מסע אל הנשמה

מה גורם לקצינת צה"ל במילואים, אשת משפחה וקריירה, המנהלת אורח חיים טבעוני וסדר יום קפדני, לצאת למסע רגלי מפרך בהרי ההימלאיה, אי שם בנפאל הרחוקה? לא, זה לא האתגר הפיזי וגם לא טיול תרמילאים של "אחרי צבא".

רוח ההתנדבות היא שהביאה את אורנה אלון, תושבת יבנה, לצאת למסע יוצא דופן עטור חוויות מטלטלות חיים. המסע הזה, בין רכס הרים ואנשים שכל כך שונים מנוף חייה כאן בארץ, נסך בה רגשות מעורבים לגבי חיי היומיום שלה. 

היא בת 57, אם לשלושה (19, 25, 27). "מאז שפרשתי מתפקידי בצה"ל כקצינה בחיל האוויר, אני מתנדבת בכל מיני מקומות כמו ב'ידיד לחינוך' ביבנה וכעת גם תורמת למגמת המחול בתיכון האלון, לא רק באיסוף כספים למען המגמה ומלגות אלא בכלל, תומכת ועוזרת בכל מה שניתן", סיפרה לנו השבוע, זמן קצר אחרי שחזרה מנפאל.  

אל המסע שארך 16 ימים, הצטרפה אלון בעקבות פגישה עם רופא ומייסד מסע זה, ד"ר עדיאל תל אורן. המדובר ברופא, דוקטור לכירופרקטיקה, המוסמך על פי המועצה האמריקאית לעסוק בתזונה וברפואה פונקציונאלית הדוגלת באבחון הגורמים שיצרו את המחלה אצל החולה ולא טיפול על ידי תרופה כימית. ד"ר תל אורן הינו המייסד והנשיא של מספר ארגונים בארץ ובעולם, אחד מהם הוקם למען ילדים יתומים ומעוטי יכולת בנפאל. משנת 1999 מדריך תל אורן מסעות הומניטאריים בהרי ההימלאיה, במטרה לחשוף אנשים לתרבות הנפאלית ולגייס כספים כדי להמשיך ולהקים בתי ספר לילדים היתומים ומעוטי היכולת בנפאל.

אלון התוודעה אל מסעות התנדבות אלו לאחר שחיפשה מזור בחייה שלה. "בתי סבלה מבעיה רפואית, ויצא שהחלטנו לנסות טבעונות", היא מספרת, "תל אורן דוגל גם בכך, הלכתי להרצאות שלו בנושא וככה בעצם הכרנו".

צעצועים מבוץ

ההיכרות עם ד"ר תל אורן שינתה את חייה. "נודע לי שכחלק מהפעילות ההתנדבותית שלו", היא מסבירה, "הוא אוסף פעמיים בשנה קבוצת אנשים מכל העולם שנוסעים איתו לנפאל ועוברים שם טיול לא שיגרתי". 

מה זה טיול לא שגרתי?

"הוא שוזר מסלול שאינו תיירותי ועובר בין הכפרים שהוא תומך בהם, ושם עושים פעילות התנדבותית בבתי הספר ובבתי היתומים. רוב הכפרים נמצאים על ההימלאיה בגובה של 2,000-3,000 מטר. לאחר מכן המשכנו לטפס על ההימלאיה כשבוע נוסף. זה היה טרק קשה ומעניין".

אז מה בעצם עשיתם עם הילדים?

"הצטרף אלינו בחור מהארץ בשם איתן, שמטפל בילדים בשיטה בה בונים עמם צעצועים ומשחקי בוץ. הוא לימד אותנו איך לעשות זאת, ואחר כך אנחנו ישבנו ולימדנו את הילדים. זה מאוד מתאים למקום הזה, כי אין להם משאבים ויכולת, אלו משחקים מחומרי גלם שעומדים לרשותם".

איך קיבלו את פניכם?

"בכל כפר חיכתה לנו קבלת פנים יפה, האמהות והילדים חילקו לנו שרשראות פרחים והייתה אינטראקציה רבה עם הילדים. ישבנו עמם בכיתות ולימדנו אותם כל מיני דברים, אבל הדבר העיקרי בתוך זה היה לבוא ולהראות להם תמיכה, להראות להם שכל חצי שנה אנחנו באים לבקר, להיות איתם ולתרום כסף. זה חיוני לחיים שלהם, יש שם אוכלוסיה קשה, הרבה בורות, סחר בילדים למטרות מין וחטיפות. חשוב שירגישו מחוזקים. חלק מאנשי הקבוצה נשאר שם כדי להתנדב זמן נוסף, בעיקר צעירים". 

לא רצית להישאר?

"רציתי מאוד לעשות זאת, אבל לא יכולתי. יש לי משפחה בבית ולא הייתה לי אפשרות".

קבוצת המתנדבים, היא מספרת, הורכבה מאמריקאים, בולגרים, ישראלים ועוד.  על הדינאמיקה בתוכה היא מעידה כ"מאוד טובה. תל אורן דאג לנו לכל דבר וצורך שהיה לנו. הטיול היה מעניין, מאוד רב גוני, האווירה הייתה מאוד חיובית, היינו שקועים בעשייה, בדברים שמולנו, בריפוי, במה לומדים ומלמדים, במפגשים עם הילדים".

בלי חשמל ומים

איך זה לחזור מבתי החימר של כפרי נפאל לבית החמים והנוח ביבנה?

"אוי", היא נאנחת, "זה מאוד קשה. מבחינה מסוימת אינני מרגישה עדיין שאני פה. הנחיתה בקטמנדו מכניסה אותך להלם תרבותי קשה. הצפיפות, הרעש, הריחות וההמולה, הכול כל כך שונה ואחר, אין סדר או ניקיון, מיליון טוק-טוקים ו-ווספות, וכולם מצפצפים לכולם ונוסעים בשבילי עפר".

הלם תרבותי.

"יש שוק והלם, ואז לאט לאט את לומדת להכיר את התרבות והמנטאליות ואת מתנדנדת בין להתאהב בהם לבין לרחם, כי זה כל כך שונה מהארץ שלנו, זה יותר גרוע אפילו מהודו! ואז מתחילים להכיר ולהתחבר ואי אפשר שלא להתאהב, הם מאוד פשוטים ונמצאים במקום בסיסי ולא מחובר. כשמצלמים אותם הם מפחדים מהמצלמה ולא מחייכים. 

"זה ממש להביט באופן חי על איך העולם היה פעם: הם חיים בבתים מחימר, ללא אור, ללא חשמל וללא מים זורמים. הנשים בבוקר קמות מוקדם והולכות לכבס, הם חיים במשק סגור, מגדלים תרנגולות או פרה ואין מקורות פרנסה. בשביל זה הם צריכים לנסוע לעיר הגדולה ושם מתחילות הבעיות, כי בעיר ממש מאבדים את הנוער". 

החיים שלנו מאוד שונים.

"החיים שלנו חומריים מאוד, אנחנו תמיד רודפים אחרי משהו. ואיתם, מצד אחד את חסה עליהם וחשה ברת מזל, ומצד שני, את מסתכלת איך הם מסתפקים במה שיש להם ואנחנו רק רודפים וכל אחד לעצמו. לא שאין שם אלימות ואמנם אין רעבים ללחם, אבל יש עוני והכול מתערבב יחד. המחשבות כל הזמן נודדות חזרה לשם. גם בארץ שלנו יש עוני, אבל זה חוסר שבא ממקום אחר. שם זו תרבות, פה זה ממקום אחר אבל איני רוצה להרחיב".

את לא חושבת ש"עניי עירך קודמים"?

"תל אורן תורם בכל העולם והולך להקים גם בארץ מספר פרויקטים שיקדמו אוכלוסיות קשות, ככה שזה בהחלט חשוב".

טיפוס בהרי ההימלאיה זה לא עניין של מה בכך. לקראת יציאתה למסע נדרשה אלון להתחזק מבחינה פיזית, ובמשך כשלושה שבועות טיפסה ברגל כ-60 קומות ביום. "ברחוב הנחל ביבנה יש בניינים בני 20 קומות, אז עליתי וירדתי במדרגות...", היא מחייכת, "וזה אפילו לא פסיק ממה שהייתי צריכה באמת בשביל להתכונן למסע הזה, זה מסע מאוד קשה".

במה הוא קשה?

"המון התמודדות נפשית עם איתני הטבע, אני קוראת לזה הישרדות. את הולכת עם תרמיל במקום שומם לגמרי בגובה של4,000 מ', הייתה סופת מונסון ענקית שזה נדיר, כי זה לא קורה בחודשים האלו, ובמשך ארבעה ימים הכול היה רטוב: שקי השינה, האוהלים, הבגדים והאוכל, ואת צריכה להתמודד. את לובשת את כל מה שיש לך וזה לא עוזר. את מתמודדת עם עלוקות שמטפסות עלייך וזו התמודדות לא פשוטה". 

מה היה קשה יותר: ההתמודדות עם איתני הטבע או עם הילדים?

"זו התמודדות אחרת. המסע הוא ממש הישרדות בטבע, זה קושי נפשי אחר שגורם לך לחשוב על החיים אחרת, נותן המון כוח וגורם לך לחשוב שאת מסוגלת להתמודד עם הכול. עם הילדים ההתמודדות לא קשה של לרחם עליהם, הם קונים אותך מהר מאוד, הם חמים ומקבלים אותך. הם פשוט שובים ולכן לא היו רחמים".

היו רגעי שבירה?

"בהחלט. היה אחד כזה בלילה שבו טיפסנו על ההר במונסון. אנחנו מטפסים והגוף מלא עלוקות ואת רועדת מקור, הגשם לא מפסיק ולא רואים כלום, גם לא את הסוף. ואז מגיעים לפסגה, אחת מיני רבות, ואין מה ללבוש בכלל וקר ועדיין גשם, ולמחרת היינו אמורים לעשות מסע של עשר שעות על פסגת הר רטוב וחלק, עדיין באותם התנאים. אבל לפחות אנשי הכפר היו נחמדים, שימחו אותנו והשכיחו את כל הקושי הפיזי". 

איך המסע השפיע עלייך?

"זה עדיין משפיע. אין לי מושג עד כמה ובאיזו עוצמה, אבל הוא מאוד השפיע על התוכניות שלי. אם לפני שיצאתי מכאן הייתי לפני סגירת הסכם עבודה וידעתי מה אני רוצה, אז המסע יצר אצלי הרבה מחשבות אם זה מה שאני באמת רוצה וצריכה. המסע גרם לי לחשוב איך לעשות פרויקטים יותר הומניטאריים בחברה שלנו וכרגע באמת שוקדים על פרויקט עם אותו רופא. המסע משנה מחשבה, את לוקחת דברים בצורה אחרת". 

לא התרגלת שוב לחדשות בישראל ולחיים בלחץ?

"אני עדיין לא מסוגלת להסתכל בחדשות, התנתקתי מהמתח שאנחנו חיים בו וייקח לי זמן לחזור לכך. אני מקווה שיישאר אצלי מה שלמדתי, ומה שזה עשה לי".

תורמים ורוקדים

ב-8 בדצמבר יתקיים בהיכל התרבות מופע שכל הכנסותיו לטובת מלגות למגמת המחול של תיכון האלון

אורנה אלון מקדישה את כולה למען מגמת המחול של תיכון האלון, ומזה שלוש שנים מגייסת בהתנדבות תרומות עבור המגמה, ועושה ככל שביכולתה לעזור ולסייע בכל מישור לטובת הלהקה.

"מגמת המחול היא מגמה של חמש יחידות לימוד בבגרות", היא מסבירה, "מדובר במסלול תובעני שבו לומדות בנות מכל העיר. זה מסלול יקר שעולה הרבה כסף, ולא כל משפחה מסוגלת לממנו כיוון שאינו נתמך בשלמותו על ידי מערכת החינוך. מדובר על סכום של מעל 3,500 שקלים בשנה, ומעבר לכך קיימות הוצאות נוספות בדמות טיולים, בגדי ריקוד וכדומה".

אל המגמה התוודעה בעקבות בתה שלמדה בה בעבר. "הכרתי את המחירים וידעתי כמה זה יכול להיות קשה. על מנת לאפשר לכל בת שרוצה לרקוד ללמוד במגמה, שלא ייצא מצב שיש כאלו שאינן יכולות כלכלית, אנו אוספים תרומות למלגות במספר דרכים: אנו מקיימים ערב התרמה עם בוגרות המגמה ותלמידים שמופיעים, מחפשים נותני חסויות בקרב עסקים בעיר ומכירת הכרטיסים היא הכנסה נטו. פעילות נוספת היא דרך אגודת 'ידידי המחול' אותה הקמנו כדי לקדם את המחול. אנו עושים סדנאות בהן מתנדבים אנשי מקצוע כמו פיליס גלזר וציונה מלמן שהן שפיות לאורח חיים בריא. ההכנסות ממכירת הכרטיסים הן תרומה למגמה".

ערב התרמה ייערך ב-8 בדצמבר בשעה 20:30 בהיכל התרבות ביבנה. ניתן לרכוש כרטיסים בהיכל התרבות. עלות כרטיס 50 שקלים שיוקדשו למלגות למגמת המחול.