משפחה לוחמת
02.10.14 / 21:02
מבצע צוק איתן כבר מזמן מאחורינו, אבל הסיפורים סביבו עדיין מגיעים. אשר ואיתי אפוטה הם אב ובן מיבנה שלחמו בעזה באותו הזמן, כשכל אחד מהם דואג לשני. לאחר כשבועיים נפגשו בשטחי הכינוס "זה נתן לי את הכח להמשיך ולהילחם", סיפר איתי
משפחת אפוטה היא ללא ספק משפחה צבאית. האבא הוא רנ"ג אשר אפוטה, חשמלאי טנקים של חטיבת שריון 460. הבן- רב"ט איתי אפוטה, לוחם מרגמות בפלוגה המסייעת של גדוד 932 בחטיבת הנח"ל. יחדיו הם לחמו בעזה במבצע "צוק איתן".
"כולם אמרו לי שאני יכול להגיע לשריון ושאבא שלי יעזור לי ו 'יסדר' לי עם תפקיד קל יחסית שלא ידרוש ממני הרבה" צוחק איתי. "אבל היה משהו בחטיבת הנח"ל שמאוד משך אותי. אחי הגדול גם הוא שירת בחטיבת הנח"ל ובחרתי ללכת אחריו". מוסיף. "בעיני להיות לוחם זו שליחות. בשריון עושים עבודה רצינית שבלעדיה לא היינו יכולים להסתדר, אבל בחי"ר הקשיים הם שונים, האווירה שונה. אי אפשר להשוות בין השניים" מספר איתי.
הירתמות למשימה
איתי עבר את הדרך המקובלת המובילה לתפקיד לוחם- החל מהטירונות ועד לאימונים המתקדמים ומשם לפלוגת המסלול. משם הדרך למבצע לא הייתה ארוכה. "נכנסתי לתוך עזה מספר פעמים, לקחנו חלק בהיתקלויות ופגשנו את האויב פנים מול פנים. אך חלק מההכשרה שלי, היא הכשרה על מרגמות, שהוא מאין כלי ארטילרי, ולכן חלק מהפעילות שלי הייתה מחוץ לרצועה" מספר איתי. "פעלנו כולנו למען מטרה חשובה ומשותפת, האווירה הייתה אווירה של הרתמות למשימה, והרגשנו את זה לא רק בשטח אלה גם בחוץ בשטחי הכינוס. הגיעו אזרחים רבים והביאו תרומות מכל הסוגים והצורות. זה מאוד חיזק אותנו ברגעים הקשים, לראות שהמדינה והעם תומך בנו. זה מדגיש לפנינו את המטרה שלמענה הגענו, וזה נותן המון מוטיבציה להמשיך ולהשלים את המשימות שלנו" מספר.
יותר מבוגר מהמח"ט
אביו, בן ה49, מתגאה בהיותו האדם המבוגר בחטיבת השריון: "אני בן 49, ואני הכי מבוגר בחטיבה, אני אפילו יותר מבוגר מהמח"ט" מדגיש. אשר התגייס לפני שלושה עשורים, בשנת 1984, אז יצא למבחנים של קורס טייס, לגיבוש צוללות ובסוף הגיע לקורס חשמל של טנקים והתאהב בתפקיד. אשר לקח חלק בכל המבצעים שקרו מאז וגם במלחמת לבנון השנייה. בכולם היה ממונה על חשמל הטנקים של הגדוד שלו. כך גם היה במבצע האחרון בעזה, מבצע "צוק איתן". "הרבה בעיות פתרתי בזכות הניסיון הרב שלי בטנקים, שצברתי במהלך השנים" מספר "את מרבית תקלות החשמל פותרים מחוץ לשטח הרצועה, כך שלא יצא לי להיכנס אל הרצועה עצמה, אך בני, נכנס לרצועה ולחם בה. והדאגה לבן לא הייתה קלה גם היא, נוסף לכל האתגרים המובנים שעולים בזמן לחימה". מוסיף אשר.
הפגישה בין האב לבן לא איחרה להגיע. בשיא הפעילות, בצעד יוצא דופן, הצליח להגיע אשר, לבקר את בנו בשטחי הכינוס. "פחדתי מאוד שיקרה משהו לאבא שלי, אבל אסור לתת לזה להשפיע. אנחנו חייבים למלא את המשימה שלשמה באנו. ישבתי באחד הימים באוהל בשטחי הכינוס ופתאום אבא שלי נכנס לאוהל. זו הייתה הפתעה מאוד טובה. אחרי הדאגה והזמן הארוך שלא ראיתי אותו, זו הקלה לראות שהכול בסדר. זו לא חוויה שכל חייל זוכה לה, לא כולם יכולים לפגוש את ההורים בזמן לחימה. זה מאוד חיזק אותי ונתן לי את הכוח להמשיך ולהילחם" מספר איתי.
"בשבועיים הראשונים לקחו לאיתי את הטלפון" מוסיף אשר את הצד שלו לסיפור, "דאגתי מאוד וחשבתי שהוא נמצא בתוך הרצועה כל הזמן הזה, לא ידעתי מה עלה בגורלו וזה בהחלט מפחיד לחשוב כך בתור אב. כשהצלחתי להגיע לשטחי הכינוס שהוא היה בהם ולמצוא אותו, זה הוריד לי אבן מהלב. רק בשביל זה היה שווה להישאר בצבא לכל כך הרבה זמן" צוחק אשר.
