מגרשת את האישה הקטנה

מאת: טלי בנדו לאופר

נתחיל מהסוף: אודיה קורן היא אישה צנועה, רהוטה, חברותית, צנועה, כזו שמתעניינת גם במראיינת אבל מעל הכל, מצחיקה, אלוהים, כמה שהיא מצחיקה. כזו שלא איכפת לך שתשלט על רשות הדיבור ולזמן מקסימלי כי הוא יורה צרורות של שנינות.

אני אפתח במחמאה, חמותי מאוד אוהבת אותך, היא אומרת שאת מבינה נשים באופן יוצא דופן.

היא צוחקת. "הגדרה מקסימה, אני צריכה לזכור אותה. כמו כל הסטנדאפיסטים הטובים שאני מקווה שאני משויכת אליהם, אני מדברת אך ורק על עצמי. פעם, לפני הרבה שנים, אחרי מופע בבית לסין הישן, ניגשה אלי אישה אחרי ההופעה ואמרה 'בעלך לא כועס עליך שאת מדברת עליו ככה?'. עניתי שאם הייתי מדברת רק עליו, לא היית צוחקת. בד"כ אתה מדבר על שלך, אבל זה משותף לכל האנושות, זה תמיד מרמרת ואומללות, רובנו ככה אז לפחות שנצחק על זה. בסתר לבך אתה אומר זה רק אני? אז זה לא רק אני, זה כולם".

קורן (54), למי שלא מכיר, היא שחקנית תיאטרון עסוקה, שדרנית רדיו שנונה, קומיקאית מוכשרת ואף סופרת. ביום האישה הקרב ובא  ביוזמת עיריית יבנה, הרשת למרכזים קהילתיים ומתנס נאות שזר בניהולה של סמדר נבון, תעלה קורן את מופעה "סגורה לרגל שיפוצים" בהיכל התרבות ביבנה, מופע, שמדבר על החיים שאחרי גיל 40. "במופע אני מדברת על הבאסה של הגיל וזה שלא נותנים להזדקן בשקט. אני רואה תמונות של הורי לאחר גיל 40 והם כאילו התארגנו כבר לסוף, תמיד יושבים, לעולם לא מצטלמים בעמידה. לדור שלי ביטלו את הזקנה, 60 זה 50 החדש, גיל 40 זה 30, ובני 30 זה בכלל לפעוטון. בתוך היח"צ של הניו אייג' בוטלה הזקנה והמסר שעובר לדור שלי זה שאנחנו לא אמורים להזדקן ושבכל גיל אנחנו יכולים לעשות הכל: ללדת בגיל 50 וסקי בגיל 90 וזה נהדר להרגיש ככה. כולנו נראים טוב, מתלבשים סבבה, שומרים על עצמנו ברמה של התוכנה וזה סבבה, אבל החומרה מתפוררת, הגוף שלי כבר לא מתנהג אותו דבר. במופע אני מדברת על זה שקשה לי לקום בבוקר, שבשמונה השעון מצלצל אבל רק בעשר אני מגיעה לגובה המלא שלי. אני מדברת על זה שצריך לעשות ספורט שבעיני זה ממש לא בריא ומפריע לעישון. אז זה נושא אחד, בגידת הגוף בניגוד לתרבות המנטאלית שמפתחים אצלנו שאנחנו צעירים לנצח. חוץ מגלי חום, יש לי גלי נוסטלגיה אז אני מדברת על איך היה פעם ללכת לרופא, שפעם היה פשוט הרבה יותר, איך אוכל נהיה אישיו, פעם היו שמים אוכל על הצלחת ואומרים לנו תאכלו, היום מתחרפנים בחנויות טבע, אני מדברת במופע על פלצנות שבאה לידי ביטוי באוכל, ובגידול הילדים, איך אנחנו לוקחים אחריות על הזיכרונות שלהם, כי את אימא שלי למשל, לא עניין מה אני אזכור, עניין אותה שאני אגמור מהצלחת ולא אכנס לסלון. וכמובן זיכרונות של מה עשינו בשבת, כמה אני לא אוהבת טבע, איך שטבע מגרד לנו ועל האש של פולנים".

איך נולד המופע?

"הקטע האחרון בו מדבר על שיפוצים, כולו נולד בעקבות שיפוצים שעשיתי בבית שזו חוויה איומה משל עצמה, שזו השוואה של איך פעם היו עושים שיפוצים ואיך היום אנחנו דורשים מהבית אינטליגנציה, שיהיה בית חכם. זה פשוט מדהים".

את מריצה את המופע משנת 2010, מה הסוד שלך?

"זה נראה הרבה שנים, אבל זה לא היו מיליון הופעות, כי אני בתיאטרון, אז רוב הזמן שלי אני שם. אבל אני עושה מתי שאני יכולה, הוא עוד לא מיצה את עצמו. אין לי מושג מה הסוד שלו, זה שאלה שאמורה להיות מפנית לקהל. אני מאמינה שאם אתה עושה מה שאתה אוהב ומשתדל להיות מקצועי, זה יהיה טוב. אני לא יודעת למה זה עובד, אבל אנשים צוחקים. צופים אמרו לי שוב ושוב שהם נהנים מזה שזה מופע נקי. אני לא מנבלת את הפה, לא יורדת נמוך וכנראה שזה חריג בנוף הסטנד אפ. אני לא עושה את זה כדי שיקנו את המופע, אני פשוט כזאת. אני אוהבת את הדרך יותר מאשר להגיע, את המשפטים הארוכים עם העברית הגבוהה מאשר קיצורים אגרסיביים ויש קהל שאוהב את זה".

איך זה להיות אישה בתחום שמזוהה בד"כ עם גברים? להיות אישה שמפגינה חוש הומור.

"אני לא בטוחה שזה נכון, יש מלא סטנדאפיסטיות, אבל ככה זה, יש פחות שפיות ופחות כירורגיות, יש המון מקצועות שנשים עוסקות בהם פחות. למה יש פחות קומיקאיות? יש בזה משהו מאוד חשוף, הרבה יותר מבתיאטרון. בארץ נשים צריכות יותר לחשוב על מה שהן אומרות, מאשר בעולם. את זה אמר לי פעם דודו טופז, הוא אמר שאני מקסימה אבל אני אישה ועוד אשכנזייה, ככה שאני לא אצליח. נורא כעסתי בזמנו, אבל היום אני מבינה אותו. יש משפטים שאני אגיד ולא יצחקו ויעקב כהן לדוגמא יגיד ויצחקו, ישנה שמרנות. אני מראש צוחקת על עצמי, על פולנים, אני צוחקת על החולשות שלי ושל המקום ממנו באתי. אין לי בדיחות של עדות אחרות כי פשוט אין לי. אבל יש את חנה לסלאו, עדי אשכנזי שהיא מצוינת, ענת מגן, רותם אבוהב, אבל נכון שבגיל שלי אין הרבה".

למה זה?

"אין לי מושג. בד"כ זה תחום של צעירים, רק בשנה האחרונה זה נפתח. לחנה לדוגמא, יש דמויות, אין עוד כאלו שפשוט עומדות עם מיקרופון ומדברות. אתה כל הזמן רוצה שהמופע יתבטל כי זה ז'אנר נורא קשה, גם עדי אשכנזי אומרת את זה במופע שלה. בתור אישה עם ילדים קשה לאסוף את עצמך ולעשות את זה, את אומרת למה אני צריכה את המבחן הזה כל פעם מחדש, אז יכול להית שזה בא מפה. השאלה הנכונה היא למה נשים לא מתבגרות אל הסטנדאפ".

מה את חושבת על יום האישה? עצם קיומו לא ממדר אותנו עוד יותר?

"אני לא אוהבת בכלל הדגשות כמו יום האישה או מצעד הגאווה, אני לא אוהבת את הפוקוס למגזר שרוצה שוויון, כי זה יוצר עוד יותר מידור. אבל מבחינתי חגיגה זו חגיגה, אז מה איכפת לי? אני אוהבת להיות בחברת נשים, יש לי המון חברות, בעלי הוא הרבה דברים בשבילי, אבל ממש לא חברה שלי. אני הכי אוהבת הופעות לנשים. אבל זה לא חוכמה, כי המקצוע שלי באמת לא נתקל באפליה, שחקנית מרוויחה כמו שחקן ואין משמעות לגבר או אישה, אנחנו מקבלים אותו תגמול. אני שנים במקום שאינני חשה אפליה, אבל בטוח שיש מקומות אחרים שזקוקים ליום הזה כדי לרומם את מצבם ולהזכיר שצריך להיות שוויון".

בשנה האחרונה משחקת קורן בהצגה "וניה, סוניה, מאשה ושפיץ", קופרודוקציה של תיאטרון חיפה ותיאטרון הקאמרי ואף בהצגת היחיד "שירלי ולנטיין" של תיאטרון היידישפיל.

השתתפת בהמון הצגות, מופעים ותכניות, מי הדמות שהכי הזדהית עמה?

"שאלה מעניינת מאוד. אני לא אוהבת שהדמויות קרובות אלי, כל מה שאני רוצה כשחקנית זה להיות אנשים אחרים. הדמות האחרונה שגילמתי הייתה לי הכי קשה, ממש הימרו עלי עם זה, כי הבמאי ראה בי את האישה הקטנה והדיכאונית וזה בעצם כל מה שאני מפחדת להיות. יש בי אותה, אבל אני מגרשת אותה".

למדת יידיש כדי להשתתף בהצגה של היידישפיל

"עשיתי את ההצגה בשביל לדבר יידיש. היא מהמשמעותיות בחיי כי היה מעורבים בה הרבה שיקולים רגשיים, אולי רק שיקולים כאלו. השאלה היא תמיד מה מציעים לי ומה אני רוצה לעשות, לפעמים יש שיקולי כלכלה אבל כאן היו שיקולים רגשיים, הקשר למקום שבאתי ממנו וגם האתגר של לעמוד שעה וחצי ולדבר יידיש. שמתי את עצמי במקום שאם שכחתי מילים, נגמר לי הכוח. זה היה חזק נורא לעמוד ולדבר ביידיש. עשיתי את זה בשמחה ומצד שני גם היה הצער שאמי לא יכולה לבוא ולראות, כי היא סיעודית. זה החזיר אותי לילדות. אדם צריך להתפייס עם עצמו. עמדתי בפרמיירה ופשוט בכיתי, היה משהו נורא חשוף ומאתגר שם וגם בקושי מתפרנסים מזה כי יש איזה 20 הצגות. זה מסוג הדברים שעושים בשביל הלב, כדי להזכיר לעצמנו שאנחנו לא רק פונקציונלים".

היכן את מעדיפה להופיע: טלוויזיה, תאטרון, סטנד אפ, רדיו? איפה את מרגישה הכי בבית?

"על הבמה, אח"כ ברדיו ורק אז טלוויזיה. סרטים בקושי עשיתי וגם טלוויזיה לא הרבה. נורא קל לי לסרב לטלוויזיה, אני אדם קצר רוח וצריך הרבה סבלנות שם, אפשר 12 שעות לצלם סצנה אחת, יש המון עניינים ולי אין סבלנות, אני אוהבת מיידיות. גם ברדיו אני בשידור חי. בגלל זה אני אוהבת סטנדאפ, לאופי שלי מתאים כאן ועכשיו וההפתעה שהם מכילים בחובם. זה האדרנלין שלי, אם זה במופע כשמישהו מהקהל זורק לי מילה ואני מפתחת דיאלוג ככה לא כתוב, בחו"ל זה נהוג, בארץ הם יותר מפחדים. הנה אתמול בתיאטרון באמצע ההצגה שברתי את הכסא ויש לי לשבת עליו עוד שעה! שברתי את הראש מה לעשות והאדרנלין של לפתור את הבעיה עושה לי את זה וכולם סביבי מתפוצצים מצחוק. אם מחר אני צריכה לוותר על משהו, אז טלוויזיה תהיה ראשונה".

אז השאלה איך זה שלא ראינו אותך עד כה בריאליטי מיותרת

"גם לא תראו. אין לי שום דבר נגד זה, אבל זה לא קשור אלי, שזה מוזר כי אני אדם רכלן וחטטן. יש לי על זה ויכוחים עם חברי הטוב שגם מנחה איתי ברדיו, נתן דנטר כי הוא מאוד אוהב. לא הצלחתי להיתפס על אף ריאליטי וכל פעם אני מנסה כי לא נעים לי שכל המדינה מדברת על תכנית ואני לא מכירה. אני פשוט נרדמת, אני לא מפתחת הרגלי צפייה, נגיד המרוץ למיליון נחמד בעיני, אבל אני לא מצליחה להתמיד. מאסטר שף אני רואה ואני כן אשתדל לראות".

במופעה משובצות סיטואציות מחיי היום יום שלה, בהן מופיעים כאמור, גם בעלה איציק ושתי בנותיהם (20,23). "הבנות שלי נורא מצחיקות, בעלי מאוד מצחיק ודווקא מולם אני הכי פחות, איתם אני הכי פולניה, כי אין מה לעשות, ילדים מוציאים ממך עצבים".

מה תפקיד החלומות שלך?

"אין לי הרבה כאלו. את שירלי ולנטיין רציתי הרבה שנים לעשות. החלומות שלי לא קשורות למקצוע, אבל אני כן רוצה לעבוד תמיד. שאני לא עובדת אני בחרדה, זה לא מקצוע לאנשים כמוני כי יש חודשים של שקט, אבל המילה חלום קשורה להרפתקאות, לנסיעות, לא במקצוע".

טבע חס וחלילה?

"לא להגזים. לפני כמה שנים עשינו טיולים קרוונים של ארבעה חודשים בארה"ב והדבר הזה של לחיות ככה הוא משהו שחשוב לי, לא לדעת מה יילד היום. אני רוצה לראות ולפגוש מקומות ואנשים אחרים ואני אעשה את זה. אני מקפידה לקרוא לחלומות - תכניות. אז התכנית היא בעוד שנה ומשהו, שהקטנה תשתחרר מהצבא, לצאת לדרום אמריקה. פשוט להסתובב".