטוי, כך שטוב להם. וכשטוב להם טוב לנו הנשים".

איך מוסיקה מזרחית מתחברת עם דוקטורט בסוציולוגיה?

"בתואר השני והשלישי התעסקתי עם גברים, בהיבטים הכי פרטיים ואינטימיים של החיים שלהם. תחשבי לכמה חומרים פוטנציאליים נחשפתי", היא צוחקת. "רוב הזמרים בז'אנר הם גברים, ויוצא שאני כותבת הרבה בלשון זכר. אני בטוחה שיש לזה קשר בתת מודע. אני מביאה בשירים ניסיון מהחיים שלי וגם הרבה ניסיון מהאקדמיה.

"פיתחתי גם כישורי כתיבה אקדמית ומזוככת, שזה לדעת איך להגיד בכמה מילים את כל מה שרציתי ובצורה הכי מדויקת". 

משה פרץ מתעניין 

מאז ומתמיד עינת הייתה מחוברת למוסיקה. אבא שלה הוא מלחין ומפיק שהיה גם נגן מלווה ומנצח על חבורת זמר. במהלך חייה הספיקה ללמוד פסנתר, פיתוח קול ואף לנגן על חליל כשהייתה קטנה.

לכתיבה התחברה בגיל מאוד צעיר. "סבתא שלי הייתה מעלה על כתב את מה שהייתי אומרת", היא נזכרת. "יש לי קלטות שהקליטו אותי כדי לא לשכוח את כל מה שהייתי מקשקשת. אחד הזיכרונות שלי מגן חובה הוא שהייתה מסיבה עם ההורים, כל הילדים ישבו על הרצפה והגננת הדביקה תווית לכל אחד. כשהיא שאלה מי המשוררת של הגן כולם אמרו עינת, ומאוד הופתעתי. בכיתה ה' התחלתי למלא מחברות בצורה מסיבית". 

מה כותבת ילדה בכיתה ה'?

"שירים על המדינה, המון על הטבע, על ההוויה של הגיל ועל האהבות הגדולות בכיתה ה".

יש שירים מאז שנעשו רלוונטיים להיום?

"כן, יש שיר שכתבתי בגיל 18 על פרידה כואבת מהאקס המיתולוגי. לפני כמה שנים משה פרץ שמע סקיצה של השיר והתעניין בו, אבל עכשיו אני מכוונת את השיר לזמר חדש. זה דווקא שיר חיובי ואופטימי.

"יש עוד שני שירים, אחד מכיתה ו' שהוא שיר אהבה למדינה ושיר נוסף שכתבתי בחטיבת הביניים על הטבע".

 חשיפה לאבי ביטר

עינת מקושרת כיום בעיקר לז'אנר הים תיכוני, למרות שהיא כתבה וכותבת גם לזמרי פופ ורוק ישראליים. עידן יניב היה האמן הראשון שלקח שיר שהיא כתבה. "עידן שמע את השיר 'עד החופה' באולפן של נדב ביטון, נדלק עליו ויצר איתי קשר. היום עידן הפך למי שכותב איתי ביחד. מדי פעם אנחנו נפגשים כדי לכתוב, הצלחתי להביא אותו ליבנה", היא מספרת בגאווה. 

מה עם אכזבות, היו כאלה בתחילת הדרך?

"וואו, המון. לקח לי לפרוץ 15 שנה עם ניסיונות וכישלונות. צריך תעצומות נפש מאוד גדולות כדי להישאר ולהתמיד, מפה מאוד קל ליפול. מגיל 18 התחלתי לשלוח סקיצות בדואר ובמוניות ספיישל לכל מי שהייתי מתחברת לשירה שלו".

עינת לא נענתה בחיוב מהאמנים, אך תגובות חיוביות מכמה מהם הגיעו בסוף. "אני זוכרת שגידי גוב התקשר אליי ונתן לי פידבק, הוא אמר איך אני יכולה להשתפר. גם אחינועם ניני כתבה לי מכתב מרגש שהיא לא מבינה איך עד היום היא לא נתקלה בטקסטים שלי, אבל באותו זמן היא עבדה על אלבום באנגלית".

מאיפה החיבור למוסיקה המזרחית?

"בבית גדלתי על דברים אחרים לגמרי, על שירי ארץ ישראל, מוסיקה חסידית ושירי ילדים. בהמשך כנערה מתבגרת שמעתי רוק כולל רוק כבד וידעתי את כל המילים של מטאליקה. הייתי רוקרית אמיתית עם הלבוש והחברים הרוקרים. 

"נחשפתי למזרחית כי הושפעתי מאחרים, בעיקר מאח שלי שהיה שומע אבי ביטר. זה התחיל מצחוקים בבית 'מזה המוסיקה הזאת, תחליף דיסק', ובסוף נכנסתי לזה. גם היה לי חבר הרבה שנים שהיה אחד הנגנים בתחום".

היום, מה מתנגן אצלך בבית?

"מעמיר בניון ועד הראל סקעת, מירי מסיקה, ג'אז קל ולהקות בריטיות. יש לי גם דיסקים של אייל גולן, דודו אהרון ומשה פרץ שאני שומעת. אני הרוסה גם על עופר לוי. לבנות שלי אני שמה מוסיקה קלאסית ואת הדיסק הכפול של הראל סקעת שאני מאוד אוהבת. אני שומעת בבית כמעט הכל וככה אני מעשירה את עצמי".

יש לך חיבור מיוחד לשלומי שבת, בתקופה קצרה כתבת לו חמישה שירים.

"שלומי הוא אחד האמנים שהכי נהניתי לעבוד איתו. הוא מאוד חם, צנוע, מפרגן ומוכן לקבל ביקורת ולהיות פתוח לשינויים באולפן. יש משא ומתן בינינו, ולמרות מעמדו הוא פתוח לשמוע גם את היוצר, זה לא מובן מאליו. 

"אני ברוב המקרים מאוד מעורבת ולא כולם מתים על זה. מאוד חשובה לי העברית, שישירו נכון. אני תמיד מאשרת לפני, אין מצב שיהיו לי הפתעות. באלבום 'גיבור' של דודו אהרון עשיתי ייעוץ לשוני ובשיר 'לו הייתי יכול' של אייל, במקור זה היה 'אם הייתי יכול', אבל לא התפשרתי ושיניתי כי ככה זה נכון להגיד".

איך נולד החיבור שלך למעושרת ניקול ראידמן?

"דרך אורי כבירי שעבד איתה וגם הלחין והפיק את השיר 'צ'או בייבי' שכתבתי. היא שרה אותו לא מזמן בהשקה שהיא עשתה לבושם חדש. יש לשיר גרסה גם באנגלית וייעדנו אותו בכלל לאירוויזיון, אבל היא חטפה אותו. זה קרה מזמן, לפני שהיא התפרסמה ב'מעושרות', הכרתי אותה בעיקר מתחום הפקת האירועים".

ליווי למושיק עפיה

עינת הולנדר מתחברת מדי פעם לתחום האקדמיה עם מאמרים שהיא מפרסמת או פאנלים שהיא מנחה בנושא מגדר. אך העיסוק העיקרי שלה הוא כמובן מוסיקה; היא כל הזמן כותבת שירים ומלמדת בבית הספר לשירה "אוברטון".

לעינת גם יש עבר מפואר על הבמות; בתקופת התיכון היא הייתה בלהקת הנוער של בית הספר, היא לקחה חלק בחבורת הזמר "חופים של ראשון" בעיר ראשון לציון בה גדלה, הייתה זמרת הליווי של מושיק עפיה ועד היום היא עושה מדי פעם קולות לחלק מהזמרים בהקלטות לשירים שלה. 

יש בך מחשבה לחזור לקדמת הבמה?

"עדיין לא. אני חושבת שכל אחד צריך לעשות את מה שהוא הכי טוב בו. לשמחתי אני מוצאת שגרירים מצוינים, כך שאני לא מרגישה צורך לשיר בעצמי".

מתי נכתב השיר האחרון שלך?

"לפני יומיים. מאז שהייתי בשמירת היריון יצאו לי טקסטים בכמות גדולה, עכשיו אני כותבת בטירוף. כל תקופת ההיריון, הלידה והתקופה שהייתי בבית חולים הוציאו ממני דברים אחרים לגמרי".

כאמא, קו היצירה השתנה?

"זה בטוח שינה בי כמה דברים, כי כשאתה הורה הנשמה מתפתחת. אני אמשיך לכתוב על דברים שעשיתי קודם, אבל יתווספו טקסטים מסוגים שונים ומפנים אחרים של החיים. כבר עכשיו אני רואה את ההשלכות של זה.

"יש פרויקט על הפרק שקשור גם לילדים, פרויקט ייחודי שעוד לא נעשה. מיד אחרי חופשת הלידה זה הדבר הראשון שאני עושה, לנפש שלי ושל עוד כמה. משהו מאוד מעניין".

חולמת לכתוב לריטה

בכל הנוגע לאהבה בחיים, עינת טוענת שהאהבה הגדולה שלה שייכת לתאומות שלה, ליאן והילית המתוקות. "הגעתי לשלב שהייתי צריכה לקבל החלטה לאן פניי מבחינה משפחתית. הייתי אמורה להתחתן כמה פעמים, אבל לא מצאתי לנכון להמשיך עם אף אחת ממערכות היחסים האלה. זה נגמר כי זה לא היה מתאים ולא נכון, הייתי מתחתנת ואחר כך מתגרשת? הרי הכי קל ללכת לפי התכתיבים של החברה ולהגיד 'אני מתחתנת ויש לי טבעת על היד', ואחר כך רוב הסביבה שלי מתגרשת. לפחות את הטעות הזאת לא עשיתי – להתחתן מתוך לחץ. 

"לא חשבתי שאני מאלה שצריכות ללכת בתלם, החלטתי להקים משפחה בדרך שלי והיום אני עושה את הדברים בקצב שלי עם שתי ילדות מדהימות. בורכתי". 

ובכל זאת, יש כעת מקום לזוגיות?

"בטח, אני עדיין מאמינה באהבה וזוגיות, אבל לא בהכרח בדרך שהחברה מכתיבה אותם. זה מצחיק, עכשיו מגיעות ההצעות הכי מעניינות".

הכתיבה שלך מכוונת לחייך או כל פעם לזמר ספציפי?

"זה הרבה על חיי, אבל גם ספציפית לזמרים. 'בקהל הכי גדול' זה נטו שלומי שבת. הייתי בהמון הופעות שלו וראיתי איך הוא מתייחס לאנשים בקהל, אם הוא יקלוט בקיסריה מעריצה מספר אחת שלו הוא יקדיש לה שיר. על זה מדבר השיר, שאפילו בקהל הכי גדול אני אבחין בך.

"סיון גנון פנתה אליי ורצתה שיר שיהיה הנצחה לבעלה מאור. עברנו תהליך שלם, הגעתי אליה, קראתי מכתבים שהיא כתבה לו, ראיתי סרטונים מהחתונה, ישבנו שעות ודיברנו על החיים שלהם, וגם פגשתי את הילה הבת שלה. עשיתי איתה ממש תחקיר וליוויתי אותה בכל, עד שיצא השיר 'מאור עיניי'".

יש שירים שאת מאוד אוהבת, אך בכל זאת נשארים חבויים במגירה?

"כן, בז'אנר הזה קשה לאמנים להיות לגמרי פתוחים כדי לשנות פאוזה מבחינת הטקסטים. אני כל הזמן מנסה לדחוף ולשכנע אותם לתת לקהל משהו שהוא לא מכיר. שירים עם גוון חברתי ושירים על המדינה, גם שירים על אהבה. אפשר לכתוב 'אני אוהב אותך' ואפשר 'גדלת לי בתוך הלב'".

מה דעתך על הביקורת כלפי הטקסטים בז'אנר?

"נורא קשה להכליל. כמו שאני אמצא ברוק דברים שלא מוצאים חן בעיניי כי הם בלי ערך מוסף, עם טעויות וסתם נועדו לגרום לי לזוז. אותו דבר בז'אנר הזה, אין שום הבדל. יש הרבה זרמים וחשוב להביא את כל הצדדים; יש את השיר 'כי בא הזמן' שכתבתי לנוי דנן ויש את 'ידיים לשמיים' שכתבתי למרגול ואין קשר ביניהם. שיר טוב צריך שיהיה בו אחד או יותר מזה שהוא מזיז משהו בשכל או ברגש או את הרגליים".

יש שיר שלך שצפוי לצאת בקרוב?

"יש שיר על גירושים ופירוק מסגרת שצריכה להוציא זמרת מוכרת על סיפור מוכר. בנוסף צריך להיות שיר אחד באלבום של סיון גנון וגם באלבום של מורן מזור".

עם איזה זמר היית ממש רוצה לעבוד?

"ריטה ושלמה גרוניך".

איפה המקום הכי הזוי שכתבת בו שיר?

"אני אוהבת לכתוב בעיקר בטבע, אבל המקום הכי הזוי היה במעלית בבניין גבוה, הייתי לבד והזמן הזה הוביל לשיר. אני גם יוצרת בנהיגה, אני שרה לעצמי, זוכרת מה שרתי ואחר כך כותבת את זה".

בסופו של יום, איפה טמון האושר שלך?

"בעיקר בדברים הקטנים של החיים. במשפחה שלי ובחיוך אחד של הבנות שלי".